על אפלייה וגזענות כלפי חרדים

בס”ד

מקור ראשון – 2010

על מהומות עמנואל: בג”ץ, אפלייה ועבודת ה’

מבוא

בימים האחרונים, מה שמכונה אצלנו, משום מה, ‘שיח ציבורי’, עוסק לא מעט באפליות על בסיס עדתי בעמנואל, ובציבור החרדי בכלל. המהומות מצליחות לכסות כמעט על כל הפנים הרלוונטיות של הדיון, כך שלרוב שמחתם של כל הצדדים הוא לגמרי לא מתנהל, למעט החלפת מהלומות במדיומים שונים. הקטע הקצר הבא מיועד לקוראים שיהיו מוכנים לשקול את עמדתם אחרי הקריאה ולא להיצמד לתחושות הבטן האפריוריות ולאמוציות הרוחשות בהם.

על אפלייה וגזענות

אפלייה היא התייחסות שונה לאדם מסיבות לא רלוונטיות, מכלילות, ו/או לא נכונות. לדוגמא, כשסטודנט לא מתקבל לאוניברסיטה בגלל שהוא ממוצא פולני, יכולות להיות בכך שלוש בעיות שונות:

  1. לא נכון: חבויה כאן הנחה לפיה הפולנים הם טיפשים יותר, או לומדים פחות טוב, מאחרים. הטענה הראשונה היא שקביעה זו כלל אינה נכונה.

  2. מכליל: גם אם הקביעה הקולקטיבית על כלל הפולנים היתה נכונה (וזה בהחלט ייתכן בממוצע לגבי קבוצות שונות, בל נשלה את עצמנו), עדיין מוטלת עלינו חובה לבחון את הסטודנט הספציפי עצמו, שכן ייתכן שהוא שייך לעשירונים העליונים והמוכשרים מבין הפולנים. הטענה השנייה מבוססת על כך שהתיוג של אדם ספציפי לאור קבוצת השתייכות כלשהי שלו הוא בעייתי. זוהי הכללה.

  3. לא רלוונטי: טענה שלישית היא שהמוצא, או מנת המשכל, כלל אינם קריטריונים רלוונטיים לעניין קבלה לאוניברסיטה.

שני הנימוקים הראשונים בדרך כלל מוצגים כהסבר תחליפי, כדי לא ליפול ברשתו של הכשל השלישי. אנחנו מסבירים שזה לא בגלל המוצא הפולני, אלא בגלל סיבה עניינית (כמו כישורים).

בשולי דבריי אעיר כאן שלא בכדי נקטתי במונח ‘אפלייה’, ולא במונח ‘גזענות’. בכל המשפטים למעלה, ניתן להחליף את המונח ‘פולני’ במונחים נייטרליים יותר, כגון’ ‘בעל נטייה לישון’, או ‘חלש בהיסטוריה’, ולא ישתנה מאומה. הגזענות אינה אלא מקרה פרטי של אפלייה, וייחודה הוא בכך שאותן סיבות בלתי רלוונטיות ליחס השונה/המפלה לאדם קשורות לגזע שלו. הזיהוי בין כל אפלייה לגזענות משקף את העובדה שהתיוג הזה נוח לנו מאד, שכן בכך ניצחנו אוטומטית בויכוח (כזכור, גזען=נאצי).

כעת נבחן את המצב בו הסיבות ליחס השונה הן כן רלוונטיות, נכונות, וגם לא מכלילות. במקרה זה, גם אם הן מתייחסות למוצא, או לגזע, או לכל בסיס אחר, אין לראות בכך אפלייה (וממילא גם לא ‘גזענות’). לדוגמא, כאשר נבחר מועמדים לניסוי שבוחן את הגנטיקה של יוצאי מרוקו, דחייתם של יוצאי פולין אינה גזענות, שכן היא בוצעה על סמך קריטריון רלוונטי. אם נבחן את המועמדים לאוניברסיטה ברמה העניינית, וייצא שאחוז הפולנים שהתקבלו הוא נמוך, אין לראות בכך אפלייה (לכל היותר ניתן לשקול העדפה מתקנת, אבל ודאי אין כאן גנאי מוסרי). זוהי תוצאה של הפעלת קריטריון רלוונטי.

