כל היכא דאמרינן ‘בו ביום’ ההוא יומא הוה – יום מכריע אחד בהשתלשלותה של תושבע”פ

ממדבר מתנה – תשס”ב

בברכות כ”ח ע”א לאחר תיאור הדחתו של ר”ג מנשיאותו ומינוי ראב”ע תחתיו, שנינו: “כל היכא דאמרינן ‘בו ביום’ ההוא יומא הוה”. כל מקום בש”ס שמופיע הביטוי ‘בו ביום’ מתייחס ליום ההדחה. ננסה מעט להבהיר מה טיבו של אותו יום שנתייחד לו מקום כזה בכל הש”ס.[1]

בדור השני של התנאים ביבנה התרחשה מהפיכה בעלת משמעות חשובה ביותר להתפתחותה של תורה שבעל-פה. רישומים מן האירוע מופיעים בכמה מקומות בש”ס, בדרך כלל בתיאורים דרמטיים עזים ביותר (תנור של עכנאי בב”מ נ”ט, הדחת ר”ג בברכות כ”ח, מותו של ר”א הגדול בסנהדרין ס”ח וק”א, וסוגיית חגיגה ג’), אך הקשר ההיסטורי והמהותי שביניהם לא תמיד נראה לעין במבט ראשון. דברי תורה דרכם שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ולכן נתחיל את הדיון מעיון בתופעה תמוהה בפרקי אבות.

פרק א’ של מסכת אבות מתאר את מסירת התורה ממשה ליהושע, לזקנים וכו’. תהליך המסירה שמתואר בפרק א’ מסתיים בזוג החמישי והאחרון: הלל ושמאי. מכאן והלאה מובאות מימרות שונות בשמם של חכמים מדורות שונים, עד פרק ב’ משנה ט’. שם מתחדש במפתיע תיאורו של תהליך מסירת (או קבלת) התורה במילים: “רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי”. אמנם מייד אחר כך מסתיים סופית תהליך זה. במשנה שלאחר מכן כבר שנינו: “חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה” וכו’.

עד ריב”ז מתואר התהליך כקבלת תורה מתמדת: משה קיבל…ומסר, הלל ושמאי קיבלו מהם. התהליך נעצר למעשה בסוף פרק א’, פרט לריב”ז שמתואר גם הוא (בנפרד, בפ”ב) עדיין כמקבל. מריב”ז לא מופיע יותר בפרקי אבות המונח ‘קבלה’ או ‘מסירה’ ביחס להשתלשלות התורה. גם אם ישנו תיאור של השתלשלות התורה, כמו אצל תלמידי ריב”ז, הוא מופיע ללא יחס של קבלה מדור לדור. כדאי גם לשים לב שבדור שלאחר ריב”ז אין דמות בולטת יחידה, או זוג, כפי שהיה עד אז. התהליך הוא המוני יותר, ולכל חכם ישנם כמה תלמידים.

ריב”ז נחשב בהתייחסות המקובלת כדור ראשון של תנאים. בימיו התרחש החורבן, והוא ביקש, כידוע, את יבנה וחכמיה. הדור שאחריו היה דורם של ר”ג דיבנה ששימש כנשיא, ר”א בן הורקנוס (ר”א הגדול) גיסו של ר”ג, ר’ יהושע בן חנניה חברו ובר פלוגתיה, ועמם ר’ אלעזר בן עזריה הצעיר מהם, ור”ע בן יוסף שהיה כידוע מבוגר יותר אך עדיין בגדר תלמיד (בתחילה של ר”א הגדול, ולבסוף של ר’ יהושע).

נדמה כי השינוי במינוח בין תקופת הקבלה מרב לתלמידו, לתקופת הלמידה ההמונית של תלמידים מרבם, משקף תהליך משמעותי שעוברת תושבע”פ בדור הראשון של יבנה (דור התנאים השני).

בב”מ נ”ט מתואר ארוע דרמטי אחר בו נחלקים ר’ יהושע ור’ אליעזר הגדול בדין טומאת תנור של חוליות (תנורו של עכנאי).

