קופידון וחיות אחרות: למה להתחתן?[1]

בס"ד

בשנים האחרונות מתעוררת אצל רבים התהייה מדוע בכלל להתחתן? למה אי אפשר להשאיר את הדברים לא פורמליים? האם לא עדיף שזוגות יחליטו לחיות יחד מתוך אהבה בלי מיסוד הלכתי או אפילו משפטי? הדברים מתחדדים לאור התחושה שהמיסוד כרוך במגבלות הלכתיות לא פשוטות ובהיזקקות למערכת שמרנית (הרבנות הראשית), שפירושם אבדן החופש של בני הזוג לנהוג כרצונם.

חיים משותפים אמורים לבטא אהבה וקשר נפשי בין בני הזוג, והמיסוד לכאורה מפריע לזה. בעצם מדובר בניסיון לכפות על בני הזוג קשר שלא תמיד הם רוצים בו. הרי אם הם ירצו לחיות יחד הם יעשו זאת גם בלי חוזה ממוסד, ואם לא – אז למה להם לכבול את עצמם בחוזה שיפריע להם לממש את רצונם? ובכלל, המיסוד מתערב בתהליך והופך אותו מספונטני וטבעי לקר ומנוכר.

רבים מסיקים את המסקנות וחיים יחד ללא טקסי נישואין, ובוודאי ללא טקסים דתיים. החוק האזרחי כבר מכיר בזוגות כאלה ונותן להם מעמד משפטי וחברתי כ'ידועים בציבור' (מה שכמובן מכניס לתמונה מיסוד משפטי כלשהו, אבל הוא פוטר אותם מהמיסוד הדתי המכביד והמרתיע).[2]

חשוב להבין שבמבט יהודי לא מדובר בשאלה שולית ומקרית. המיסוד הוא בעצם מהותם של הנישואין. הרמב"ם בתחילת הלכות אישות מתאר את השתלשלות התהליך של בניית זוגיות לפני ואחרי מתן תורה כך:

"קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אשה בשוק. אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנִתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר: 'כי יקח איש אשה ובא אליה'[3].

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית: בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת"[4].

לפני מתן תורה הנישואין היו תהליך טבעי שבו בני הזוג היו מחליטים לחיות יחד, ובלי שום הקדמה טקסית או אחרת נכנסים לביתם ומתחילים את חייהם המשותפים. התורה חידשה שלא די בכך, ודרשה להוסיף מבוא פורמלי (שמכונה קידושין, או אירוסין) שתפקידו למסד את התהליך הזה ולהכניס אותו למסגרת הלכתית וחוזית של מחויבויות, שיש בה חובות וזכויות, איסורים ומצוות וכדומה.

יש בנותן טעם לציין שכמעט כל המחויבויות ההלכתיות של בני הזוג שנובעות מהזוגיות, יסודן בקידושין ולא בנישואין. הנישואין הם אותו ממד טבעי שיש בבניית התא הזוגי, הממד שהיה עוד לפני מתן תורה. לכן אין כמעט מגבלות והנחיות הלכתיות על אופן הנישואין, שכן לא מדובר בטקס בעל משמעות פורמלית. הקידושין, שנוספו במתן תורה כהקדמה לפני הנישואין, הם שמכוננים את עיקר היחסים המשפטיים וההלכתיים בין בני הזוג וביניהם לבין העולם. אין פלא שרוב ככל הדיון התלמודי וההלכתי על אופן הביצוע והמשמעויות ההלכתיות של הזוגיות נסוב על הקידושין ולא על הנישואין.

משמעות הדברים היא שמבחינת ההלכה, המיסוד אינו עניין שולי, אלא זהו הממד המהותי שהיא מוסיפה מעבר לתהליך הטבעי של הנישואין ועצם החיים בשיתוף. ביטוי חד לממד הזה ניתן לראות בטקס החופה, כאשר מעבר לאווירת הטקס עצמה ואולי גם הברכות שיכולות להיתפס כחלק ממנו, מבוצעת שם סדרת מעשים בעלי משמעות הלכתית פורמלית שהם הם מהות הטקס: מתן טבעת בפני עדים כשרים, אמירות מאד לא ספונטניות של טקסטים שמוכתבים מראש, חתימה ומסירת כתובה (הסכם משפטי בין הבעל לאישה), ואולי הביטוי החד משמעי ביותר הוא הקראת הכתובה: הקהל הנרגש שומע מהן מחויבויותיו של הבעל כלפי האישה במקרה שייווצר סכסוך ופירוד, כמה ומה בדיוק הוא התחייב לה, כיצד ומהיכן יגבו זאת ממנו ועוד. הקראת הכתובה אינה מעיקרו של הטקס והיא תוספת מאוחרת שמטרתה בעיקר הפרדה בין הקידושין לנישואין, אבל העובדה שבחרו דווקא בהקראת טקסט כל כך פרוזאי ומנוכר, כל כך רחוק מהאווירה החגיגית והמרוממת של האירוע, אומרת דרשני. קשה להתעלם מכך שיש כאן כוונת מכוון לחדד את משמעותו הפורמלית של הטקס, ולא לתת לנו להתמקד דווקא ברגשות וביחס הנפשי בין בני הזוג.

