חיפוש אחר אלוהים בעולם

עשור ל’באר’ – תשע”ג

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%99%d7%a9-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d

מצאתי את זה באיזה בית קפה, בערך בתקופה שהייתי בבאר.

אני כבר לא זוכרת מה הרגשתי באותו הרגע, מה העסיק אותי באותם הימים,

ואיפה ליבי היה נתון כשעיניי נחו על פיסת הנייר הזו.

הייתה שם ערימה, לקחתי אחת והכנסתי לארנק.

פעם בכמה חודשים היא צצה ופוגשת אותי, השאלה הזו.

מתוך היומיום אני נשלפת לעמוד מולה, קטנה ותמה.

וכל פעם, משהו אחר בפי.

יש ימים שאתריס, ארקע בשתי רגליי נוכח הקביעה המשתקת.

 ויש שאקבל את הדין בהכנעה, אפשוט את שתי ידיי לקבל קצת מֶתֶק וודאות.

יש שאהיה בדיוק בדרך למצוא,

ויש שכאשר אבדתי, אבדתי.

כל היודע דבר על מקום הימצאו,

כל היודע דבר.

מה אני בעצם שואלת, ואולי קצת הגזמתי בבקשה לתשובה, אך נראה לי שאין אדם שלא נמלא

במשהו נוכח המפגש עם אמירה כזו. החיפוש, כנראה תמיד יהיה מנת חלקנו, והתשובה?

אודיה, באר ה’

בס”ד

תשובה לאודיה

מיכי אברהם

מכוח צורת החשיבה ונטיותיי האישיות לכיוון הפילוסופיה והלוגיקה, התשובה הראשונה שעולה בדעתי לשאלתה של אודיה מצויה בספירה הפילוסופית. מה יותר מתבקש מלהציע הוכחה כזו או אחרת לקיומו של אלוקים (ואכן לדעתי יש הוכחות טובות מאד לכך), ולסיים בזה. אבל תחושתי בקריאת דבריה היתה שהמצוקה שבאה לידי ביטוי בדבריה אינה נעוצה בשאלת ההוכחה, או במישור האינטלקטואלי בכלל, אלא יותר במישור הקיומי. היא מצפה שהקב”ה יתגלה או ייצור קשר כלשהו איתה/איתנו. שיפסיק להסתתר ולהיעלם בשפרירי חביון.

אז מה עושים עם שאלה טובה וכנה כזאת? היכן מוצאים את הקב”ה? כמו יהודי, אענה על שאלה בשאלה: כיצד היינו מצפים שהוא יתגלה אלינו, או ייצור עמנו קשר? האם אנחנו מצפים לניסים גלויים? או לדיבור כלשהו שלו איתנו, בבחינת “מי יתן כל עם ה’ נביאים”? בגילה של אודיה הסתובבתי לא מעט עם הציפייה המקבילה לזו שלה: מי יתנני מעט וודאות? מדוע אנחנו נדונים לספק ולהחלטות ופעילות בתנאי אי וודאות?

שאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו: האם באמת המשימה מוטלת כולה על “כתפיו” של הקב”ה? אולי הוא מצפה לאיתערותא דלתתא, ואז הוא יקיים בנו “כמים הפנים לפנים”? השאלה הזו היא לא פחות קשה ונוקבת: מה אנחנו עושים כדי ליצור את הקשר הזה עם הקב”ה? חשוב להבין שכאן מתחדדת עוד יותר ההבחנה שהוזכרה למעלה בין הקושי הפילוסופי לקושי הקיומי. אם הקושי של אודיה היה במישור הפילוסופי, אדם שאינו יודע אם באמת יש אלוקים, אז באמת סביר להניח שהמשימה מוטלת על הקב”ה ולא על האדם. כל עוד איני יודע שהוא קיים, לא סביר שהוא יכול לצפות ממני למשהו, או להטיל עליי משימות. אבל אם הקושי הוא קיומי, אזי הוא מתעורר בתוך מסגרת פילוסופית ואקזיסטנציאלית של אמונה. גם אם אני מאמין במישור הפילוסופי, עדיין אני מצפה לקשר עם הקב”ה, או להתגלות שלו אליי. אבל כאן באמת חשוב לוודא שגם אני עושה את המוטל עליי כדי שיתקיים קשר כזה. כמו שאמרו רבותינו ז”ל: לטנגו צריך שניים (שם, שם). ובכל זאת, היכן מוצאים אותו? גם אם המשימה מוטלת עליי, מה עליי לעשות?