 תנא באותו היום השיב ר’ אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיחאמת המים תוכיחכתלי בית המדרש יוכיחויצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר ‘לא בשמים היא’ אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה ‘אחרי רבים להטות’.

ראשית, נציין שמופיע כאן המונח ‘בו ביום’. נראה שכוונת הדברים היא לא ליום הדיון בעלמא, אלא שזהו אכן ‘אותו היום’ שהודח בו ר”ג מן הנשיאות. וראיה לכך שבמסכת ברכות איתא שכל מסכת עדיות נשנתה ב’אותו היום’, ובמסכת עדויות פ”ז מ”ז מפורש “הם העידו על תנור שחתכו חוליות שנתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שר”א מטהר.”

כדי להבין את פישרה של הדרמה שהתרחשה ב’אותו היום’ יש לשים לב לכך שר”א הגדול מייצג באופן עקבי את הגישה הגורסת שהתורה כולה מסורת, ונדגים זאת על קצה המזלג. בסוכה כ”ח מעיד ר”א על עצמו שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. ריב”ז שם בפרקי אבות מונה את שבחו של ר”א כ”בור סוד שאינו מאבד טיפה”. אף הוא היה מעיד על עצמו ש”אם יהיו כל הימים דיו וכל קנים קולמוסים וכל בני אדם לבלרים אינן יכולים לכתוב כל מה שקריתי ושניתי” (אדר”נ כ”ה, וע”ע סנהדרין ס”ז-ס”ח וק”א), וכן עוד דוגמאות רבות. ר”א היה מאגר אדיר של תורת רבותיו, וכל מה שאמר היה בשמם. תורתו היתה תורה של מסורת, של קבלה.

בויכוח בב”מ על תנורו של עכנאי מביא ר”א ראיות שהן לכאורה בלתי ענייניות. חרוב, אמת מים, בת קול וכו’. ר”א מנסה להוכיח שהוא בר סמכא, ולא להוכיח את עצם הדין, כלומר שתוכן דבריו אמיתי. אצל ר”א ההלכה נקבעת על פי מהימנותו כמוסר תורת רבותיו, ולכן הוא מנסה להוכיח שהוא ‘צינור’ ראוי, ועל כן יש להאמין לו שכך קיבל מרבותיו. לכן ההוכחות אינן במישור הענייני. כל הראיות שבעולם שר”א הביא באותו היום, לפני שהחל השלב ה’מיסטי’ של הדיון, היו כנראה מובאות מדברי רבותיו.

אלא שר’ יהושע, חברו ובר פלוגתיה דר”א, בדיוק בנושא זה היה חלוק עליו. הוא טען שהלכה נקבעת על פי השכל: ‘לא בשמים היא’. ואם אין הכרעה על ידי שכנוע שכלי, אזי נמנים ומצביעים והולכים אחרי הרוב: ‘אחרי רבים להטות’. על זה אמר הקב”ה, כמתואר שם בהמשך: “נצחוני בני”. גישתו של ר’ יהושע ניצחה את זו של ר”א. ‘תורה של משא ומתן’ החליפה את ה’תורה של מסורת’ ששלטה עד אותו היום.

חברו וגיסו של ר”א הגדול, ר”ג דיבנה הנשיא, היה כנראה גם הוא שותף לעמדתו בדבר ‘תורה של מסורת’. לכן דאג גם הוא, כר”א, למהימנותם של המוסרים אותה. הוא העמיד שומרים בפתח ביהמ”ד שלא אפשרו למי שאין תוכו כברו להיכנס. צריך לוודא שהתורה נמסרת ביד מי שמהימן במסירתו הלאה. ראב”ע שהחליף אותו ייצג עמדה דומה לזו של ר’ יהושע. כאשר התורה נבחנת בכור הסברא, פחות חשוב לסנן את הלומדים על פי מידותיהם ואישיותם. הדברים נבחנים לגופם, ולא לגופו של האומר.[2]

נמצאנו למדים שתוכן הויכוח של ‘אותו היום’ היה במהותה של תורה: ‘תורה של מסורת’ הוחלפה ב’תורה של משא ומתן’. היתה כאן מהפיכה בתפיסת תושבע”פ.