כל זה כמובן רק מחדד את התהייה דלעיל. מדוע התורה רואה בזה ערך כה חשוב ויסודי? למה כל כך מדגישים את הממד הזה, אפילו בעיצומו של הטקס? למה לא להסתפק בתהליך טבעי של חיים משותפים ובחגיגה ספונטנית לפניו?

הערה מקדימה: מיסוד משפטי והלכתי

לכאורה התהיות לגבי חשיבותו ונחיצותו של המיסוד לא אמורות לפנות דווקא כלפי ההלכה. כפי שהזכרתי למעלה, כל מערכת משפטית בעולם ממסדת את הנישואין במסגרתה. היא דורשת מבני הזוג להירשם בתהליך משפטי כלשהו (אצל שופט, או בעירייה) כדי שיוכרו כבני זוג לכל עניין משפטי. אך הדמיון בין ההקשרים הוא שטחי ולא מהותי. אין אף מערכת משפטית שרואה במיסוד צורך שנחוץ לבני הזוג כדי לשפר את הזוגיות שלהם. זהו צורך משפטי טהור, ועניינו הוא להסדיר את מעמדם של בני הזוג מבחינת החברה. מערכות משפטיות כלל לא רואות כעניינן לשפר את הזוגיות או אפילו להצביע על האופנים האידיאליים לעשות זאת. בחשיבה המשפטית המקובלת זהו עניין שמסור לאזרחים עצמם. תפקידה של מערכת משפטית הוא הסדרה ומניעת אנדרלמוסיה חברתית ומשפטית. לעומת זאת, ההלכה בהחלט מנחה אותנו כיצד לחיות ולפעול נכון. אין פלא אפוא שכשהתורה מדברת על מיסוד, זה נתפס כמודל אידיאלי של נישואין מבחינתה. התורה לא עוסקת רק ברישום או בהסדרת המעמד החברתי של בני הזוג, אלא מגדירה את הזוגיות האולטימטיבית בעיניה. המיסוד ההלכתי נתפס כשלב נחוץ לבניית נישואין תקינים ושלמים יותר, ולא רק כצורך להסדיר משפטית את ענייני המעמד האישי.

אחת ההשלכות של ההבדל הזה היא, שמבחינתן של מערכות משפט, חיים זוגיים לא ממוסדים אינם עבירה. לכל היותר בני הזוג לא יקבלו הכרה משפטית בזוגיות שלהם. לעומת זאת, ההלכה רואה בני זוג שחיים ללא נישואין כעבריינים, וזוגיות כזאת כזוגיות בעייתית, ובוודאי לא שלימה.

קופידון וחיות אחרות

האתוס של האהבה שעומד ביסוד הזוגיות הוא מאד רומנטי. הוא מקור מרכזי לכותבי בלדות, ליוצרי סרטים והצגות, לכותבי רומנים מרטיטי לב ושאר חוויות עזות שמשפיעות על חיינו. המיתולוגיה היוונית מתארת זאת על ידי חצו של קופידון שננעץ בלבו של האוהב ונוטע בו את האהבה לאהוּב. זהו ביטוי להתעוררות הספונטנית של האהבה הטבעית ובעצם לאתוס שתואר למעלה. האהבה מתעוררת מאליה. היא לא פרי תכנון אלא תוצאה של פגישה מקרית (ואולי מכוונת מראש על ידי אלילי האהבה שמשחקים בנו כמריונטות). האמנים יוצרים אידיאליזציה של הרגש הספונטני הזה וההליכה אחריו[5].