אנו נוכחים לראות שכדי להצדיק אי קבלה של המועמד לאוניברסיטה, גם בהנחה שהכישרון הוא המדד הרלוונטי לקבלה לאוניברסיטה, לא די שנוכיח כי קבוצת הפולנים היא לא מוכשרת. עלינו להראות שהמועמד הספציפי שלנו, גם הוא לא די מוכשר. בודאי לא נוכל לדחות אותו בגלל עצם מוצאו, שכן זהו תנאי קבלה לא רלוונטי.

ומה על מועדון שמיועד לחברים יהודים (לדוגמא, בית כנסת, לפחות בחו”ל)? מדובר באנשים שאוהבים לנהל חיי חברה רק עם יהודים. גם כאן המועדון מקבל אנשים על בסיס קריטריונים רלוונטיים לשיטתו, ולכן אין לראות בזה אפלייה. האם בי”ס יהודי שלא מקבל גויים, או בי”ס דתי שלא מקבל חילוניים, זוהי אפלייה?

אם נתקרב יותר לשאלה האתנית-גזעית-מוצאית: מה יהיה דינו של מועדון שפתוח רק לדוברי יידיש? לפי ההגדרה דלעיל גם בכך אין לראות משום אפלייה, שכן מתכנסים בו אנשים שנהנים משיחה ביידיש ומתרבות יידיש, ובהתאם לכך הם בוררים את החברים במועדון. מטבע הדברים אלו יהיו רק אשכנזים, ובכל זאת אין לראות בכך אפלייה. אמנם אם יופיע שם ספרדי דובר יידיש רהוטה שפועל בתוך תרבות היידיש, יהיה עליהם לקבלו, שאל”כ תהיה כאן אפלייה.

ומה עם מועדון מוצהר לאשכנזים בלבד? כאן זה נראה בעייתי יותר, אבל דומה כי גם כאן אין לראות בכך אפלייה. טעמו של אדם הוא כבודו, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. כמו שיש מועדון שמיועד ליהודים, לבעלי השקפת עולם סוציאליסטית, חילונית, קפיטליסטית, דתית, ניו אייג’ית וכדו’, כך יש מועדון לבעלי תרבות אשכנזית. העובדה שייחודו של המועדון הוא בעל קורלציה גבוהה עם מוצא (או גזע), אינה אומרת בהכרח שיש כאן אפלייה. ניתן לכנות זאת ‘גזענות’, ובודאי ניתן שלא לאהוב זאת (ואולי אפילו לפתוח מועדון של אלו שאינם אוהבים את המועדון ההוא), אבל אין כאן אפלייה גזענית.

אין ספק שמועדון שיחליט לפגוע בכל מי שאינו משתייך אליו, הוא פסול, ומעשיו ראויים לגינוי. אבל זה נכון גם אם הבסיס לחברות במועדון אינו גזעי, או אתני, אלא גם על כל בסיס אחר. לכן ענייננו כאן הוא באפלייה או גזענות שמובעים בעצם ההגדרה של הקבוצה, כאשר אין פגיעה ממשית בקבוצות אחרות (למעט אי קבלת חברים מהן למועדון).

המסקנה העולה מכאן היא שיכול אדם לומר שהוא אינו אוהב את הנטייה של אנשים להתחבר עם אחרים על בסיס מוצא או גזע, אך זוהי נטייתם. ובהנחה שהם אכן כאלו, הקריטריונים לקבלה למועדון שלהם אינם יכולים להיקרא גזענות.

חשוב להבהיר שהמדינה יכולה, כמובן, שלא לתמוך כספית במועדונים כאלה, כחלק ממדיניותה ליצור אינטגרציה, או לעודד ערבוב בין קבוצות. אך אין פירוש הדבר בהכרח שיש כאן מעשה אסור ברמה המשפטית, ואולי אפילו לא ברמה המוסרית.

מיהו חרדי?