הרמב”ם מקדיש את פרק א מהלכות עבודה זרה שלו לתחילת התפתחות תופעת העבודה הזרה, ולאחר מכן לתיאור (שלקוח ממדרשי חז”ל) של אברהם אבינו שמגלה את האלוקים. בגלל חשיבות הדברים לענייננו אצטט כאן את כל הפרק:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

ב. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

ג. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה’, עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה’ אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה’ ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה. +/השגת הראב”ד/ ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. א”א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עקב.

תהליך התיקון שהרמב”ם מתאר כאן מתחיל במסקנה אינטלקטואלית של אברהם אבינו בדבר קיומו של אלוקים שברא ומנהל את העולם. משעה שאברהם מגיע למסקנה הפילוסופית שלו, הוא מתחיל להפיץ את האמונה ולשמש בעצמו צינור לקשר בין הקב”ה לעולמו. הוא מייעד לכך גם את צאצאיו וצאצאיהם, בבחינת “כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה  ומשפט”. הקב”ה אמנם מתגלה אליו, אבל הרמב”ם כמעט לא מזכיר זאת. זה כנראה לא ממש חשוב. בהמשך התהליך נעשה לו נס, שזהו סוג של התגלות. אבל הדגש כולו הוא על מה שעשה אברהם, ולא על חלקו של הקב”ה בתהליך. כך מתחילה השרשרת שניזונה מאברהם אבינו, “אביר האמונה” בפיו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, דרך יצחק ויעקב בניו, משה רבנו והנביאים (שזוכים לגילויים מאד אינטנסיביים של הקב”ה), דרך חכמי תורה שבעל פה, ועד ימינו אלה.

אבל לאורך השרשרת הזאת מתרחש עוד תהליך, שבמובן מסויים הוא במגמה הפוכה. אם בימים קדמונים הקב”ה היה מדבר עם האבות ועם הנביאים, מתגלה אליהם ומחולל להם ניסים, הרי שבדורותינו (בעיקר מאז תום הנבואה) הדבר כבר לא קיים. לא בכדי חז”ל מסבירים שמגילת אסתר, שנכתבת בעידן של תום הנבואה (סוף גלות בית ראשון תחילת בית שני), קרויה על שם ההסתר (“ואנוכי הסתר אסתיר פני”). זהו חלק משורשיה של המצוקה שמביאה אותנו להתנתק מהקב”ה. הוא לא קיים בעולמנו, כי הוא כבר לא מתגלה. אנחנו שואלים כל הזמן: איפה הוא? ולא מקבלים מענה. אמנם ההתנתקויות בנות ימינו לא נעשות לכיוונים הפגאניים שהיו נהוגים בעידנים שמתאר הרמב”ם, אבל נראה שהתהליך הוא דומה. אם אין לנו ניסים והתגלויות, אזי הקשר עם הקב”ה ניתק. התחליפים שלנו אינם אלילי עץ ואבן, אבל מצאנו לנו אלילים אחרים.

מה פשרו של התהליך הזה? מדוע ככל שההיסטוריה מתקדמת הקב”ה מתנתק מן העולם שברא? יהודים רבים מצפים לחזרת הקשר לקדמותו, שיתגלה ויזריח עלינו את אורו, ושהוא ישוב להתקשר איתנו וכמובן גם יחזיר לנו את הנבואה. אבל כבר אמרו חז”ל “אין בין עוה”ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”, ו”עולם כמנהגו נוהג”. אם כן, למרבה הפלא נראה שגם בימות המשיח האוטופיים להם כולנו מצפים, לא צפוי שינוי במישור הקשר עם הקב”ה. הניתוק או ההסתר בו אנחנו מצויים, כנראה אינו רע כל כך ונראה שזה לא אמור להשתנות.