האנטי-תזה ההלכתית-תורנית נראית כסותרת את התפיסה הזאת באופן חזיתי. הדברים בוודאי אמורים לגבי הקבוצות השמרניות שדוגלות בזוגיות מתוכננת (על ידי ההורים), בלי פגישות רבות ובוודאי בלי חיים משותפים לפני הנישואין, ובעצם בלי לתת הזדמנות ל'חצו הטבעי של קופידון' לעורר את האהבה. זה נראה כמו עסקה מסחרית קרה ומנוכרת. אבל גם אם אנחנו שייכים לקבוצות דתיות מודרניות יותר, עדיין יש בנישואין הדתיים ממד ממוסד מרכזי, ולו רק מפני שאין בהלכה לגיטימיות לסתם חיים טבעיים של זוגיות גמישה ופשוטה. הדברים כרוכים במימוש של תכנית, כלומר במיסוד, בחשיבה על מטרות משותפות וניהול החיים, בהבאת ילדים (מצוות פרייה ורבייה) ואופן חינוכם וכו'. ממש לא עניין לבלדות ורומנסות.

שירי ההלל לאהבה הטבעית מעצבים את התפיסות היסודיות שלנו לגביה, והם שמביאים לתהיות שתוארו למעלה. אבל הטבעיות אינה אידיאל כה נשגב. בחיים האמתיים הגישה הספונטנית והטבעית נכשלת שוב שוב. בהמשך אטען שהמיסוד והפורמליזם הם תבלין שמשלים את הזוגיות הטבעית.

איש ההלכה

בספרו, איש ההלכה, הרב סולובייצ'יק מתאר את ההבדל בין מבטו של איש ההלכה למבטו של איש רגיל. צופה רגיל יכול להתפעל מיופיו של מעין בטבע או שקיעה מרשימה ולשקוע בהתפעלות אסתטית וחווייתית מהמראה הנשגב. אותו נוף עצמו אצל איש ההלכה מעורר קונוטציות של טהרה מטומאה (טבול יום והערב שמש), טבילה במי מעין ובזוחלין וכדומה. דרך העולם הפיזי שהקב"ה ברא ושבו אנו חיים ופועלים הוא מבחין בעולם של 'צללים', חלויות הלכתיות ומצבים משפטיים שהם כולם מעשה ידינו. איש ההלכה סבור שמעשיו של בשר ודם יפים יותר מאלו של הקב"ה. הוא סבור שהצללים הללו הם בעצם הדבר האמתי, שכן הם אלו שמנהלים את העולם הפיזי. העולם הפיזי הוא הוא הצל וההבל שאין בו ממש בעיניו, בעוד ההלכה והרוח קיימים ויציבים יותר. איש ההלכה רואה את המהויות ההלכתיות שמעופפות מעל המציאות הפיזית שלנו, ומבטו ממוקד דווקא בהן.

בשעת החופה איש ההלכה לא חווה מלאכים וקופידונים וורודי כנפיים שיורים מאי שם למעלה חצים לליבם של המוזמנים ובני הזוג, אלא חלויות מופשטות, כמו חלות אשת איש וחלות קידושין, תקפוּת של שטרות (כתובה) ועדויות כשרות לקיום הדבר. בהסתכלות כזאת הזוג הנישא אינו אלא היכי תמצי להחלת חלות קידושין. ובכלל, העולם הפיזי כולו הוא רק תווך שדרכו מופיעות האידיאות ההלכתיות-משפטיות[6]. כשמסתכלים במבט כזה על המעמד בו אנחנו נמצאים, רואים רק חלויות – לא פיות, לא מלאכים, ואפילו לא בני אדם.

כל למדן יודע על מה אני מדבר. מביני דבר יודעים שאיש ההלכה אפילו מתרגש ועובר חוויות אמוציונליות במהלך האינטראקציה שלו עם החלויות והמהויות המופשטות הללו. הוא מתרגש בחופה כמו כל שאר הקהל, אבל מושאי ההתרגשות שלו אחרים לגמרי מאלו שלהם. צדה השני של המטבע הוא היחס להלכה. אם האדם הרגיל לומד את ההלכה כאוסף של נורמות שאינן אלא אילוצים נורמטיביים על חיי היומיום שלנו, איש ההלכה רואה בנורמות הללו את החיים עצמם. החיים הפיזיים הטבעיים הם מבחינתו רק מצע ותווך שבתוכו ועל פניו פועלות החלויות והמהויות ההלכתיות.

