על ה”סנהדרין” החדשה

בס”ד

נקודה – 2005

מסכת סנהדרין (ע”ר)[1]:

“זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד”

פרולוג

לפני כשנה התבשרנו בקול ענות חלושה כי בהסכמת כל גדולי האומה מקצה אל קצה (הרבנים עובדיה, אלישיב, שפירא, אליהו ורבני העדה החרדית, כפי שגרסה אותה ‘שמועה רחוקה’) הוקמה בשעה טובה ומוצלחת הסנהדרין. אני משפשף את עיניי הנדהמות, מורט את אוזניי ההלומות, ועומד משתאה אל מול הפלא של התממשות החזון “ונמר עם גדי ירבץ”. אך להוותי פתאום גיליתי שאין חזון, ובאינותו ייפרע עם. היה עליי להשפיל את עיניי לסיפא דקרא: “ונער קטון נוהג בם”.

כעת חיה, לאחר כשנה של פעילות ענפה בהנהגת האומה ובהוראות הלכה לכל קצווי תבל, נחוגה הקמת הסנהדרין (ע”ר) ברוב עם. מודעות בעיתונות הזמינו את הציבור למסיבה זו, ולכנס עיוני אודות חידוש הסנהדרין בימינו שהתקיים לפני המסיבה דנן. ואנוכי הקטן, עם מעט פחות תדהמה ומעט יותר גיחוך, תוהה עד היכן יכולה להגיע אכזבה של יהודים מבוגרים, אשר חלקם לפחות יודעים ספר מהו, ואשר ניחנו בעודף ציפיות משיחיות לוהטות אף הזויות.

לא הייתי טורח להתייחס לאנקדוטה סהרורית זו, לולא היו מעורבים בה כמה יהודים ידועים למדיי, ולולא מצבו המעורער של הציבור הציוני-דתי בימי פוסט-ההתנתקות, אשר מהווה מצע פורה להתממשות מסוכנת של הציפיות המשיחיות (ראה להלן).

לשון אחר: אני כותב את הדברים המיותרים הללו רק מפני שמישהו עוד עלול חס ושלום לקיים איזו הוראה של אותם ‘סמוכים’ ואותה ‘סנהדרין’, ואנחנו עלולים להצטער צער רב על הגיחוך השקט בו הסתפקנו כולנו למשמע משחק הילדים הזה. בכדי לאפשר לקוראים להתרשם בעצמם, אני כותב חלק מן הדברים בצורה של דיווח, ולא בצורה פובליציסטית, או בצורה של עיון תיאורטי. נתחיל בהדגמה.

‘בית הדין לענייני העם והמדינה’

המוסד המכובד הנ”ל הקים, בין היתר, את ‘בית הדין לענייני העם והמדינה’, אשר פרסם מאז כמה ‘פסקים’. מעבר לכך, במודעות בעיתונות נודע כי במסיבת השנה עומדת להיות מוקמת, בין היתר, ‘המועצה העליונה לבני נוח’. אז אם אתה, קורא יקר, מכיר איזה  בן/בת נוח שלא יודע/ת מה חובתו/ה בעולמו/ה (בוש, אבו מאזן, קונדוליסה רייס או האפיפיור), כעת ב”ה יש להם כבר כתובת.

כמה שבועות לפני כינוס הצדיקים דנן, הגיע אליי ‘פסק דין’ שיצא מתחת קולמוסו של ‘בית הדין לענייני עם ומדינה בחסות הסנהדרין (ע”ר)’, ובו הם מורים לנערה בת 17 שיושבת בכלא נוה תרצה, צביה שריאל, לא לפנות לערכאות המשפט של מדינת ישראל (=ערכאות של גויים) ולא ליצור עמם כל קשר, אלא להמשיך ולשבת בכלא.

בעקבות בירור מהיר נודע לי לתדהמתי כי זו אינה ההוראה הראשונה של ‘בית הדין’ הנ”ל. הוראה דומה ניתנה גם לשלוש נערות נוספות (ראה במסגרת).