אם יורשה לי להציע פרשנות מחודשת לתהליך הזה, דומני שהדבר נובע דווקא מהתעלותו והתקדמותו של העולם. אנשים בעלי חשיבה פרימיטיבית נוטים לחשוב שהניסים וחריגות מהטבע מצביעים באופן ברור וחד על יד ה’. לכן בחברות פרימיטיביות נוטים לקשור הופעה אלוקית עם שידוד מערכות הטבע, וידועים דברי הרמב”ן בסוף פרשת בא שכופר במושג טבע וטוען שהכל בעולמנו הוא ניסים. אבל את אותם דברים של הרמב”ן ניתן לפרש באופן הפוך לגמרי: גם מה שאנחנו קוראים טבע הוא נס. לא בגלל שאין חוקי טבע, ולא בגלל שאנחנו אמורים לכפור בחוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה, אלא להיפך: בגלל שההתנהלות הטבעית והקבועה לפי חוקי הטבע, מצביעה על הנהגת הקב”ה בצורה עוד הרבה יותר ברורה מאשר ניסים.

התנהגות ניסית מבטאת כאוס. כשאין חוקים בעולם, אז העולם הוא אקראי ושרירותי. המדע המודרני מאופיין בכך שהוא בוחן את ההתנהלות הרגילה והטבעית של העולם ולא את התופעות החריגות. הוא מחפש את החוקיות ולא את החריגות ממנה. תופעה חריגה מעניינת את איש המדע רק כאתגר לתיאוריה ולחוק הכללי. זהו חלק מאותו תהליך התבגרות שעברנו מאז ימי קדם. דווקא כאשר העולם מתנהל על פי חוקים קבועים אנחנו יכולים לראות שיש מי שמנהיג את הגלגל (בניסוח של הרמב”ם לגבי אברהם אבינו). התנהלות על פי חוקים פירושה הוא שיש מנהל ומחוקק. התנהלות כאוטית מבטאת דווקא חולשה של המנהל, אם בכלל, שכן הוא עצמו אינו יכול לנהל את העולם באופן מסודר ושיטתי ולכן הוא נזקק להתערבות מתמדת. יתר על כן, זה  מצביע גם על חולשה שלנו, שכן הקב”ה לא מוכן לתת לעולם ולנו בתוכו להתנהל בצורה עצמאית, והוא נאלץ להתערב כל הזמן ולנהל את העולם במקומנו.

בימי קדם, ואצל רבים גם כיום, התחושה היתה שכדי להיות אדם מאמין עלינו לדחות את הטבעי, ובודאי את ההבנה השיטתית שלו. תיאוריה מדעית (כמו המפץ הגדול או האבולוציה, או הפסיכולוגיה, או חקר המקרא והתלמוד) נראית לרבים כמאיימת על האמונה ועל ההנחה שאלוקים הוא שמסובב את הגלגל. אבל זו חשיבה ילדותית. בחשיבה המודרנית אנחנו יכולים, ולכן גם מצפים מאיתנו, להבין שההיפך הוא הנכון: חוקי הטבע מגלים את יד ה’ ואת היותו של העולם מנוהל ותכליתי. חקר הטבע מגלה את האלוקות ולא מסתיר אותה. התבגרנו, ואנחנו נדרשים לחשיבה מבוגרת יותר. אלוקים לא ייתן לנו יד ויוליך אותנו בעולם הכאוטי שלו. הוא ברא חוקים, הוא קבע נורמות וערכים, ומי שיתנהל על פיהם ובמסגרתם, יגלה את האלוקים בצורה מבוגרת יותר. ככל שהוא נדרש יותר להופיע, משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין תלותיים, עדיין לא התבגרנו. כדי שנתנהג יפה המורה צריך להיות בכיתה.

הציפייה להתגלות ניסית של הקב”ה היא ציפייה שנובעת מחשיבה שכבר אבד עליה הכלח, ואם לא – עלינו לאבד אותה במו ידינו, ומהר. כיום אנחנו נדרשים לחשיבה מבוגרת יותר, שמבינה שאם יש חוקים יש מחוקק, ושהחוקים הם הם הביטוי של המחוקק בעולמנו. אדם מבוגר לא צריך ניסים כדי להבין שהוא עומד מול האלוקים. כמו שאדם מבוגר יכול להבין שההפשטות המדעיות מתארות מציאות, על אף שאף אחד לא ראה אותן באופן ישיר.