במהלך של ‘תורה של מסורת’ לא ניתן להכריע ויכוחים עקרוניים. כל אחד נשאר נאמן למה שהוא חושב שקיבל מרבו. אנו רואים שר”א מנסה להכריע את הויכוח באמצעים לא ענייניים. זהו אפיון מהותי לתורה של מסורת. ר”א איננו מקבל שתלמידיו/חבריו יכולים מכח סברתם ‘להכניס את ראשם בין ההרים הגבוהים’ ולהכריע בשאלות שנדונו על ידי חכמי הדורות הקודמים. דרך ההכרעה היחידה לפי ר”א היא חיפוש אסמכתאות מרבותיו.

כדי להבין את העיתוי והמשמעות המיוחדת של המהפכה המתוארת כאן, יש לחזור לרקע ההיסטורי של התקופה. הרמב”ם בהקדמתו למשנה מביא תיאור של היווצרות המחלוקות בישראל בעקבות מצב בו תלמידי הלל ושמאי לא שימשו את רבותיהם כל צרכם, ועקב כך רבתה השיכחה, ונוצרו מחלוקות (ועי’ סנהדרין פ”ח:).

היו כמובן מחלוקות בודדות גם קודם לכן (הראשונה הידועה לנו היתה בימי מלכות יון ש’החשיכה עיניהם של ישראל’. זו התנהלה בין זוג ה’יוסים’ (בן יועזר ובן יוחנן) לגבי סמיכה ביו”ט), אלא שבזמן הלל ושמאי היתה הפעם הראשונה שנוצרו שני ‘בתים’, או שתי אסכולות כלליות: בית הלל ובית שמאי.

ל’תורה של מסורת’ אין כל פתרון למצב כזה. לא ניתן להכריע בין שתי אסכולות הנשענות על מקורות שונים. כל אחד זוכר שרבו אמר באופן אחר, ואין כל דרך להכריע מהי המסורת הנכונה.

המצב באותו זמן נראה נואש. התורה מתפוררת, ונראה כאילו היא עומדת ח”ו לחלוף מן העולם כביטוי אותנטי ויחיד לדבר ה’.  כך אולי ניתן להבין את התיאור שחז”ל מוסרים לנו שתלמידי שמאי ממש הרגו בתלמידי הלל (ירושלמי שבת פ”א ה”ד).[3]

כדאי לשים לב שהלל ושמאי היו הדור שלפני ריב”ז, כלומר תלמידיהם מתגבשים ל’בתים’ בערך מתקופת ריב”ז והלאה. בפרקי אבות מתואר שהוא עצמו קיבל משניהם. בסוכה הוא מתואר כקטן שבתלמידי הלל הזקן. תלמידו ר’ אליעזר כבר ידוע כ’שמותי’.

לאור כל האמור מסתבר שבדור הראשון של יבנה המחלוקת כבר נתושה במלוא העוצמה, והחשש מפירוק כללי של התורה ושל עם ישראל מתחיל לקבל מימדים מדאיגים מאד.

חכמי הדור הראשון של יבנה, בראשות הזקן שבהם ר’ יהושע בן חנניה (חברו של ר”א) הבינו שמצב כזה דורש מהפכה של ממש בתפיסת התושבע”פ. יש לפתח דרך חדשה שתאפשר לקבל הכרעות בין שתי אסכולות. יש לתת לגיטימציה למשא ומתן, להכרעה שכלית, או על פי רוב דעות, בסוגיות פתוחות. אל המהפכה של ר’ יהושע, שמצליח להשליט את עמדתו, כמתואר במעשה תנורו של עכנאי, מצטרפים חבריו/תלמידיו: ר’ אלעזר בן עזריה, שמתמנה לנשיא צעיר מאד במקומו של ר”ג, ור’ עקיבא.

תנור של עכנאי היה ויכוח שמדגים את אופיים של כל דיוני מסכת עדיות שנשנתה ב’אותו היום’. מטרת המהפכה, כאמור, היתה לאפשר הכרעה בין עמדות מנוגדות. לכן, כל השאלות הפתוחות שלא יכלו להגיע להכרעה בעידן ה’תורה של מסורת’, מובאות מיידית על ידי ראב”ע להכרעה במו”מ והצבעה. כל מסכת עדיות, שהיא מסכת חריגה בש”ס, ללא נושא מוגדר ברור של המסכת, נשנית ב’אותו היום’. למסכת זו ישנו בהחלט נושא מרכזי: היא מהווה ביטוי של תושבע”פ החדשה, ‘תורה של מו”מ’.