בית הדין לעניני העם והמדינה   –  ירושלים,

רח’  משגב לדך 32,

בחסות הסנהדרין בי”ד גדול של 71 ע”ר

ב”ה תיק ג/תשס”ה

תשובה לבקשה לפסיקת הלכה

לבנות ישראל בבית המעצר:

הילה מנטינבנד,

הודיה בן אברהם,

לאה האס.

החלטה:

ברוכות אתן לה’!

קבלנו את מכתבכן בענין סירובכן להיות נידונות בבתי המשפט שלא על פי התורה, ונכונותכן להידון  אך ורק בבית משפט הדן על פי תורת משה.

אכן, יפה עשיתן, שכך פסק הרמב”ם בהלכות סנהדרין כו, ז: ‘כל הדן בדייני גויים ובערכאות שלהן, אע”פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם! – לפניהם – ולא לפני גויים! לפניהם – ולא לפני הדיוטות!’ וכך מובא בשולחן ערוך חושן משפט כו, א.

ומובא בתנחומא (משפטים סימן ג, ג): ‘כל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו”ם כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה ואחרי כן כפר בתורה… ובחוקות עכו”ם נאמר… וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (יחזקאל כ). אבל לישראל נתתי להם מצות וחוקים טובים, שנאמר (ויקרא יח): ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם… אמר הקב”ה לישראל: אם עשיתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני עכו”ם, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין שנאמר (ישעיה א): ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה’.

אין לנו, אפוא, אלא לחזק את ידכן, והננו מורים לכן להמשיך בסירובכן.

ומתיר אסורים הוא יתירכן ממאסרכן, ככתוב: ה’ מתיר אסורים. ויתקיימו בכן ובשאר אסירי ציון דברי ישעיה: ‘לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח’.

בברכת חיזקו ואימצו

ניתן י’ באלול ה’תשס”ה בבית הדין בעי”הק ירושלים תובב”א:

על החתום:

רבי ישראל אריאל – אב”ד,

רבי דב מאיר שטיין,

רבי דוב אברהם בן שור, 

רבי הלל וייס,

רבי יהודה אדרי,

רבי ישי באב”ד,

רבי מרדכי אברהמי,

 

כפי שכל ילד יודע, ה’פסק’ הזה אין לו כל בסיס הלכתי. גם אם מישהו מתעצם בדין עם אדם שאינו מוכן לדון עמו בבית דין של ישראל מותר לו (ברשות בי”ד) ללכת לדון עמו בערכאות של גויים על מנת להציל את כספו המגיע לו בדין. ההלכה אינה מוכנה לאפשר למי שאינו כפוף לה ליהנות מיתרונות בגלל זה.

על כן ברור כי מי שחתם על הפסק הזה אינו אלא עם הארץ, או מאוכזב התנתקות שהאכזבה העבירה אותו על דעתו. הבעיה היא שעמי הארצות הללו עלולים לגרום לנערות צעירות ותמימות לשבת בכלא בחברה לא ממש מומלצת, במקום ללכת ללימודים ולחיות בקרב בני משפחתן. אנוכי הקטן שלחתי מייד מכתב לצביה שריאל, ובו הבהרתי לה כי היא כמובן יכולה להפגין נגד פעולות הממשלה ומערכת המשפט, אך אל לה לחשוב שההלכה דורשת זאת ממנה, ואל לה ללכת שבי אחרי ‘פסקים’ של הדיוטות קופצים בראש המתחזים ל’סמוכים’ ול’סנהדרין’ (ע”ר, כמובן).

בעקבות בירור (באמצעות מתווך) שערכתי עם ‘אב בית הדין’, הרב ישראל אריאל, הוברר לי (ולאחר מכן ראיתי זאת לתדהמתי כתוב כהודאת בעל דין של הרב אריאל עצמו, בכתבה ב’מקור ראשון’ ב’ בחשוון), כי ידוע לו שה’פסק’ הנ”ל אינו נכון מבחינה הלכתית (כך!), אולם הוא נתן אותו כי צביה שריאל ביקשה זאת ממנו (כך!!!). ‘הסנהדרין הגדולה’, משאת נפשו של כל יהודי עובד ה’ מזה כאלפיים שנה, פוסקת הלכה לא נכונה רק בגלל שנערה בת 17 מבקשת זאת ממנה.