הקב”ה צמצם את עצמו כדי להשאיר לנו מקום. כדי שלא נישען רק על אבינו שבשמים, כמאמר הסטיקר המעוות ומרפה הידיים הזה. הורה טוב אמור לתת לילד שלו, לפחות כאשר הוא מתבגר, לפתח עצמאות, ולהשתחרר בהדרגה מהתלות הילדותית בו. ישעיהו לייבוביץ כתב לא פעם שניסים לא החזירו אף אחד בתשובה. הדוגמה הבולטת ביותר שהוא מביא היא שמייד אחרי מעמד הר סיני נפלנו לחטא העגל. זוהי תוצאה של אמונה ילדותית. ילדים שמאמינים ועובדים רק בגלל המשמעת ומכוח הנוכחות של המורה, חוטאים מייד כשהוא לא נמצא.

זוהי משמעות התהליך ההיסטורי של ‘הסתר הפנים’. זה אינו הסתר אלא גילוי גדול. הקב”ה לא רוצה שנפתח תלות, אלא שנעמוד על רגלינו שלנו. הוא רואה בנו בוגרים יותר מאשר בדורות הקודמים, ומאנשים בוגרים הוא מצפה לא להיזקק לניסים וחריגות מהטבע. בכך הקב”ה מוסר לנו מסר חשוב: אמונה בקב”ה אינה אלטרנטיבה לחיים בעולם, אלא היא משמעותו של העולם הרגיל בו אנחנו חיים. להיות מאמין אין פירוש לחיות בעולם אחר. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. זהו העולם בו אנחנו חיים, ולתוכו יש להכניס את הקב”ה. דתיות אינה אלטרנטיבה לחיים, לרציונליות, לטבעיות, אלא היא יסודם של כל אלו. דומני שזוהי המשמעות של הסיפור החסידי על הרבי מקוצק, שכששאלו אותו היכן נמצא האלוקים, הוא ענה: איפה שנותנים לו להיכנס.

חז”ל אומרים שבדורות שאחרי הנבואה, הנבואה ניטלה מהנביאים וניתנה לחכמים. משמעות הדבר היא שהקשר עם האלוקים הוא משימה שמוטלת בעיקר עלינו ולא עליו. המשמעות שניתן לחיינו ולעולם שלנו, עד כמה שנבין את העולם וננהל אותו בעצמנו בצורה הנכונה והטובה יותר, כך יעמיק הקשר שלנו כאנשים מבוגרים ורציונליים עם האלוקים. קשה להיות מבוגר. זה מתסכל, וזה דורש ומטיל אחריות. לפעמים זה מייאש, ולפעמים זה מוביל להתרסה ולרקיעת רגליים. אנחנו מחכים לקצת וודאות, והיא לא ניתנת לנו. אדם מבוגר אמור להתנהל בעולם כפי שהוא, ולא לצפות למישהו שיחליף אותו, או שיוליך אותו יד ביד וינהל אותו.

שנים רבות היהודי המאמין היה פאסיבי (בניגוד לנצרות הפרוטסטנטית, שלמרבה האירוניה דווקא בתפיסה דטרמיניסטית היא קוראת לפעלתנות ולקיחת הגורל בידיים, וכמובן בניגוד לחילוניות). לא פלא הוא שחזרתנו לארץ נעשתה בידי אנשים לא מאמינים ברובם. הלקח הוא שעלינו לרענן את האמונה שלנו. להאמין פירושו להבין, לעמוד על רגלנו, להיות אוטונומיים ורציונליים, להסיק מסקנות ולפעול על פיהן. לא לתת לתסכולים לשתק אותנו, ולא לצפות לאיזה אב זקן בשמים שיחליף לנו את העולם ה’אכזר’ שבתוכו אנחנו נדונים לפעול.

תשובתי לאודיה, אם כן, היא שאלוקים נמצא בכל דבר עליו אנחנו מסתכלים. אין לו צורך ורצון להתגלות, כי הוא מתגלה לפנינו כל העת. בעידן של האנושות הבוגרת ההתגלות הזאת לא נעשית דרך ניסים ואירועים טרנסצנדנטיים, אלא התגלות דרך החוקים וההתנהלות הטבעית, ודרך הנורמות והערכים שהוא נתן לנו בתורתו. אלו שלא רואים זאת, נדרשים פשוט להתבגר. ואלו שכן רואים זאת, בודאי לא צריכים להתרפק על רומנטיקה ילדותית של קשר ניסי עם הטרנסצנדנטי.