בעקבות המהפכה, ר”א מנודה על ידי חבריו, כפי שרואים בהמשך הסוגיא דב”מ בתיאור נוגע ללב (ר”ע, שנבחר למסור לרבו את הבשורה המרה, אומר לו: “רבי, כמדומה שחברים בדלים ממך”, ושניהם בוכים). כפי שרואים בסוגיות סנהדרין הנ”ל, הוא נשאר בנידויו עד יום מותו (ולא עד בכלל). הוא יושב בודד בלוד, ומתלונן על כך שאף אחד לא בא לשאוב מן המאגר האדיר של תושבע”פ שהוא נושא בחובו.

מן הסוגיא עצמה לא ברור על מה הנידוי. לא ברור מה חטא ר”א בכך שהעז לבטא עמדה שונה. לאור דברינו כאן, ברור שהיתה כאן אמירה שבאה לשלול את הלגיטימיות של עמדת ‘תורה של מסורת’ שהוא ייצג. לאור הקריטיות של המצב בישראל, כמתואר למעלה, ברור שחכמים נזקקו לאמצעים דרסטיים כדי להטמיע ולהפנים בביהמ”ד את הפנים החדשות שמקבלת תושבע”פ.

גם ר”ג מודח מן הנשיאות בצעד חסר תקדים, לכאורה בגלל עלבונו של ר’ יהושע שחוזר בש”ס בשלושה מקרים שונים. גם כאן זהו ביטוי לרצונו של ר”ג להשליט את עמדתו ההיררכית המתאימה ל’תורה של מסורת’, לעומת ר’ יהושע ה’מורד’ שהולך אחר הגיונו ולא אחר הסמכות. המרד של ר’ יהושע, שבא במקביל לקבלת סמכותו של ר”ג עד כדי חילול יוה”כ שחל לפי חשבונו, הוא ביטוי נעלה ל’מרד קדוש’. הוא לא מעוניין לשבור את המסגרות, אלא לנסות ולשכנע את חבריו בנחיצותה של דרך השכנוע עצמה. זוהי מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים.

ר”ג מודח מן הנשיאות ושמים במקומו את ראב”ע, שכזכור ‘סוגר’ באותו היום בצעד דרמטי את כל השאלות ה’פתוחות’. אמנם בהמשך הסוגיא בברכות מתואר שר”ג חוזר מיידית לביהמ”ד, ומקבל את ‘כללי המשחק’. מתואר שם דיון עם ר’ יהושע לגבי גר עמוני (‘בו ביום’ בא יהודה גר עמוני וכו’), וההלכה נפסקת כר’ יהושע שדורש דרשה חדשנית מן הפסוקים, כנגד ההבנה המסורתית שמייצג ר”ג. ר”ג מקבל על עצמו את ה’תורה של מו”מ’, ולכן מוחזר מייד למעמדו הקודם ברוטציה עם ראב”ע. בניגוד אליו, ר”א נשאר בנידויו עד יום מותו, כיון שהוא עומד במריו. כפי המתואר בסוגיות סנהדרין הנ”ל ממשיך ר”א לדגול ב’תורה של מסורת’ עד יום מותו.

כמדומה שניתן לראות את המשמעות הזאת בבירור במהלך הסוגיא בחגיגה דף ג’, שם מוצגות התייחסויותיהם של ר”א (היושב מנודה בלוד) ושל ר’ יהושע (היושב בפקיעין) למתרחש ביבנה, שם מכהנים ר”ג וראב”ע כנשיאים לסירוגין.