משיחה טלפונית שקיימתי עם מישהו אחר מבין ה’סמוכים’ החותמים, נמסרה לי גירסה הפוכה. לטענתו כל החותמים (כולל הרב אריאל) אכן מאמינים שהפסק הזה באמת נכון. הוא הוסיף כי הוא יביא את דבריי בפני הפורום, ואם הם טועים, הם יביאו פר העלם דבר של ציבור (כך!).[2]

ואנוכי הקטן, בער ולא איש, הדיוט ולא סמוך, תוהה: מה גרוע יותר, עמארצות שמובילה לפסק מוטעה שמורה לנערות תמימות לשבת בכלא ולא לצאת משם, או ‘פסקים’ מוטעים ומטעים אשר ניתנים במזיד לפי הזמנתה הפוליטית של נערה בת 17.

יש בידי ‘פסקים’ נוספים מאותו ‘בית דין’. חלקם מתלהמים על ההתנתקות ומערבים זאת בהכרעות ה’הלכתיות’ שלהם. חלק מהם מעודדים את הפונים לפנות לערכאות בכדי להציל מידן את מה שאפשר (פיצויים וכדו’). כיצד זה מתיישב עם ה’פסק’ הקודם? ל’סמוכים’ פתרונים (כנראה הכסף חשוב מהגוף, שנאמר: “‘בכל מאדך’ – אפילו שנוטל את נפשך”).

ברור מתוך כל המלל העוטף את המוסד הזה כי הפארסה הזו ניזונה בעיקר מתסכולי ההתנתקות (על אף שכפי שנכתב בכתבה ב’מקור ראשון’, נשיא ה’סנהדרין’, הרב שטיינזלץ, הוא בעל השקפה שונה בעניין זה). כך עולה גם מן המובאות של הנאומים בכנס הנ”ל (כפי שדווח בכתבה ב’מקור ראשון’).

כרקע, יש בנותן טעם לציין כי חלק מן היוזמים של המוסד הזה היו שותפים לייזום כנס ה’הקהל’, יוזמה משיחית הזויה נוספת, אשר בו עמדו על הבמה נשיא המדינה עם נשיא בית המשפט העליון וקראו את התורה בפני כל עם ישראל. אז הם כנראה עדיין לא היו ‘ערכאות של גויים’, שכן הם רק חיללו שבת, בעלו נידות והעבירו את ילדי ישראל על דתם ודעתם, אך לא מסרו ח”ו שטח מארץ ישראל משיקולים כאלו או אחרים.[3]

כאמור, כל העניין נראה כמו משחק של ילדים בגן, ולכאורה אין כל טעם לעסוק בו. הבעיה היא שיכולים בהחלט להיות אנשים, או נערים/ות שיישבו בכלא ויחשבו שהם נוחלים את עולמם בחייהם ומוסרים את נפשם על קדושת שמו ית’, בעוד שהחובה היחידה המוטלת עליהם היא לחזור וללמוד ולהתחנך בביה”ס שלהם. שטויות הלכתיות חסרות שחר נאמרות כאן כ’פסק מבית דין הגדול’, ונערים מתוסכלים עלולים להסיק מכך מסקנות שונות ומשונות.

אני חושש כי לא ירחק היום ו’בית הדין’ יתחיל לדון דיני נפשות, כדרכה של סנהדרין, ואני לא בטוח שלא יימצא איזה שוטה שיקיים את ‘הוראותיהם’ (ראה להלן את דברי הרב ישראל אריאל על סמכויות הסנהדרין).

