על חטא, תשובה ושינוי ההיסטוריה

בס”ד

ממדבר מתנה – תשס”ב

מקובל לומר שהקב”ה עושה עמנו חסד מיוחד בכך שבעקבות התשובה הוא כביכול מוחק מעשי עבירה שנעשו מן ההיסטוריה, נגד הטבע וגם נגד כללי ההלכה המקובלת. לדוגמא, זו לשון הרמח”ל ב’מסילת ישרים’ (פרק ד’: בדרך קניית הזהירות):

כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?…והוא שאמר הכתוב (ישעיה ו’): “וסר עוונך וחטאתך תכופר”, שהעוון סר ממש מהמציאות, ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין…

וכן כתבו עוד רבים, ומסמרותיהם נטועים בדברי חז”ל עצמם ואכ”מ.

מאידך, איתא בגמ’ (יומא פ”ו ע”ב):

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעוונך”, הא עוון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני, והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר: “ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה”. לא קשיא: כאן מאהבה, כאן מיראה.

מדברי הגמ’ עולה שאם עושה תשובה מאהבה הזדונות נהפכות לו לזכויות, ואם עושה מיראה הן נהפכות לו לשגגות. הצד השווה לכל אלו הוא שהזדונות לעולם לא נעלמות מן העולם. המעשים אינם נמחקים מן ההיסטוריה אלא מקבלים ערך שונה: במקום זדונות הם נחשבים כזכויות או כשגגות. ניתן להכליל ולומר יותר מכך: שורת הדין המלאה אינה לוקה לעולם. מעשי האדם לעולם אינם יכולים להיות מוסרים מן ההיסטוריה ממש, והפ אפילו לא נחשבים כאילו לא נעשו. מה שיכול להשתנות זו רק ההערכה הרוחנית-מוסרית שלהם, ובעקבות כך גם השלכותיהם (הרוחניות בעולם, ובמישור של שכר ועונש).

כאמור, העיקרון שמעשה אינו יכול להיות מוסר מן המציאות הוא עיקרון טבעי והלכתי. אחד הביטויים ההלכתיים שלו הוא: “לא אתי דיבור ומבטל מעשה”. אדם שעשה מעשה אינו יכול למחוק אותו מן המציאות, וגם לא את השלכותיו (המשפטיות, והרוחניות).[1] מאידך, קי”ל: “אתי דיבור ומבטל דיבור”, כלומר שדיבורים כן ניתן להסיר מן המציאות.

עוד יש לשים לב שמעשים כן יכולים לבטל מעשים קודמים. המגבלה היא רק על דיבור שמבטל מעשה. כלומר, נראה לכאורה שכן ניתן לבטל מעשים שנעשו, אלא שנדרש לשם כך מעשה ולא סגי בדיבור. ובכלל, השפעה על המציאות (יצירת מציאות חדשה) נעשית רק במעשה ולא בדיבור (כמו חלויות קניין, ועוד).

אולם ישנם בהלכה גם מקרים חריגים. בסוגיית שבועות כ”א ע”א (ובמקבילות), שלמדנו זה עתה, קובעים הראשונים שדיבור שבעקבותיו אתעביד מעשה חשוב כמו מעשה. מחד: הוא לא ניתן להימחק על ידי דיבור, כמו מעשה ממש (ראה שטמ”ק נזיר י”א ע”א, ובקו”ש כתובות אות קס”ח). ומאידך: הוא עצמו יכול ליצור השלכות מעשיות, על אף שבדרך כלל נדרשים לכך מעשים ממש (הן הן הדברים הנקנים באמירה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. נדרים, שחלים בחפצא ועוד).

כנראה ששינוי המעשה על ידי דיבור, ואפילו ע”י מעשים, כפי מתארת ההלכה, גם הוא אינו מחיקה ממש של חלק מן ההיסטוריה. הכוונה היא רק לשינוי ההשלכות של המעשים לא שינוי של ההיסטוריה עצמה.

תשובה גם היא דיבור. לפעמים היא יכולה להיות דיבור שבעקבותיו אתעביד מעשה (תשובה שלימה: ‘עד שיעיד עליו יודע תעלומות…’). כפי שראינו, גם אם נעשה תשובה מסוג זה, לעולם לא יימחקו המעשים שאותם עשינו. הם יכולים להפוך לזכויות או לשגגות, אולם לא להימחק כליל מן ההיסטוריה.