רבים חושבים שמדובר בניתוק מהטבע, בהסתגרות בעולם אינטלקטואלי-פורמלי מנוכר. זה נראה כמו שעבוד של הממד החווייתי הרגשי והספונטני, ובעצם האנושי, לעולם קפוא ופורמלי. אבל האם באמת מדובר במבט מנותק ומנוכר? האם המבט ההלכתי הוא רק חיים בבועה, או שמא יש בממד הפורמלי תרומה כלשהי לחיים הטבעיים, שהם חסרים בלעדיה? האם התורה שהוסיפה את הממד הפורמלי לזוגיות הטבעית מתכוונת רק להטיל עליה אילוצים לא ברורים, או שמא יש כאן תפיסה שונה של האופן הנכון לנהל זוגיות ואולי חיים בכלל?

רצוני לטעון ששני המבטים הם חלקיים. איש ההלכה בתיאור הנ"ל (שהוא מאוד אותנטי לדעתי) אכן לוקח את הדברים לקיצוניות מנותקת ובעייתית ואולי ילדותית משהו, אבל האנטי-תזה הרומנטית שגויה לא פחות. התעלמות מהמיסוד והפורמליזם היא טעות גדולה. החיים הטבעיים הם מצב מאוד לא שלם ולא אידיאלי, ולא בכדי התורה מורה לנו להקדים את המסגרת הפורמלית ורק בתוכה ליצור את הזוגיות הטבעית. זהו מצב שלם ונכון יותר.

על טבעיות ומיסוד

אכן המסגרת ההלכתית-משפטית-פורמלית מגבילה את החיים הטבעיים ולא מאפשרת לנו חופש מלא. מאידך, בני אדם צריכים מסגרת. זוגיות שבה בכל בוקר ניתן לקום ולצאת מהבית שלא על מנת לשוב, היא זוגיות של חיים בצל איום מתמיד. האיום הזה מעיב על חיי היומיום גם בימים שבהם קופידון פעיל והרגשות גואים. החשש מחוסר היציבות יכול לגרום לחוסר אמון ולקושי בקשר בין בני הזוג. המיסוד אומר שהזוגיות שלנו לא תלויה במצב רוח רגעי. גם זוג שחי יחד באופן טבעי ולא ממוסד חווה לא מעט רגעים קשים. בני אדם לא פטורים מזה. רומנים קופידוניים שייכים למיתולוגיה ולא לחיים. כאשר יש רגעים קשים, בני זוג כמובן ינסו להתגבר עליהם ולצלוח אותם. אבל בנישואין ממוסדים הם לא רק ינסו אלא יהיו חייבים לנסות. חוסר האמון לא יעלה באופן אוטומטי גם אם יש יום קשה. הפרידה אינה איום קיומי יומיומי.

למרות הרתיעה של אנשים שגדלו במסגרת האתוס הספונטני מהתיאור הזה, המסגרת הפורמלית דווקא מכניסה רוגע ויציבות לסערות הרומנטיות. היא מאפשרת לנו לבנות חיים יציבים יחד, וזהו רומן שלם יותר ואנושי יותר מהרומנים שעליהם נכתבות הבלדות. המיסוד מכניס עומק, אמון ויציבות, גם לקשר הרגשי והאנושי. בני זוג מתחייבים זה לזה בלא תלות במצבי רוח, קשיים, או משברים זמניים. קשר שמבוסס על מוטיבציות רגשיות וחווייתיות רגעיות הוא קשר שטוח. בקשר כזה אנחנו נפעלים ולא פועלים. קופידון נועץ בנו את חיציו ולא אנחנו בונים את הזוגיות שלנו בעבודה מתמדת מתוך מחויבות.

נישואין כחוזה

כפי שתיארתי למעלה, בסוף הקידושין מקריאים בקול רם וצלול את הכתובה, חוזה טכני ויבשושי שמסביר בפירוט מניין יגבו את החוב מהחתן אם הוא לא ישלם – עד גלימא שעל כתפיה ועד בכלל. הדבר מבטא את העובדה שהנישואין הם קודם כל חוזה. בני זוג שהגיעו למסקנה שהם אוהבים ורוצים לבנות חיים ביחד כורתים חוזה שנותן מסגרת לקשר האנושי והרגשי ביניהם.