רקע הלכתי-היסטורי קצר

כידוע, בכדי שתוכל להתקיים מערכת משפטית תורנית מלאה, על הדיינים להיות ‘סמוכים’ איש מפי איש עד משה רבנו. בפועל, החכמים הסמוכים דנו את ישראל מאז מתן תורה ועד כמה מאות שנים לאחר  חורבן הבית השני (ישנם ויכוחים על התיארוך המדויק). לאחר מכן, בעקבות הגלות וחמת המציק נפסקה הסמיכה, ופסו הסמוכים מישראל. מאז אין לנו אפשרות לדון דיני נפשות ועונשים בכלל, וישנן מגבלות לא מעטות על אפשרותם של בתי הדין של ישראל לדון על פי דין תורה.

והנה, הרמב”ם בדעתו הרחבה חידש חידוש הלכתי גדול, ואף שנוי במחלוקת, לפיו ניתן לחדש את הסמיכה יש מאין בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. כידוע, בימי מרן המחבר (של השולחן ערוך. המאה ה-16 בצפת), ר’ יוסף קארו, היה ניסיון לחדש את הסמיכה תוך הסתמכות על חידושו של הרמב”ם. הנסמך הראשון היה ר’ יעקב בירב, רבו של המחבר הנחשב על ידי רבים כגדול הדור ההוא, והוא סמך כמה מתלמידיו, כולל את המחבר עצמו. הסמיכה המשיכה לאורך כמה דורות, אולם כבר בימי המחבר עצמו היה ברור כי הניסיון הזה נכשל. עדות לכך היא דבריו שלו עצמו בספרו בית יוסף, שם הוא כותב ש”אין בימינו סמוכים”, זאת על אף שהוא עצמו היה מן הסמוכים על ידי המהר”י בירב.[4]

גם לאחר הקמת המדינה התעוררה השאלה בדבר חידוש הסנהדרין, אולם היה ברור כי ללא הסכמה רחבה לא  ניתן לעשות זאת. הסכמה כזו לא הושגה, והעניין דעך.[5]

ה’סנהדרין’ דנן[6]

לפני כשנה קמו להם כמה עסקנים ושלחו כתבים לכל אשר ‘רב’ יכונה (לפי קריטריון שעליו החליטו בעצמם), וביקשו את הסכמתו לחידוש הסמיכה ולהקמת סנהדרין, ואף הציעו שמות של מועמדים ל’סמיכה’.

אני יכול להעיד לפחות על מקרה אחד אותו הכרתי אישית, של אחד הרבנים שקיבל מכתב כזה, וזרק אותו ישירות לפח באומרו ‘החסר משוגעים אנוכי’ (הנוסח הוא משלי). אני מניח שכך עשו גם רוב ככל שאר הרבנים שקיבלו את המכתב הזה. בכל אופן, בשבועות האחרונים כאשר בדקתי מעט את המצב, שמעתי על עוד כמה מחשובי הפוסקים בארצנו שהתייחסו לדברים באופן דומה.

כפי ששמעתי, שולחי המכתבים, בלי להתבלבל, החליטו כי הסכמת רבני ארץ ישראל מוגדרת רק בתוך קבוצת הרבנים שטרחה לענות למכתב הסהרורי הנ”ל.[7] הרב אריאל אומר זאת במפורש בראיון הנ”ל ל’מקור ראשון’:

“אם גדולי הדור לא רוצים להשתתף בהקמת הסנהדרין, הם הוציאו את עצמם מן הכלל. אי השתתפותם אינה מבטלת את המצווה…”.

הקורא יהיה  ודאי מופתע לשמוע כי במשאל דנן התקבלה תוצאה מרעישה: ההחלטה לחדש את הסמיכה התקבלה ברוב מוחץ, ומתוך קונצנזוס מופלא. אגב, גם בבחירות בסוריה מתרחשות הפתעות כאלה לא פעם.

ההסכמה הזו נחשבה אצל הסהרוריים דנן כסמיכה עבור מישהו ראשון (את שמו לא אומר מחמת איסור לשון הרע, ובפרט שלא בדקתי את הפרטים). הלה סמך מייד כמה מחבריו, וביחד חידשו (נכון יותר: הקימו) בשעטו”מ את מוסד ה’סנהדרין’.