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר’ יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בביהמ”ד היום. אמרו לו תלמידיך אנו ומימך אנו שותין. אמר להם אף על פי כן אין ביהמ”ד בלא חידוש. שבת של מי היתה [=ראב”ע או ר”ג]? שבת של ר’ אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום וכו’

ר’ יהושע אומר לתלמידיו לא להיות שבויים בקונספציה שלפני המהפכה: אין ביהמ”ד בלא חידוש. ‘תורה של מו”מ’  היא תורה חיה ומתפתחת, ולא רק משתמרת, כמו ‘תורה של מסורת’. כאן לא יתכן שאין חידושים.

בהמשך הסוגיא בחגיגה מובאות דרשותיו של ראב”ע שמשמעותן שכל ישראל יש להם חלק בתורה (נשים וטף באים להקהל), שהרי יש מקום לכולם גם בביהמ”ד. דרשה נוספת עוסקת בכך שישראל עושים את הקב”ה חטיבה אחת בעולם, כלומר כל הדעות הן חלק מפסיפס שרק כולו כמכלול משקף את הקב”ה. אלו כמובן משקפות את המהפכה שמוביל ראב”ע כנשיא ביבנה.

ר’ יהושע מתפעל מן הדרשות ונוזף בתלמידיו שביקשו לאבד ממנו מרגליות כאלו. מסתבר שדרשות אלו, שבמבט פשוט נראות ‘דרושים’ גרידא, הן מרגליות בגלל השקפת העולם הגלומה בהן. ולכן פותח ר’ יהושע בדרשה משלו בשבח ‘תורה של מו”מ’ שהיא, כאמור, תורה חיה ומתפתחת:

ואף הוא פתח ודרש: ‘דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחדמה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין.

וכעת בא העיקר:

‘בעלי אסופות’ אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר ‘כולם נתנו מרועה אחד’ אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב ‘וידבר אלוקים את כל הדברים האלה’. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

כאן ישנה הפרוגרמה של כל מהפכת יבנה שהנהיגו ר’ יהושע וראב”ע. לאחר מכן מבטא ר’ יהושע את ההצלה הגדולה שהביאה גישה זו לתורה ולעם ישראל שנראו בעיניו כמו דור יתום שעומד לפני כליון (כמושנ”ת למעלה):

בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שר’ אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

בהמשך הגמרא שם מתוארת פגישה מקבילה, אך מנוגדת, של ר’ יוסי עם ר”א הגדול רבו, שכאמור יושב מנודה בלוד.

מעשה בר’ יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר’ אליעזר[4] בלוד. אמר לו: מה חידוש היה בבהמ”ד היום.

שלא כר’ יהושע למעלה, ר”א כמובן מבקר את גישת ה’חידושים’ שהשתלטה ביבנה של ראב”ע.

א”ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקיבל עיניו [נתעוור]. בכה ר”א ואמר ‘סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם’. אמר לו לך ואמור להם אל תחושו למניינכם כך מקובלנו מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית

ר”א מתקומם כנגד חכמי יבנה שמחדשים ‘חידושים’ (באירוניה), שבמאגרו של ר”א הם מצויים כהלכה פשוטה למשה מסיני שקיבל מרבותיו.[5] ר”א נשאר כאמור במריו, וטוען שכל חידושיהם של ה’מהפכנים’ ידועים לו מאז ומעולם. לכן נשאר ר”א בנידויו עד אחרית ימיו.

לאור הרקע ההיסטורי והסוגיות המקבילות נראה די ברור שכל עניינה של סוגיא זו הוא במהפכת יבנה של ‘אותו היום’. כאן מוצגות עמדותיהם של ר”א ושל ר’ יהושע זו כנגד זו, דרך תיאור של התייחסותם למתרחש ביבנה של ראב”ע.

כמדומה שהתהליך המתואר כאן הוא שעומד ברקע התיאור שבפרקי אבות. התנא באבות מתאר את התורה כמתקבלת ונמסרת רק עד תקופת ריב”ז. תלמידיו כבר אינם ‘מקבלים’ במובן הקודם. אמנם ר”א הוא ‘בור סוד שאינו מאבד טיפה’, אבל בסופו של דבר לא הוא ‘קיבל’ מריב”ז אלא דוקא ר’ יהושע, שכאמור לא נקרא כבר ‘מקבל’. בעידן ה’תורה של מו”מ’ ה’מקבל’ אינו מקבל וגם אינו יחיד או זוג. שערי ביהמ”ד נפתחים להמונים כיון שכל אחד נבחן לפי תוכן דבריו ולא לפי מה שהוא (לגופו של עניין ולא לגופו של אדם).