כעת נגיע לאפלייה בעמנואל, ובחברה החרדית בכלל. אקדים ואומר כי חברה ותרבות חרדיות, באשר הן כאלו, מכילות הרבה יותר מרכיבים מאשר ה’שולחן ערוך’ (או ההלכה בכלל). יש שם מאפיינים תרבותיים, לשוניים, ואפילו ערכיים, ייחודיים. לא בכדי כל קבוצה חרדית מתבדלת גם מול קבוצות חרדיות אחרות. חסידי סלונים רוצים לחנך את הילד לתפילות בנוסח סלונים, כמו גם לקבלה מוחלטת של מנהיגותו של האדמו”ר מסלונים (שקובע האם ולמי להצביע, מה לעשות, איך ללמוד, מה ללבוש, איפה לגור, מה לחגוג ומתי, מה לאכול ובאיזה הכשר וכדו’). חסידי סלונים רוצים לחנך את תלמידיהם לתפיסה שהרבי הוא נציגו של הקב”ה עלי אדמות, ושדבריו הם אמת מוחלטת, ושראוי לשמוע לו ורק לו. הם רוצים שהתלמיד יכיר את כל מעשיות אדמו”רי סלונים לדורותיהם, ויתחנך על פיהם כאילו היו אמת מוחלטת אודות דמויות הוד מושלמות, יתפלל בנוסח חסידי עם גרטל ועם הגרביים בצבע ובאורך ‘הנכון’.

כיצד יכולה קבוצה כזו לקבל תלמיד, או חבר, שאינו מתנהג לפי הכללים הללו? מה אם יהיה שם ‘אפיקורס’ שמקבל על עצמו את פסקיו ומנהיגותו הרוחנית של הרב עובדיה יוסף? מה אם התלמיד הזה יזלזל ח”ו באדמור”י סלונים, ואולי אף יהין לטעון שאולי יש בעייה במנהיגותם או בדמותם הרוחנית? שלא לדבר על תפילה בנוסח ספרדי, או מנהגי הלכה ספרדיים. אני משוכנע שאם יש תלמיד ממשפחה ספרדית שמקבלת על עצמה את כל הכללים של חסידות סלונים, ושעומד בדרישות הרמה וכדו’, הוא כן יתקבל למוסדותיהם (לפחות אם הם ישתכנעו באמינות כוונותיו). אני מניח שבפועל ישנם גם כמה תלמידים ספרדים במוסדות סלונים, כמו גם במוסדות חרדיים אחרים שאני מכיר. חלק לא מבוטל מהמנהיגות של ש”ס צמחה במוסדות אשכנזיים.

אוסיף כי עניין זה אינו ייחודי דווקא לחסידות סלונים. גם הקבוצה הליטאית רוצה לחנך להגייה ליטאית, לנוסח אשכנז בתפילה, לקבלה מוחלטת של מרותו של הרב אלישיב, לצורת הלימוד והפסיקה הליטאית, לדמויות המופת הליטאיות מן העבר וכדו’. הדברים אמורים גם לגבי כל קבוצה חרדית אחרת. מה שמאפיין את החרדיות הוא התייחסות לאספקטים הללו בסוג כלשהו של קדושה ומוחלטות. לא בכדי, מתגייס כל העולם החרדי (גם אלו שבניהם לא רוצים להתקבל, וחלק מאלו שגם לא יתקבלו, למוסדות סלונים) למלחמתם של חסידי סלונים בעמנואל.

נתבונן בשתי דוגמאות נוספות. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שלא רצו לחיות עם גויים, אלא עם בני עמם. במובן הזה כל מדינת לאום יש בה מימד של אפלייה אתנית, ובכל זאת זה נראה לרובנו כאפלייה לגיטימית, אם בכלל. האם בתי ספר חילוניים יקבלו בשמחה מסה של תלמידים שהם חסידי סלונים? אני מבטיחכם נאמנה שימנעו את כניסתם אפילו בכוח הזרוע, באם הדבר יידרש. יתר על כן, אני מניח שגם בתי הספר של ‘מעין החינוך התורני’ מאד לא ישמחו לקבל מסה של חסידי סלונים, או סתם ליטאים, שישנו את צביונו של בית הספר שלהם. כל מוסד שיש לו אג’נדה חינוכית ספציפית, חושש משינוי הצביון שייווצר על ידי ערבוב של אוכלוסיות שאינן פועלות בהתאם לאג’נדה הזו. זו שאלה של מינון ושל ההערכה לגבי עומק ההבדל בין האוכלוסיות הנדונות.