מוסד זה הקים בחסותו את ‘בית הדין לענייני העם והמדינה’ הנ”ל, וגם את ‘המועצה העליונה לבני נוח’, כך שהוא רואה מתפקידו להורות הוראות לכל העולם. הרב ישראל אריאל עצמו אף מסביר בכתבה ב’מקור ראשון’ כי:

“בפני הסנהדרין הכל שפיט. כולל המלכות המחוייבת לדין תורה.[8] גם המלך חייב להיוועץ בסנהדרין ולהציג את בעיותיו המדיניות וההלכתיות, כגון יציאה למלחמה. המלך אינו אינו כל יכול, הוא אומר…הסנהדרין היא ממונת-על על המלכות, על הכהונה הגדולה. זו המערכת המשפטית העליונה של מדינת ישראל”.

נו, הרב אלישיב, הרב שפירא, הרב עובדיה יוסף, ולהבדיל אריק שרון ועמיר פרץ: סוף סוף יש לנו מי שיחליט על מלחמות צודקות ולא צודקות, או על מינוי כהן גדול: ‘בית הדין לענייני העם והמדינה’.

כעת נותר רק להתחיל לדון דיני נפשות (גם זו מצווה מדאורייתא, ואם גדולי הדור לא משתתפים, אז ה’סמוכים’ שלנו יכולים לדון גם בלעדיהם). גורו לכם השמאלנים הארורים, מנתקי היהדות והארץ! מקל ורצועה (ואולי גם הסיף) של הדיינים כבר מונפים על עכוזיכם.

ועוד אנקדוטה. ‘בית הדין הגדול’, אשר תפקידו להורות הוראות לכלל ישראל, הוא ‘עמותה רשומה’ תחת פיקוחו של רשם העמותות. רק להשוואה, חישבו נא על הביטוי הבא: הכנסת – בית המחוקקים (ע”ר). אין צורך לומר כי ‘סנהדרין’ שאין לה כל סמכות, ובה כמה ילדים-מבוגרים הלומי גאולה ואכזבת גלות משחקים ב’נדמה לי’ אינה מוסד שיכול להורות הוראות.

כמה יהודים חצופים, חלקם יודעים ללמוד (וגם לטעות) וחלקם לא, קמים וקופצים בראש ומכריזים על עצמם כ’סנהדרין’ בפני כל הפוסקים ויושבי על מדין אשר צוחקים למשבתם, ומורים הוראות לילדים ומבוגרים תמימים, שתסכולם מעביר אותם על דעתם. זוהי תופעה מסוכנת, ועל העולם הרבני להתעשת ולשלוח אותם לייעוץ דחוף.

בכתבה הנ”ל ב’מקור ראשון’, מסביר לנו הרב ישראל אריאל, כי הסמוכים אינם צריכים להיות גדולי הדור. “מספיק שהם ידעו לשאול ולברר הלכה”, כלשונו. אז יש לי כמה חידושים עבור ‘אב בית הדין’. ההגדרה שלו היא הגדרה להדיוטות שיכולים לדון מדרבנן בדיני ממונות, באין סמוכים. לעומת זאת, ברמב”ם הל’ סנהדרין פ”ד ה”ח כותב כך:

ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות…

אלו הן הדרישות לקבלת סמיכה לדון. הדרישות לחברות בבית הדין הגדול חמורות עוד הרבה יותר (ראה שם בפ”ב). ובפרט הדברים אמורים על הנסמך הראשון בישראל, ששם ודאי וודאי שהוא צריך לענות לקריטריונים המחמירים ביותר, שהרי כל ההמשך של מערכת המשפט וההלכה בישראל מסור בידיו. כזכור, חכמי צפת סמכו את מהר”י בירב ואת מרן המחבר. כפי שראינו למעלה, בית הדין הזה לא יודע להורות אפילו בדבר שכל ילד מבין. אז מי מבין המשתתפים בפארסה הזו הוא “חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה”?