השאלה היא האם אכן נדרש בכלל למחוק מעשה מן ההיסטוריה. העובדה שמעשה מסוים מצוי בהיסטוריה אינה בהכרח בעייתית. מה שבעייתי הוא שיש לו השלכות על העולם בהווה. את ההשלכות הללו עלינו לנסות ולמחוק. כפי שראינו, הימצאות המעשה בהיסטוריה אמנם אינה ניתנת לשינוי, אולם ההשלכות שלו על ההווה, האם הוא בעל השפעה רוחנית טובה (זכויות) או רעה (זדונות), ועד כמה רעה (שגגות), הדבר אינו תלוי אלא בנו. כאן נדרשים דיבורים שבעקבותיהם אתעביד מעשה, כדי שיוכלו לשנות לפחות את ההשלכות הרוחניות של המעשים.

קי”ל שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור. מי שחטא וזדונותיו הפכו לזכויות (מסתבר שמדובר בתשובה מאהבה), עדיף על צדיק גמור, כזה שאין לו זדונות כלל. זדונות שהופכות לזכויות הן בעלות משקל רוחני חיובי מיוחד במינו. התשובה יכולה להעלות את העולם למדרגות שהוא לא יכול היה להגיע אליהן בלעדיה. עולם של צדיקים גמורים, משול לעולם ללא בחירה. מציאות הבחירה מאפשרת, מחד, את הזדונות, אולם, מאידך, היא מאפשרת גם להעלות אותם לגובה שצדקות פשוטה אינה מגיעה אליו. זהו כשטר ושוברו בצדו.

דומה כי זוהי ההווא אמינא העמוקה יותר של האומר ‘אחטא ואשוב’. כוונתו היא להגיע לפסגות גבוהות יותר על ידי חטא ותשובה. כאמור, פסגות אלו לא ניתנות להיכבש על ידי צדקות פשוטה, ועל כן רוצה אותו אדם לחטוא לכתחילה ולשוב, זאת כדי להגיע אליהן בדרך זו.

יתכן שבחטאים רבים טמונה ההו”א של ‘אחטא ואשוב’. בדרך כלל אדם אינו חוטא כמרד גלוי. באופן מובלע, תמיד האדם משכנע את עצמו לחטוא, בצורה זו או אחרת: או בטענה שזה כלל אינו חטא, או בטענה של ‘אחטא ואשוב’.

התורה גוזרת עלינו לא לנקוט לכתחילה בדרך זו, כלומר לא לומר אחטא ואשוב, שאל”כ לא יספיקו בידינו לעשות תשובה. מסתבר שמי שעושה כן לכתחילה, לתשובתו לא יהיו המשקל וההשפעה שהוא מצפה שיהיו לה. חלק מן המנוף לעלייה הוא התחושה של הכישלון בעקבות החטא, תחושה שלא יכולה להיות קיימת אצל מי שעושה כן לכתחילה באופן של ‘אחטא ואשוב’. חטא אינו מעשה ספציפי, אלא עשיית מעשה זה מתוך התמודדות וכשלון. רק תשובה על חטא כזה היא בעלת כוח להפוך למנוף לעלייה.

אם כן, עלינו ‘לסמוך’ על הבחירה החופשית שלנו שתוביל אותנו לחטוא, גם בלי לעשות כן באופן אידיאולוגי (בדרך כלל ‘יש לנו על מי לסמוך’. האם לצערנו?!). לאחר מכן יש לנצל את הרגעים הללו כמנוף לעלייה גבוהה יותר.

כאמור, דבר זה יכול להיעשות רק על ידי תשובה שלימה, תשובה שהיא בבחינת דיבור שבעקבותיו אתעביד מעשה: “עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא לעולם”.

“אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך”.

[1] זהו כנראה גם פשר הגמ’ נדרים כ”ט, שנחלקו בזה אמוראים, וההלכה היא: קדושת הגוף לא פוקעת בכדי (בדיבור ללא מעשה). והראשונים מרחיבים זאת, למשל לעניין קניין ממוני בגוף (קניין הגוף) ועוד.

השאר תגובה