5 תגובות בנושא “חיפוש אחר אלוהים בעולם

  1. מיכי מאת

    שוע
    בגרות זה יפה ורומנטיקה ילדותית זה לא, אבל האם הצר שווה בנזק המלך? מה כל כך מפריע לה’ לפתור את הקשיים הקיומיים שיש לאנשים? לכשעצמי הנימוקים של עצמאות ותביעות לבגרות והתבגרות לא נראים לי מספיק חזקים כדי להימנע מפתרון מצוקות שנראה שאנשים חותכים נתחים משמעותיים מהחיים שלהם כדי להתגבר עליהן. יש בזה תועלת נוספת או שאלו ערכים יסודיים בפני עצמם? [ובבחירה זה לא פוגע יותר מידי, כמו שהבאת מחטא העגל].
    חוץ מזה שנראה שגם קשיים פילוסופיים ה’ לא מתאמץ לפתור (לאלה מאיתנו, אני למשל, שבכל דבר לא רואים את אלוקים, ותהיינה הסיבות לכך שהכלח עוד לא אבד על החשיבה שלי אשר תהיינה).
    בכל אופן מחכה לספר על התיאולוגיה..
    8 months ago

    מיכי
    זה לא קשור למה שמפריע או לא מפריע לו, וגם לא לבחירה שלנו. הוא ברא את עולמו לפי חוקים כי זה היה רצונו (אולי כדי לסייע לנו להסתדר בו. בעולם בלי חוקים אי אפשר להסתדר כי אינך יכול לצפות מה יקרה), ועולם שמתנהל לפי חוקים לא מאפשר התערבויות כאלה.

  2. מיכי מאת

    עמיר חוזה
    כל הטענות בעד עולם המתנהל על פי חוקים קבועים טובות ויפות, אבל לעניות דעתי גילוי ניסי לא שווה כאוטיות, אלא הוא מצביע על ישות העומדת מאחורי אותו נס.
    באותו מובן כשאדם מבצע בחירה מודעת ולא רק הולך עם הטבע שלו (אם חושבים על זה גם לזה אפשר לקרוא נס, אמנם לא גרנדיוזי, כי בכל זאת זה מעשה שהולך כנגד הטבע) אפשר לראות שעומדת מאחורי גוף הבשר הזה ישות עצמאית, בניגוד לתמי 4 שלי שמשרת אותי נאמנה כבר שנים ולא בוחר להמרות את רצוני (ולכן אני רואה אותו כשלוחה שלי ולא בעל ישות משל עצמו).
    במילים אחרות אני לא חושב שנס אם הוא נעשה מצביע על כאוטיות כמו שבחירה לא מצביעה על אקראיות.

    וגם אם נניח את סוגיית הנס בצד, איזו מניעה יש לקדוש ברוך הוא להתגלות אלינו בדרך דיבור לדוגמא?
    אם לחדד את השאלה, איך התגלותו אלינו בדיבור מונעת את כל היתרונות שהראית במאמר, בעולם הפועל על ידי חוקי הטבע. אני לא רואה אותם סותרים אחד את השני, הקדוש ברוך הוא יכול להתגלות אליי, יכול להגיד לי מה לעשות או לא להגיד לי מה לעשות או לרמוז לי מה לעשות בלי שיפריע לי בתהליך ההתבגרות שלי.
    גם את ההורים שלי אני מבקר מידי פעם (ואמשיך לבקר כל חיי) ואני לא רואה בזה כמשהו שמונע ממני להתבגר או להיות עצמאי או לפחות מונע ממני את עצמאותי ברמה כזאת שאני צריך לנתק איתם כל קשר, לא להחליף איתם מילה אחת שמא אני אקבל מהם איזשהו רמז או עצה לאיך להתנהל בחיי.
    7 months ago

    מיכי אברהם
    כשאני משווה עולם שמתנהל על פי חוקים מול כאוטיות, איני מדבר על נס מקומי אלא על התנהלות קבועה שלא לפי חוקים. התנהלות ניסית של העולם זו כן כאוטיות. אתה מדבר על נסים מקומיים ומכוונים, וזה אכן לא כאוטי. כאן יש רק את שאלת ההתבגרות.