ישנו בהלכה בית דין שנבחר באופן של ‘זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להם עוד אחד’. הרי לנו בי”ד של החבר’ה. אך זה אינו בי”ד הגדול. אין לנו לסיים אלא בדברי הרמב”ם שם בהמשך הפרק (הלכה ט”ו):[9]

מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון שעבר ראש גלות ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי, שהמקדיש בעל מום למזבח אין הקדושה חלה עליו.

אפילוג: על ‘משיחיות’ ככינוי גנאי

כאמור, אני חש בושה על כך שבכלל יש צורך להתפלמס עם הפארסה הזו, אך הצורך בהחלט קיים. לאחר שמורים לנערות תמימות לשבת בכלא, גם דיני הנפשות עלולים לבוא לפתחנו.

אחת הסיבות לשתיקת העולם הרבני אל מול הפארסה החצופה הזו, היא ככל הנראה החשש להיות מואשם בהיעדר אמונה אמיתית בגאולה ובחידוש הסנהדרין. כאילו האמונה אצל הרציונליסט היא מן השפה לחוץ, שהרי כשמציעים לו ליטול חלק בהבאת הגאולה הוא מסרב, ואף מפריע לא עלינו.

האשמת מישהו כ’משיחי’ יש בה יותר מניחוח חילוני. אולם מה לעשות שאכן ישנה משיחיות חולנית וסהרורית. ומה לעשות שהאמונה והתקווה לביאת המשיח אינן כרוכות בהכרח בהפיכת כל הדיוט קופץ בראש למשיח או למלך ישראל. ניתן להאמין בביאת המשיח ובגאולה, ואף לפעול למענן, גם בלי לדרוס את כל אמות המידה של שפיות, של דרך ארץ ושל ההלכה.

אני, למשל, מאמין בביאת המשיח ובחידוש הסנהדרין, אבל אני בהחלט לא מתחייב להכיר בחתול הבית שלי כמשיח בן דוד, גם אם הוא יקים עמותה רשומה לשם כך…

[1] עמותה רשומה.

[2] הסברתי לו שבכדי להביא פר העלם דבר של ציבור לא די בכך שהיתה טעות. דרוש גם שמי שטועה יהיה בי”ד. נקודה שולית, אך חשוב לשים אליה לב.

[3] ראה על כך את מאמרי ב’צהר’ כ”ב.

[4] הפולמוס במאה ה-16 נסוב בעיקר סביב שתי שאלות: א. האם אכן צודק הרמב”ם, וניתן לחדש את הסמיכה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. ב. גם אם הרמב”ם צודק, האם כולם מסכימים לנסמכים ולחידוש הסמיכה באותה עת (שהרי דרושה הסכמה של כל חכמי ארץ ישראל).

[5] ידוע שהרב מבריסק (באותה עת מנהיג החרדיות הירושלמית), ר’ וועלוועלה (הגרי”ז), אמר לרב מיימון שהוא לפחות יודע מי יהיה הזקן ממרא הראשון.

[6] מכאן ואילך המושג ‘סנהדרין’ יוקף במרכאות. כל קשר למושג המקורי – מקרי בהחלט, ועל אחריותו של הקורא בלבד.

[7] קבוצת הרבנים הזו כנראה הוגדרה כקבוצה, לפי ההנחה המקובלת בתורת הקבוצות אודות ‘הקבוצה הריקה’. שם מקובל לחשוב שגם היא קבוצה.

[8] ראה רמב”ם הל’ סנהדרין פ”ב ה”ה. הלכה זו כנראה נשמטה מ’אב בית הדין’.

[9] כמובן שבנדון כאן אין כל איסור, שהרי הרמב”ם אינו אוסר לעסוק במשחקים של ‘כאילו סנהדרין’. הדברים מובאים רק להתרשמות בלבד.