גם בחיי המסחר כולנו יודעים שלא נכון לפעול יחד בלי חוזה. החברים הכי טובים שעובדים יחד ייקלעו לקשיים, ואם הם לא יחשבו על זה מראש ולא יקבעו מה כל אחד מתחייב לשני, במקרים רבים העסק ייכשל. אם במקרה הוא בכל זאת יצליח – אולי יכתבו עליהם בלדה, אבל לא כדאי להתרשם מהבלדות הללו. החיים מסובכים יותר.

הנישואין גם הם חוזה, וחשוב מאד ליצור את הממד הפורמלי הזה ולא להתעלם ממנו. האהבה בין בני הזוג בראש ובראשונה מהווה מוטיבציה לכריתת חוזה או ברית ביניהם. אבל היא לא יכולה ולא צריכה להישאר במצב הטבעי הסוער כפי שהיתה בתחילת התהליך. המסגרת הפורמלית מתארת את הברית הזאת, מתווה את מסגרתה, מייצבת אותה ונותנת לה עומק והמשכיות.

בעולם של ימינו נוטים לשכוח את הממד החוזי-משפטי של הנישואין. אחת האינדיקציות לכך היא היחס הסלחני לבגידה בין בני הזוג. רבים רואים זאת כסוג של קלות ראש קבילה שקורית כמעט לכולם, ולכן היא עוברת בסלחנות בלתי נסבלת. אפילו ברובד המשפטי מדובר בהפרת חוזה, ומשום מה האתוס הטבעי-ספונטני מונע מאתנו לראות זאת כפי שאנחנו רואים הפרת חוזה מסחרית. מדובר באחד החוזים הכי חשובים והכי רגישים שניתן לחשוב עליהם, והחברה שלנו מתייחסת להפרתו בקלות ראש מחפירה. הבגידה נתפסת כעבירה דתית, אף שמדובר בעבירה מוסרית וכמובן גם משפטית. זוהי הפרת חוזה ובגידה באמון. האתוס הקופידוני מעצב אפילו את יחסנו לפורמליזם המשפטי ולמוסר.

אין להכחיש שזה טבע האדם. בגידה וחוסר נאמנות אינם סטייה מהטבע. אבל דווקא מכאן נובעת חשיבותו של המיסוד. בשם הטבעיות והספונטניות, אלו שדוגלים בחיים ללא מיסוד פורמלי גוזרים על עצמם אי יציבות וחשדנות שמאיימת במקרים רבים על הזוגיות. כמו כל הסכם בין שני בני אדם, ובוודאי הסכם כל כך יסודי עם שיתופיות כה עמוקה וכה אינטנסיבית, גם הנישואין דורשים עיגון משפטי פורמלי. כמו בשאר התחומים, ומי שמוותר על עיגון משפטי פורמלי של מחויבות הדדית ניחן בחשיבה ילדותית ולא אחראית. בני זוג חייבים להבין ולהפנים שהקשר ביניהם אינו רק ביטוי לרגש ספונטני אלא גם תוצאה של חוזה מחייב עם חובות וזכויות הדדיות. בלי זה, גם הממד הרגשי והאנושי הטבעי עלולים להיפגע אנושות. חיים זוגיים שבנויים על רגש ואהבה הם נהדרים, וכך צריך להיות. לא כמו שחושב איש ההלכה, המשפט והפורמליזם אינם החיים עצמם. אבל בלי המחויבות המשפטית, החוזית, הקרה לכאורה, ברקע, המבנה העדין והלא יציב הזה קל יותר להתפרק.

אז בהחלט נכון וחשוב לאהוב זה את זה ולחוות את החיים באופן ספונטני. אבל ברקע הדברים חייבים לזכור שנחוצה מחויבות הדדית, הלכתית ומשפטית. לכן חשוב מאד למסד את הקשר ואת היחס ההדדי ברובד פורמלי-משפטי. על אף הפגיעה הקלה בכנפיה של הרומנטיקה, דומני שזה מבנה הרבה יותר בריא ומאוזן לחיים המשותפים. אפילו אם כמאמר המשורר (עלי מוהר) "העיקר זה הרומנטיקה", גם היא צריכה תשתית יציבה.

ומה עם הממסד הרבני השמרני שלעתים מציק ומעיק, מעכב כה רבים ומעורר אצלם דחייה טבעית ומובנת כלפי המיסוד ההלכתי? זו אכן בעיה שחשוב לפתור אותה. אבל צריך להבין שוויתור על הפורמליזם ועל המיסוד עלול לקלקל לנו גם את הזוגיות הטבעית שברצוננו לבנות וליצור. חבל.