הבחנה בין שני מישורי דיון

לאור האמור עד כאן, נראה שעלינו להבחין בין שני מישורים שונים של הדיון:

  1. אפשר לא לאהוב את הדרך החינוכית הזו, או באופן כללי יותר את דרך עבודת השם הזו. אפשר להתקומם כנגד התפיסה שרואה חשיבות בהגייה, בצורת הלבוש, בתרבות ובפולקלור, בדעת תורה, בסילופים היסטוריים אודות רבנים ואדמו”רים כאילו היו עובדות מוצקות וכדו’.

  2. ואפשר גם לטעון שיש כאן אפלייה, כלומר התייחסות לאדם לפי קריטריונים לא רלוונטיים.

הטענה הראשונה היא עניינית, שכן יש כאן ויכוח על דרך עבודת השם, מה חשוב ומה שולי בה. כיצד אנחנו מתייחסים למי שחושב/נוהג אחרת מאיתנו. אבל בהנחה שזו אכן העמדה החרדית ודרך עבודת ה’ החרדית, הקריטריונים שלהם אינם יכולים להיחשב כאפלייה. הם ממיינים את תלמידיהם ואת כלותיהם/חתניהם, לפי מדדים של הגייה, צורת לבוש, מנהיגות רבנית, גרטל, הגייה בתפילה וכדו’. זה מה שהם רוצים לחנך אליו, ולכן הם קובעים קריטריוני קבלה תואמים, ולכן הם גם לא מוכנים לקבל תלמידים שיש להם חשש כי ‘יקלקלו’ להם את החינוך.

מן האמור לעיל עולה כי הויכוח על האפלייה בעמנואל מתנהל במישור הלא נכון. אין כאן אפלייה, אלא מיון על סמך קריטריונים, שהם בהחלט רלוונטיים לתרבות הנדונה. בחברה חסידית, מי שנשמע לרב עובדיה יוסף ולא לאדמו”ר המקומי הוא סכנה חינוכית. מי שמתפלל בהגייה ספרדית הוא סכנה חינוכית. מי שלא מתפלל עם גרטל/גרביים/זקן בצבע ובאורך המתאים הוא סכנה חינוכית. ובודאי מי שמשתמש בלשון שאינה מקובלת שם מעורר בעייה חינוכית לא פשוטה. לכן הם לא מקבלים חברים כאלו למועדון שלהם, ואיני רואה כאן אפלייה.

הויכוח האמיתי שלי איתם הוא במישור אחר לגמרי. השאלה הרלוונטית לדיון כאן היא האם אכן זו דרך עבודת השם הנכונה? האם הגרטל, ההגייה, קטניות בפסח, או אפילו ההישמעות למנהיגות הרבנית הספציפית, הם קריטריונים כל כך חשובים ומרכזיים בעבודת השם? האם מי שנוהג/חושב אחרת ממני (בגבולות מסויימים) מהווה סכנה חינוכית כל כך קריטית? אם כן, אז ודאי אין כאן שום אפלייה אלא מיון רלוונטי מאד. ואם לא, גם אז הבעייה אינה אפלייה, אלא אותם קריטריונים מעוותים שהיא מתבססת עליהם. הויכוח אינו על הרלוונטיות של הקריטריונים, שהרי הרלוונטיות היא תוצאה של הטעם (במקרה של המועדון), או של ערכים (במקרה של החינוך החרדי). הויכוח הוא על הערכים שמהם נגזרים הקריטריונים הללו, כלומר על התרבות הדתית שמכוננת את הקריטריונים הללו, ורואה בהם קריטריונים רלוונטיים.

לביקורת על התרבות והתפיסה הדתית הקלוקלת והמעוותת הזו אני בהחלט מצטרף. אבל זו אינה טענה של אפלייה, אלא ויכוח על צורת עבודת ה’. בויכוח הזה אין למערכות השלטון, ובודאי למערכות חילוניות או אנשים חילוניים, שום מעמד. שרבוב של אפלייה לויכוח הזה הוא הסטה לא רלוונטית שלו למקומות נוחים ודמגוגיים. ההתמודדות עם שאלת הרלוונטיות של הקריטריונים נערכת בכלים לא רלוונטיים, ולפי אמות מידה לא רלוונטיות.