8 מחשבות על “על ה”סנהדרין” החדשה”

  1. חבל שהרב ד”ר מיכאל אברהם משקיע כוחו בבטלות המוסד התורני החשוב ביותר שקם מאז הקמת המדינה. משערני שאם היה מצטרף לסנהדרין לא היה הדבר מועיל לו בהתקדמותו בעולם האקדמי . עכ”פ לעשות חוכא ואטלולה אפשר לעשות גם ממשה רבנו. משערני שהרב ד”ר מיכאל אברהם היה מוצא לכך דרך מחוכמת. הבקורת של הרב מיכי על החלטות הסנהדרין היא ביקורת של מי שחושב שמעמדו הינו מעמד על שבידו הכוח לשפוט מעשיהם והחלטותיהם של בתי דין שאינם נוחים לו. ההחלטות שאותן מצטט הרב מיכאל מוצגות בצורה מסולפת. והעיקר לסנהדרין בכלל ובתי דין בפרט יש את הכוח להחליט החלטות בניגוד להלכה אם הדבר נראה כמועיל יותר לתורת ישראל ולעם הקודש. ביזיון בית הדין אינו מוסיף כבוד לאיש מסופקני אם האיש כשר לעדות בעקבות דברי הבלע שלו.

  2. אכן אני לגמרי מסכים שזה המוסד התורני החשוב ביותר שהוקם מאז קום המדינה, פשוט מפני שהמוסד התורני האחר (המתחרה) הוא רק הרבנות הראשית (כוונתי למוסד ממלכתי). לא ידוע לי על מוסד תורני-ממלכתי נוסף שהוקם כאן. אז אם זה המתחרה שלכם על התואר, גם הקיוסק שהוקם כעת לידינו הוא מוסד רבני חשוב יותר מהרבנות הראשית (חשיבותה היא שלילית, לכן גם דברים חסרי חשיבות חשובים ממנה).

    מכיון שאיני זקוק להתקדמות אקדמית כי איני במסלול הזה, כדאי למצוא עילות אחרות כדי לפסול את דבריי. לא חסר. אם תחפש ודאי תמצא. אולי תשבו על זה בסנהדרין…

    אכן צודק מר שאפשר לעשות חוכא ואטלולה מכל אחד, אבל כמו שאמרו רבותינו זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. כלומר זה לא אומר שמכאן והלאה כל חוכא ואטלולה אינה מוצדקת. במקרה שלכם היא מוצדקת למהדרין (וי”א: לסנהדרין).
    כשקמים אוסף תמהונים (שחלקם אולי יודעים ללמוד, אבל זה לא עניין להכא), חסרי כל סמכות ותוקף וממנים את עצמם לסנהדרין על גבי כל הדור שלא רוצה בהם ולא בהמונם, לא נותר לי אלא לעשות מהם חוכא ולשלוח אותם לייעוץ (אם כי אפילו זה נותן לכם יותר מדיי חשיבות, ולכן בעצם מיותר. לא הייתי נזקק לזה לולא היה מגיע לידיעתי בזמנו – כשהדברים נכתבו – שכמה נערות פתיות הקשיבו ל”פסקי הדין” שלכם והסתבכו).
    אתם עושים חוכא מעצמכם, מהתורה, וממושג הסנהדרין. בעצם אתם דומים בעיניי למי שמכריז על עצמו שהוא נפוליאון וכשמישהו מציע לו לגשת לאיש מקצוע לייעוץ הוא נעלב ואומר שאפשר לעשות חוכא מכולם, ואפילו מיוליוס קיסר.
    זה מעליב שאני צריך בכלל להיזקק לסהרוריות כזאת.

    1. אגב, אתם ממש מצטיינים בהחלטות נגד ההלכה, כדבריך, ובעצם אתם גדולים מהסנהדרין שכן אתם עושים זאת אפילו כשהדבר לא מועיל. אשריכם ישראל.

  3. סבורני שבעל הקיוסק עליו אתה סח מסוגל כנראה לפעול בבקורת בונה הרבה יותר טוב ומועיל מלשונך המושחזת ניתן לחשוב שרק בבטנך שלך יש תובנות מה הן החלטות כהלכה ומה לא. מסופקני אם יש איזה שהוא גוף רבני שנמצא לפי דעתך מועיל. יש כנראה רק אחד – מיכי

  4. מתי הוקם הגוף ההזוי הזה? אפילו לא שמעתי עליו…
    (הפרסום בשמם של הרב אלישיב והרב עובדיה הוא אותנטי או שהם לא התנגדו כשאר הרבנים, כי הרי ברור שהם לא יסכימו להקמת גוף כזה?).