    אין מניעה לקב”ה להתגלות בדיבור, אבל נראה שהוא לא רוצה בכך. אבל לא הרי ביקור של הקב”ה כביקור של ההורים. אם אינך מבקר את ההורים אז אין לך קשר איתם. אבל את הקב”ה אתה מבקר כל הזמן בתורה כשאתה לומד אותה וכשאתה שם לב לטבע וחוקר אותו (כלשון הרמב”ם בהל’ יסודי התורה: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו). הרי אין לך דרך לגשת אליו ישירות. גילוי ודיבור שלו מטרתם לתת הנחיות, אבל הנחיות הוא כנראה לא רוצה לתת לך כי הוא כבר נתן. כעת הוא מצפה שתתנהל על פיהן כמו אדם בוגר ועצמאי.

  3. מיכי מאת

    עמיר חוזה
    אני מסכים עם ההבחנה שלך על נס מקומי אל מול התנהלות שוטפת של ניסים ורואה למה התכוונת במאמר.
    אני גם מבין את עמדתך כשאתה מדבר על קיום הקשר איתו באמצעות לימוד התורה, ואולי גם באמצעות עשיית המצוות (למרות שלא ציינת את זה בתשובתך).אבל אני חייב להגיד שלמרות כל זאת, זה ניראה שכשנפסקה הנבואה נפסק במידה רבה החיבור שלנו עם השם וגם עם התורה.
    זה ניראה שלאנשים בתקופת המקרא היה מטען חווייתי טבעי בכל הנוגע לפעולות פולחניות הקשורות באלוקות, בין אם זה מצוות השם או עבודה זרה. אם יורשה לי להתנסח בצורה פשטנית, אפשר להגיד שכל העניינים האלו, הפולחן, הקורבנות, השבת דיברו אליהם! כיום עשיית המצוות ולמידתן אינם יותר מפעולות טכניות שאנחנו עושים כי אנחנו מחוייבים בהם (תיאור פשטני אני יודע אבל מתאר תופעה אמיתית).

    אני מכיר יחסית היטב את משנתך בנוגע לטעם עשיית מצוות ואני מסכים ברובו עם דעתך שאנחנו עושים אותם מתוך מחוייבות בסיסית של הכרת טובה (בשבילי אישית העוגן הוא יציאת מצרים והתגלות השם בהר סיני) אבל פשוט לי שזה לא אמור להיפסק שם אלא שזה אמור להמשיך ולהתפתח משם ולדבר אליי, אחרת מה הטעם בחיים כאלו?? זה מה שהשם רצה, שאניח שני קוביות שחורות אחת על היד ואחת על הראש עד סוף ימיי? איפה הפואנטה פה?
    ואם בבגרות עסקינן, ילד קטן כשמחנכים אותו בהתחלה הוא בהחלט מקבל בלי יותר מידי דעת או רצון את מרות הוריו אבל ככל שהוא מתבגר (ומתגבר) אותו חינוך שהוא מקבל מהוריו מתחיל לדבר אליו, דברים מתחילים להישמע הגיוני והוא אף מתחיל למצוא סיפוק בדרך החיים שאליו הוריו (אם הם חינכו אותו טוב כמובן) הובילו אותו אליו.

    לסיכום, אם אני מבין אותך אתה בעצם אומר שהניתוק של השם מהעולם הוא השלב הסופי שלשם העולם היה אמור להגיע מלכתחילה. אני כמובן חושב כמוך שהניתוק שלו היה במכוון והוא בא לשחק חלק בהתפתחות שלנו, אבל אני פשוט לא רואה את זה הגיוני ששם זה נגמר. אין לי הסבר תאולוגי אחר למה השם בחר להתנתק מהעולם אבל לראות את ההתנתקות שלו לא כשלב אלא כיעד סופי פשוט לא מתקבל על הדעת אם מחשיבים את הניתוק הנוראי שבא בעקבות זאת עם התורה עצמה (או לפחות עם החלק הפולחני שלה)
    7 months ago

    מיכי אברהם
    גם לילד קטן יש חוויה תמידית של קשר עם הוריו ולילד מבוגר כבר לא. זה אכן תיאור אמיתי של היעדר חוויה, ועל כך בדיוק דיברתי שזה חלק מההתבגרות.
    אין לי מושג מה תפקידן של הקוביות השחורות, אבל דומני שגם לדורות הקודמים לא היה מושג. זה לא השתנה, ולכן הקושיא הזאת לא קשורה לדבריי. מה שנעלם עם הדורות הוא התגלות הקב”ה והנסים ולא טעמי המצוות. למה לא התגלו טעמי המצוות, זו שאלה טובה שאין לי עליה תשובה.
    7 months ago

השאר תגובה