חשוב להבהיר כאן שבודאי ישנן דחיות של תלמידים שהן מוצדקות, ויש כאלה שהן קבילות גם אם אינן לגמרי מוצדקות. לגבי תלמידים שאינם מקיימים נורמות ראויות ביחס למדיניות המוסד (כמו שפה לא נקייה, או תרבות דיבור, לבוש, או בילוי, שאינה מתאימה לאופי המוסדות), ההחלטה שלא לקבל אותם יכולה להתקבל כסבירה. אדם שלא מוכן לסכן את חינוך ילדיו (לפחות לפי שיפוטו) כדי להעצים תלמידים אחרים, אינו ראוי לגינוי כה חד משמעי. אם ישנם אחרים שמוכנים או רוצים יתר פתיחות ואינטגרציה, ומוכנים גם לקחת סיכונים לשם כך, יבורכו. אך לא בזה עסקינן. ההחלטה לא לקבל למוסדות תלמידים מהנימוקים האלה, גם אם הם ממוצא ספרדי (אין ספק שישנם לא מעטים שמתכסים באיצטלה של הקיפוח על רקע מוצא כדי לתקוף דחיות מוצדקות), היא בהחלט קבילה. ענייני כאן הוא אך ורק בדחיות הלא מוצדקות, כלומר על רקע הגרטל, צבע העור, המנהיגות הרבנית, או אופן ההגייה בתפילה. כלפי השיקולים הללו, אמורים דבריי דלעיל.

ומה תפקידו של בג”ץ בכל העניין?

מכאן אעבור להתייחסותו של הבג”ץ. בג”ץ אמור להתערב במקום בו יש אפלייה, כלומר במקום בו משתמשים בקריטריונים לא רלוונטיים למטרת המוסד. העילה של ההתערבות היא הפרה של עקרון השוויון (זוהי ההתייחסות המשפטית לאפלייה). אבל לאור מה שתואר לעיל, הדיון כאן אינו קשור לעקרון השוויון, אלא לדרך הנכונה לעבוד את ה’. בג”ץ אינו יכול להתערב בשאלת ה’אפלייה’ בעמנואל, מפני שעל כולנו להסכים שבג”ץ אינו יכול לקבוע מהי דרך עבודת ה’ הנכונה. השאלה האם ללבוש גרטל ובאיזה צבע, עד כמה שזה נשמע טיפשי, אינה עניינו של אדמונד לוי, וגם לא של אליקים רובינשטיין, או דורית בייניש. השאלה האם לשמוע בקול האדמו”ר מסלונים או הרב עובדיה, או לא בקול אף אחד מהם, גם היא אינה קשורה אליהם. אם בכלל, בג”ץ יכול לקבוע שעל פי קריטריונים כלשהם שנקבעו בחוק אין לתקצב את המוסדות הללו (אם אכן הם יכולים לבסס זאת מבחינה משפטית). אבל הם לא יכולים לקבוע מהי דרך עבודת ה’ הנכונה, או מה יהיה צבע ואופי המועדון שלי, או שלכם. אם כן, ההיתלות בעקרון השוויון גם היא אינה אלא דמגוגיה.

מה שמסמל את הדברים יותר מכל, הוא הקביעה שמופיעה בפסק הדין, לפיה בית המשפט אינו מקבל את הסטנדרטים לצניעות של בית דינו של הרב ווזנר. זוהי שערורייה משפטית. מחר בבוקר בית המשפט לא יקבל את הסטנדרטים שלי לשמירת שבת, או לכשרות, ויחייב את ביה”ס הדתי לקבל תלמידים חילוניים, או גויים, או אולי את הצבא להגיש אוכל לא כשר. לא ייתכן שבית המשפט יראה עצמו מוסמך לקבוע קביעות מחייבות ביחס לסטנדרטים שתלויים באמונות ודעות, ככל שייראו תמוהים בעיניו, או בעיני כל אחד אחר (כולל אותי עצמי, כמובן).