    1. איתי,
      לא שמעת ולא בכדי. אף אחד לא שמע, כמו שלא שמעת על בעל הקיוסק לידי שהכריז על עצמו שהוא נפוליאון (ולא קיבל את המלצתי ללכת לייעוץ). למה שתשמע על אוסף תמהונים שהכריזו על עצמם שהם משה רבנו (כנראה לא לקחו את הכדור בבוקר).
      לא ראיתי את הפרסומים המדוברים, אבל חזקה על חבר שלא יסכים לשטות הזאת. וחזקה עליהם, שאינם חברים, שהוציאו דברים מהקשרם (כדרכם של התימהונים מסוג זה שכל מי שלא התנגד נמרצות חזקה עליו שהוא מסכים לשטות דילהון).
      כאמור, גם אני לא הייתי מתייחס לשטות הילדותית הזאת לולא שמעתי (אז, כשכתבתי את הדברים) שהיו כמה נערות פתיות שהתייחסו לשטות דילהון כאילו יש כאן פס”ד מחייב. זה כבר התחיל להישמע לי מסוכן ולכן כתבתי.

      דב שטיין יקירי,
      אני לא מוסד אלא אדם. לצערי לא לקיתי בשגעונות הגדלות של אנשים שהפכו עצמם למוסדות (אם כי בהחלט הייתי רואה בהם מוסד, אבל מוסד מסוג לגמרי אחר. וכפי שאמרו רבותינו: מוסד הנישואין הוא נפלא, אבל מי רוצה לחיות במוסד?!).
      אכן נדמה לי שכאדם אני אדם מועיל, לפחות מנסה. ישפוט הציבור אם זה נכון או לא. דבר אחד ברור, אני לא אומר לאף אחד שיקבל דעתי או שיש לי פס”ד שמחייב את הדור או שאני מוסד כזה או אחר. אבל טוב שהזכרת לי, כי כבר עכשיו ביקשתי מבני ביתי שכשאתחיל לדבר בצורה כזאת יזכירו לי לקחת את הכדור הרלוונטי וללכת לייעוץ.
      כל טוב, וד”ש לרבן גמליאל החמש עשרה.

    2. להקמת סנהדרין לא נחוצה הסכמת גדולי הדור. היא נחוצה להקמת סמוך ראשון. שני הרבנים החשובים המנוחים הללו התייחסו בחיוב לרב חיים הלברשטאם המנוח להיות סמוך ראשון וממנו החלה הסמיכה להתפשט. את ה”שטות” הזו ניתן לבדוק. אתם שניכם מוזמנים לתחקר את הרב הישיש ישראל דב לבנוני שהוסמך על ידי ה”תמהוני” הרב חיים הלברשטאם נבג”מ. סבורני שעמדתכם השוללת את האפשרות תשלול כתמהונית כל צעד לקידום גאולתם של ישראל ושל העולם כולו . משוכנעני שעמדתכם השוללת לא תזרזכם לתחקר גם את הרב זלמן נחמיה גולדברג שהיה מעורב בתהליך. מסתבר שיש מימסדים ואנשים רבים המפחדים מגאולה. ממש כמו עשרת האישים החשובים שהיו במדבר.

  5. ודאי. אני גם התמניתי רק אתמול לגנרל בצבא נפוליאון, לנביא אמת, ולנשיא ה-17 של ארה”ב. הסכימו על ידי משה רבנו, אברהם אבינו, החשמן רישלייה, יוליוס קיסר וועד ארבע ארצות. תוכלו לבדוק זאת, אם תרצו. אגב, אין שום צורך בהסמכה צבאית או בבחירות בשביל זה. די בקורס מ”כים וקצת רצון טוב.

השאר תגובה