בדורותיהם של ריב”ז ותלמידיו קורה הפיצול הגדול של תלמידי הלל ושמאי שלא משמשים כל צרכם ונוצרות המחלוקות המאיימות על התורה והעם כולו. תלמידי ריב”ז מחלצים את התורה והעם מן המצב הבלתי אפשרי הזה על ידי הגדרה חדשה של דרכי המו”מ וההכרעה. זוהי מהפכת יבנה שמתרחשת כולה ב’אותו היום’.

לסיום הדברים יש לציין כי התורה, כפי שהיא בידינו כיום, היא שילוב של ‘תורה של מסורת’ עם ‘תורה של מו”מ’. דרכן של מהפכות שנעשות על ידי הצגת עמדה קיצונית כדי להטות את הקיצוניות הקודמת לדרך האמצע, כדרכו הידועה של הרמב”ם בהל’ דעות ובהקדמותיו. סופו של התהליך הוא דיאלקטי: שתי הקיצונויות מצטרפות לגישה בריאה שלמה וכוללת יותר.

בסוגיות סנהדרין ס”ח וק”א ישנם תיאורים מקבילים (עם שינויים חשובים) של ביקורם של תלמידי ר”א הגדול אצל רבם ביום פטירתו.

כפי שניתן לראות במשנה סנהדרין ס”ז, ר’ עקיבא לומד את דין ‘שנים שלוקטין קישואים’ מר”א. בגמ’ שם (בדף ס”ח) מתואר שממנו הוא מקבל את הדין כמסורת ללא הבנה, ולאחר מכן הוא פונה לר’ יהושע שמסביר לו את הדין ומשכנע אותו בסברא, ורק אז הוא מקבל אותו. כך הוא עובר מביהמ”ד של ר”א לביהמ”ד של ר’ יהושע. שניהם נחשבים על ידו כרבותיו. גם בדף ק”א שם אומר ר”א שהיחיד שבא לשאול אותו (לשאוב מן ה’מאגר’ שלו) הוא ר”ע.

ר’ עקיבא בן יוסף מוביל את התורה אל הסינתזה השלמה. תורתו היא שילוב של מסורת עם מו”מ. לכן נחשב ר”ע אביה של כל תושבע”פ כפי שהגיעה אלינו, כדאמר ר’ יוחנן: “סתם מתני’ ר”מ,  סתם תוספתא ר’ נחמיה, סתם ספרא ר’ יהודה, סתם ספרי ר”ש, וכולהו אליבא דר’ עקיבא” (סנהדרין פ”ו.).

[1] עיקרה של האינטרפרטציה שבכאן לאירועים שהתרחשו באותו היום, מוצגת בספר ‘לדעת חכמה’ למנחם פיש (הוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד).

[2] כדרכן של ‘חקירות’, התיאור כאן מוצג באופן קוטבי. כפי שנראה בהמשך, המציאות מורכבת משתי הגישות, ופשיטא שיש משמעות לאישיותו של הת”ח, והדבר אינו צריך לפנים.

[3] תודתי לרב טויבר שהאיר את עיני בהבנה זו של האירועים המצמררים הללו. מעניין שגם המעשה הזה מתואר כמתרחש ‘באותו היום’, אלא שבפשטות מדובר על אותו היום שרבו בית שמאי על בית הלל בי”ח דבר. אולי גם ארוע זה התרחש ב’אותו היום’ שלנו, וצל”ע.

בד”כ תולים את המאבק האלים הזה ביריבות בין הקנאים למתונים במרד הגדול ברומאים, שב”ה נטו למתונים וב”ש לקנאים. נלענ”ד שיש כאן השפעה של דעות קדומות באשר לקנאותם של ב”ש וסובלנותם של ב”ה כפי שהיא נתפסת כיום מחוץ לעולם ביהמ”ד. גם כיום רבים מהנחשבים קיצוניים ובלתי מתפשרים בהשקפותיהם הדתיות (בעיקר בעולם החרדי) הם בעלי עמדות פוליטיות מתונות, ואכמ”ל.