יוצא הדופן היחיד הוא במקום בו הסטנדרטים הללו נקבעים אד-הוק, רק כדי לכסות על רצון לאפלייה עדתית. אך כדי להראות את זה, על בית המשפט להשתכנע שהסטנדרטים של הרב ווזנר, שמופיעים בכתביו, ובכתבי פוסקים רבים אחרים, כמו גם בתקנונים של בתי ספר חרדיים, עוד הרבה לפני האירוע שלפנינו, אינם כנים. עליו להשתכנע שהציבור אינו נוהג על פיהם בחיי היומיום, ולכן הם נועדו אך ורק כדי לחפות על רצון להפלות על רקע לא רלוונטי. דומני שדי ברור שלא זהו המצב כאן. חשדות באשר למה שבליבם של המנהלים, לא יכולים להוות בסיס להסקת מסקנה כה נחרצת בדבר חוסר כנות שלהם. לכן טענת האפלייה, וחוסר השוויון, לחלוטין אינה מוצדקת במקרה זה.

בנקודה זו יהיה מעניין לראות את הראיה (היחידה בפס”ד זה) שמציגים השופטים כדי להצביע על קיומה של אפלייה (1067/08, סעיף 13):

קיום שתי “מגמות”, שלפי הנטען אין ההפרדה בינן אלא מטעמי דת כביכול, אך למעשה באחת ה”מגמות” רוב מובהק של בנות העדה ה”אשכנזית” ורגלי האחרות מודרות ממנה, והאחרת, ה”כללית” – כמעט כל כולה מורכבת מבנות “ספרדיות”.

הטיעון המספרי-עובדתי הזה מניח את המבוקש, כמו טיעונים מספריים דומים שמועלים לעיתים קרובות על ידי מיעוטים שונים. הרי ההנהלה טוענת שתלמידות ספרדיות אינן עונות לקריטריונים שהיא מציבה (שנגזרים מאופי ביה”ס, לשיטתה), ולכן נוצר הפער המספרי בין המגמות. ומה עונה על כך בג”ץ? שעובדה היא כי מספר התלמידות הספרדיות במגמה החסידית הוא קטן ביחס לתלמידות האשכנזיות. מה זה מוכיח? או שהקריטריונים ‘תפורים’ כדי לייצר כיתה אשכנזית, כפי שטוען בג”ץ, או שבאמת יש קורלציה (מפתיעה מאד, כמובן) בין התנהגות ונורמות חסידיות לבין מוצא אשכנזי-חסידי, כפי שטוענת ההנהלה. אז היכן כאן ההוכחה? האם ההצדקה העניינית הזו היא בלתי סבירה? למה היינו מצפים? שתתגלינה נטיות חסידיות מובהקות דווקא באוכלוסיה הספרדית, יותר מאשר בקרב חסידי סלונים?

אוסיף ואומר שההנחה הקונספירטיבית של שופטי בג”ץ, לפיה ההפרדה בין חסידים לאחרים מכסה על רצון להפרדה על בסיס מוצא, מחביאה בחובה את ההנחה שאין לחסידים רצון אמיתי לחנך את תלמידיהם חינוך חסידי (שהרי זה נעשה רק כדי להדיר את הספרדים). אבל כאן ישנה התעלמות מעובדות חד משמעיות. גם בבני ברק ובירושלים המעטירות, ישנה הפרדה בין בתי ספר חסידיים לליטאיים, שתי קבוצות אשכנזיות מובהקות. האם גם כאן ישנה אפלייה על בסיס אתני? האם גם זה נעשה לא בגלל הרצון לחנך חינוך חסידי/ליטאי? זוהי הוכחה ברורה לכך שהמדיניות החינוכית הזו היא אותנטית, ולא רק עלה תאנה לאפלייה עדתית. זה כמובן לא אומר שהיא מוצדקת, אבל כפי שראינו למעלה, הטענה לאפלייה אתנית צריכה להוכיח שהקריטריונים הם לא אותנטיים ולא שהם לא מוצדקים.

