מה הייתי משנה במערכת החינוך?

בס”ד

בשבע – 2008

כשדנים במערכת החינוך יש לעשות זאת בשלושה מעגלים: מהן המטרות החינוכיות? מהן המטרות הלימודיות? ומהי המערכת המינהלתית שתוציא אותן אל הפועל בצורה האופטימלית? אעשה זאת באופן טלגרפי, מחמת קוצר המצע.

באשר למינהלות, הצנטרליזם של המערכת הוא בעוכרינו. השיקולים הביורוקרטיים בד”כ חוסמים את דרכן של יוזמות שונות, ואת הקמתם של מוסדות. ישנה הורדה של הרף משיקולים פוליטיים (=הצלחת שר החינוך נמדדת באחוזי עוברים בבגרות) או אופנתיים (שוויון). כמעט אין איתור וקידום שיטתי של בעלי יכולת, אלא ע”י כמה גורמים פרטיים.

לכן הייתי מפריט את המערכת מבחינה תוכנית (כלכלית ניתן לתמוך בחסרי אמצעים). כל אחד יקבע את אופי החינוך של ילדיו, במקום המצב הנוכחי בו מערכת החינוך היא מגרש למאבק פוליטי-אידיאולוגי, בו כל צד מנסה (ללא הצלחה) לכופף את השני לכיוון שלו (ע”ע יהדות, ליבה, וכדו’).

ביחס לשני המישורים האחרים, חינוך וערכים הם תחומים אמורפיים, אין לגביהם קונצנזוס, ואני מניח שרבים יעסקו דווקא בהם. לכן אני בוחר להתמקד בלמידה. אמנם למי שאמון על המרכזיות של מצוות תלמוד תורה ברור שגם בלמידה יש ערך חינוכי.

חלק ניכר מהתפיסות של מערכת החינוך כיום הן שארית אנכרוניסטית של המצב מלפני כמה עשרות שנים, כשרוב התלמידים הגיעו לכל היותר לבגרות. כיום המצב הוא שונה, וביה”ס אמור להתמקד בפיתוח מיומנויות למידה, והשכלה כללית (דווקא בתחומים שהתלמיד לא יפגוש בהמשך), ופחות בידע ובמיומנויות טכניות ספציפיות. על כן הייתי מבטל כמעט לחלוטין את המגמות השונות, ומלמד את כל התלמידים מכלול רחב של נושאים ברמות בסיסיות יותר. הבעה בכתב ובע”פ, רטוריקה ולוגיקה, קריאה וצפייה ביקורתית, קריאה לימוד וארגון עצמאי של חומר. במישור הידע, יש להתמקד בעיקר במבואות. כל תלמיד יכול ללמוד פיסיקה, אם לא יציקו לו עם בעיות טכניות מסובכות ומיותרות. באוניברסיטה הוא יעשה זאת ברבע הזמן וברמה גבוהה יותר, ושם זה יהיה רק למי שמעוניין בכך באמת. על גבי זה ניתן לתת תוספות למעוניינים.

ככלל, ההוראה צריכה להתנהל באופן יחידני, בדומה לאוניברסיטה הפתוחה, מספרים ו/או באינטרנט, כשהמורה הוא המנחה, והקצב נקבע על פי התלמיד. כך איכות ההוראה אינה תלויה באופן קריטי באיכות המורים (שפרקטית קשה לשנות אותה), והתכנים הנלמדים נערכים על ידי כוחות ההוראה הטובים ביותר (בצורה כזו לכל תלמיד בארץ יהיה את המורה הכי טוב בכל תחום, וההבדלים יהיו רק באופי הסיוע).

מדדי ההצלחה לא צריכים להיקבע דרך ממוצעים ארציים (שמעמידים אותנו ליד העשירונים התחתונים של חוף השנהב). מי שנדרש למיומנויות מתמטיות של ממש הוא אחוזון זעיר באוכלוסיה, שאותו יש לאתר ולפתח. השאר יכולים לדעת שברים ואחוזים, ולהבין באופן כללי מהי מתמטיקה (כיום, דווקא בגלל הדגשים הטכניים, גם הטובים לא ממש מבינים זאת).

הצעדים הללו עשויים להקרין גם על איכות המחקר האקדמי אצלנו, שסובל משטחיות ורמה אינטלקטואלית ירודה ביותר, וממדדים מעוותים להצלחה ולקידום. אבל זו כבר אופרה אחרת.

השאר תגובה