[4] בגמרא גורסים ר’ אלעזר, אך לאור המשנה פ”ד מידים ברור שזהו ר’ אליעזר (הגדול). גם בהמשך הסוגיא כך צ”ל. וכידוע שר’ אליעזר מקומו בלוד.

[5] רש”י מפרש את דברי ר”א כהודאה לה’ על שקלעו לאמת. מפשט הגמרא נראה שזוהי ביקורת על ‘המצאת הגלגל’. לכן הוא גם מעוור את ר’ יוסי. וצ”ע.

7 מחשבות על “כל היכא דאמרינן ‘בו ביום’ ההוא יומא הוה – יום מכריע אחד בהשתלשלותה של תושבע”פ”

  1. בדיוק לאחר קריאת המאמר ניגשתי ללמוד את סדר המשניות שאני רגיל בו, והנה בהשגחה רואות עיני ראיה יפה לדברים בפרק ז דנזיר משנה ד, שם ישנו דיון לגבי רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה: “אמר ר’ עקיבא דנתי לפני ר’ אליעזר מה אם עצם כשעורה וכו’ [ר”ע עושה קל וחומר להחמיר], אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן מקל וחומר [שאין דנין על דבר שהוא הלכה למשה מסיני – רע”ב], וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר’ יהושע אמר לי יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה”.
    אמנם במקרה זה גם ר”א וגם ר”י מסכימים להלכה, אך ניתן לראות את היחס של כל אחד מהם לק”ו שמנסה לעשות ר”ע, יחס זה מבטא לענ”ד במידת מה את גישתם העקרונית שהובאה במאמר – בעוד שר’ אליעזר כביכול קצת מקפיד על הניסיון לעשות ק”ו על הלכה למשה מסיני (“מה זה עקיבא!”), ר’ יהושע מקבל עקרונית את האפשרות לחדש ע”י ק”ו (“יפה אמרת”), אך אומר שכך היא ההלכה למשה מסיני.

    1. הרמב”ם והרע”ב שם כתבו שאין כאן מחלוקת בין ר”א לר’ יהושע. אולי זו קצת ראיה למסקנתי בסוף שר”ע איחד את שני הצדדים, ואף לגישה זו יש מקורות קדומים יותר אצל רבותיו.

  2. נעלם מעיני הרב אבל אין שום תופעה תמוהה בסוף פרק א כשמגיעים להלל ושמאי.פשוט ממשיכים מסורת אחרת – המסורת של הנשיאים מהלל (שהיה נשיא) בן אחר בן (שבעה או חמישה דורות אבל לא כולם מובאים שם) עד לרבן גמליאל בנו של ר יהודה הנשיא שבתחילת פרק ב (שהוא המשך פרק א).אח”כ שוב עושים ריסט וחוזרים להלל למסורת קבלה אחרת ( שמונים תלמידים היו לו להלל…. קטן שבהם ריב”ז).אגב מסורת הקבלה הולכת עד סוף פרק ד שהוא למעשה סוף המסכת.פרק ה הוא פרק המספרים ופרק ו בכלל ברייתא

    1. לא יודע.מן הסתם הנשיאים שהתמנו לא התמנו בגלל שהיו התלמידים המובהקים אלא בגלל שהיו הילדים של הנשיאים הקודמים.מצד שני בתקופה ההיא כל אבא לימד את ילדיו בעצמו תורה ( יהושע בן גמלא ?) אז אולי דווקא כן.אינני יודע אם הדיוק של הרב הוא אכן מדויק (ארצה לומר שכן).אבל כל שרציתי לומר הוא שלא מתרחשת תקלה באמצע פרק א והמימרות שמובאות גם אחרי המימרות של תלמידי ריב”ז מובאות גם הם לא ע”י אוסף חכמים אקראים אלא ע”י תלמידיהם (ר טרפון ור עקיבא) ותלמיד תלמידיהם (רבי והילדים של חמשת תלמידי ר עקיבא שאיתם נדמה לי שמסיימים את פרק ד)

השאר תגובה