אגב, בין שופטי בג”ץ עצמם לדורותיהם יש ייצוג נמוך מאד לבעלי מוצא מזרחי, הרבה פחות מאשר ייצוגם במגמה החסידית בעמנואל. ההוכחה מן המספר שהובאה לעיל תקפה לא פחות בהקשר הזה. יתר על כן, דומני שכל בר דעת יסכים שהאלטרנטיבה העניינית, לפיה כישורי השפיטה של יוצאי עדות המזרח נמוכה יותר מזו של אשכנזים, נראית הרבה פחות סבירה מההצדקה העניינית של הנהלת ביה”ס בעמנואל, לפיה הנטייה החסידית-חרדית של יוצאי עדות המזרח חלשה יותר מזו של חבריהם חסידי סלונים. מישהו מופתע מזה? האם לא סביר שזה אכן המצב? אז אולי עלינו להפסיק את התמיכה הכספית בבג”ץ על רקע אפלייה?! או שמא יש להכניס את חברי הועדה למינוי שופטים לכלא, ולהטיל עליהם קנסות כבדים על כל יום בו נמשך המצב הזה?! נזכיר כי כאן לא מדובר במועדון, או בית ספר, פרטי, אלא במוסד ממלכתי. יש לנו רק בג”ץ אחד (וטוב שכך), ואין ליוצאי עדות המזרח אופציה להקים בג”ץ אחר עבור עצמם (גם לא עם קיר מפריד וכניסות שונות). לכן האפלייה הזו היא חמורה ובלתי מוצדקת שבעתיים יותר מאשר בכל מקום או מוסד אחר.

אגב, אני עצמי מכיר, לפעמים מכלי ראשון ולפעמים מכלי שני, מקרים לא מעטים של אפלייה עדתית מובהקת בציבור החרדי. ישנו סמינר למורות (מגילאי שלושים ומעלה) שקובע מכסה מכסימלית לתלמידות ממוצא מזרחי (אחד אני מכיר מכלי שני, ואני מניח שיש עוד כאלה). שם אי אפשר לדבר על קריטריונים רלוונטיים, שכן מורות בגיל שלושים לא ‘יתקלקלו’ משיתוף עם מורות אחרות. יתר על כן, באותו סמינר באמת לא הפרידו בין ליטאיות, חסידיות ושאר ירקות, אלא רק קבעו מכסה למורות ממוצא ספרדי. מקרה אחר, מעט פחות מובהק, הוא ישיבה שקובעת מכסות לפי מוצא (ככל הידוע לי, הדבר מקובל ברוב הישיבות החרדיות האשכנזיות החשובות. על כמה מהם אני יודע זאת אישית), ולא מקבלת תלמידים שעמדו בקריטריוני הקבלה, רק בגלל מוצאם (כלומר כאשר מספר התלמידים ממוצא מזרחי עובר את המכסה). אמנם במקרה השני ניתן להיתלות בכך שמוכנים לקבל תלמידים שונים, אבל במינון מסויים כדי לא ‘להרוס’ את אופייה של הישיבה, אבל בדרך כלל זה לא נראה טיעון משכנע (הוא גם לעולם לא מוצג במפורש למי שאינו מאנ”ש). כל אלו הן דוגמאות טובות, שבהן בהחלט היה מקום לטיפולו של בג”ץ (גם אם לא בצורה בה הדבר נעשה כאן), שכן מדובר במקרים מובהקים הרבה יותר של אפלייה עדתית שמבוססת על קריטריונים לא רלוונטיים. אבל לגבי המקרה של עמנואל, לא ראיתי הצדקה אמיתית לכך שמדובר באפלייה על רקע לא רלוונטי. להיפך, יש כמה וכמה אינדיקציות שמורות כי המצב שם אינו כזה. נוסיף ונזכיר כי כאשר בית משפט טוען לקיומה של אפלייה, עליו להביא ראיות ברורות לקיומה, כלומר לשלול את הטיעונים הענייניים, ולהראות שהם מוצגים אד-הוק. למיטב שיפוטי, במקרה של עמנואל הדבר לא נעשה (ראה למעלה בדיון על הראיה המספרית).

סיכום: מה גרושו מרקס היה אומר על כך?

המסקנה היא שהמישור הרלוונטי של הויכוח הוא הציבורי-דתי, ולא המשפטי. אם יש קבוצה שמפלה אנשים מסיבות שנראות בעיניה רלוונטיות, הדבר אינו פוגע בערך השוויון, אלא בערכים אחרים, דתיים ומוסריים. אני מתנגד להבחנה בין ספרדים לאשכנזים, לא בגלל האפלייה, אלא בגלל שההבדלים אינם באמת חשובים כמדד לעבודת השם. על כן הדבר אינו צריך לעורר בעייה משפטית כלשהי. הדרך הנכונה לטפל בכך היא דרך חברתית. החל בניסיונות שכנוע, ואם אלו אינם מצליחים יש להותיר את הקבוצה הזו לנפשה, עם תרבותה ודרך עבודת השם שלה, קלוקלת ומעוותת ככל שתהיה בעינינו.

בפרפראזה על גרושו מרקס, אני לא רוצה להיות חבר במועדון שלא מוכן לקבל אותי. ומאידך, אין זה אומר שאני צריך לסגור בכוח את המועדון הזה, או להכניס את חבריו לכלא. כדאי לפתוח מועדונים אחרים, מוצלחים יותר, שיתנו אלטרנטיבה  הולמת, ויבטלו את הצורך התלותי והבלתי מובן של המועמדים הדחויים להיכנס בכוח הזרוע והמשפט דווקא למועדון שלא רוצה בהם.

3 מחשבות על “על אפלייה וגזענות כלפי חרדים”

  1. קראתי, והשתכנעתי שאם הייתי מחליף את הנושא “לאי קבלת יהודים למוסדות גרמניים טהורים” משנות ה-30′ זה היה נשמע אחד לאחד.
    “כל הכבוד” לכבוד הרב שמחזק ומקרב בין חלקי עם ישראל….יישר כח.

  2. ה’ איתך כבוד הרב כל מילה בסלע אבל לצערי ולצערינו הרב, האמת היא שעם ישראל מפורד, מילא בגלויות העולם אבל בארץ הקדושה להיות מפורדים בדיעות בחוקים בהלכות במנהגים?! למה לא נהיה עם אחד מנהג אחד לב אחד?
    למה נעבור על לא תתגודדו, למה?
    אפילו על הנכרים האזרחיים והגרים שאיתנו יש חוק אחד: “חוקה אחת יהיה לכם ולגֵר ולאזרח הארץ”.
    כל מקום שיש מחלוקות שכינה מתרחקת…. , כל המתגאה “אין אני והוא יכולים לדור בעולם” (סוטה ה,א) כל המתגאה דוחק רגלי השכינה פשוט דוחק רגלי השכינה! הוא מסיר את השכינה מהארץ! וכשהשכינה מסתלקת מהארץ אז נהיה רציחות אסונות תאונות ל”ע, כל הרהור גאווה השכינה מסתלקת מהארץ. אבל אם זה תורה עם חסדים ביחד,זה מוריד את הגאווה ! תורה עם חסד מבטל את הגאווה! כי אם הוא לומד תורה וגם עושה חסד אז הוא מתחיל לראות שיש אנשים יותר טובים ממנו. האם יש חסדים יותר גדולים מלקרב בין הבריות ולעשות שלמות ושלום ביניהם, שלוה – הנאה כייף חיבור, שכינה שורה עלינו, השגחה פרטית וכללית כי עם ישראל אחד הוא. ומי כעמך ישראל- גוי אחד בארץ תפארת וגדולה ועטרת ישועה..
    חבל שיש התפלגויות בזרמים וחוסר אחידות במנהגים.

    מי ייתן וכולנו נהיה עם אחד לב אחד ויד אחת וחוקה אחת ואמת אחת אמן

  3. אמת לאמיתה מהיכרות אישית,
    בעמנואל לא היתה כל אפליה כמתואר במאמר, ויתירה מכך – מרבית הבנות הספרדיות לא היו מתקבלות גם אילו היו חסידות סלונים, לאור הרקע הכללי של המשפחות שם והחינוך וההנהגה המקובלים בפריפריה, וד”ל.
    מיעוט קטן של ספרדיות התאים לביה”ס וכולן התקבלו, כשליש מההורים שנכנסו לכלא היו ספרדים.

    להבדיל,
    האפליה המתוארת במוסדות אשכנזיים היא הרבה הרבה מעבר למוזכר בכתבה.
    בישיבה בה למדתי, היוקרתית ביותר בירושלים, היו 3 בחורים ספרדים מתוך 44. אחד מהם נכד של הרה”ר, האחד – אביו למד בפוניבז’, והשלישי – ספרדי רגיל.
    בשיעורים האחרים בישיבה היו פחות ספרדים (33% ו-66% פחות – בהתאמה, כאשר אבות כולם למדו בפוניבז’)

    מקרה קיצוני ונודע, אמיתי!

השאר תגובה