[1] המאמר מבוסס על דברים שאמרתי תחת חופתם של בני נחמן וכלתי קרן. הוא מוקדש להם, וגם לסופי (צופיה) והדר המתוקות שמטבע הדברים לא נכחו שם.

[2] אגב, הפתרון המשפטי הזה בעייתי ביותר, שכן כפי שכבר העירו רבים הוא יוצר לגיטימציה דה פקטו לביגמיה שכרוכה בסיבוכים משפטיים ורגשיים קשים.

[3] דברים כב, יג.

[4] הל' אישות א, א-ב.

[5] אני חייב לומר שכשלעצמי קשה לי להבין מה ערך יש ברגש שמתעורר ספונטנית מעצמו. אני מכבד אדם על החלטותיו והכרעותיו ולא על אירועים ותהליכים שפשוט קורים לו.

[6] אלו בעצם החלויות. ראה מאמרי: מהי 'חלות'?, צהר ב.

28 תגובות

  1. בס"ד א' בסיון ע"ח

    פרק א' בבראשית מספר את סיפורו של הדשא והחורש הטבעי, בעוד פרק ב' מספר את סיפורם של הגן והשדה המטופחים.

    בפרק א' גדלים הצמחים ומתרבים ללא צורך בהתערבות אנושית. תפקידם של האדם ובת-זוגו הוא להנהיג את עולם החי, אך הדשא והחורש הטבעי 'מסתדרים' בלעדיהם.

    לעומת זאת בפרק ב' מקבל האדם את הייעוד לעבוד את האדמה ולשמרה. הוא מוצב בגן שאותו עליו לטפח כדי שיהיה ל'גן-עדן'. לפיכך נברא האיש תחילה, שהרי עליו מוטל עיקר העול של עבודת האדמה המצריכה כוח פיזי רב. אך בעסקו במשימה זו מגלה האדם שהוא זקוק לבת-זוק שתשלים אותו, שתטפח את הבית בשעה שהוא 'מלאכתו בשדה'

    אך במהלך פרק ב' מגלים האדם ואשתו, שמוטלת עליהם משימת טיפוח כבדה הרבה יותר. לא רק הגן טעון טיפוח – גם נפש האדם טעונה טיפוח.

    הרגש האוהב הטבעי שהיה לאדם, ש'לא טוב היות האדם לבדו' והנה הגיעה 'עצם מעצמי ובשר מבשרי' שתהיה לו לעזר – קיבל מכה קשה. האדם מרגיש שדוקא האשה שנועדה לסייע לו כשלה והכשילה אותו. אז הכל נגמר?

    לא! האדם ואשתו מקבלים אין סוף קשיים חדשים. הוא בזעת אפך תאכל לחם' והיא 'הרבה הרבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים'. ובכל צעד אורב הנחש. מכאן תהיה האישה תלותית וזקוקה לעידודו ולהדרכתו של אישה, האמור עם כל צרותיו ויגיעותיו להיות לעוגן רגשי לאשתו.

    והאדם ואשתו עמדו באתגר. הם קמו מהמשבר. האדם נתן אמון באשתו שתוכל ליצור דור חדש ולהיות 'אם כל חי'. פרק ג' יתאר שגם אחרי שזכו ל'קניתי איש את ה", עבר עליהם משבר נורא, וגם ממנו התרוממו בהביאם ילד שלישי שממנו הושתת העולם.

    החיים מתחילים ברגש טבעי עוצמתי, שגם אם הוא חלילה יתעמעם עם הזמן – הרי זכרו הנעים יפיח תקווה לצמיחה בכוחות מחודשים מכל קושי. הרגש הטבעי מביא להתלהבות הראשונית שאיתה מתחילים. הרגש המטופח, שעליו עמלים כל החיים – מתעצם להיות חזק יותר, בוגר ומבוסס, שנצרף במבחנים ונסיונות ויכול להם!

    ואולי משום כך הוקדשו לאהבה שתי ברכות בברכות הנישואין.

    בראשונה מתחילים באהבה טבעית. השניים הם כבר 'ריעים אהובים' ואנו מתפללים שה' ישמחם במו ששמח האדם באשתו בגן עדן כששניהם גילו זה את זה לבד, לפני שבאו הנחשים והנפילות.

    אך בברכה השניה האהבה מתחילה כאידיאל אלקי של 'אהבה ואחוה שלום ורעות', אידיאל שאותו שואפים השניים להגשים יחדיו, ובשמירתו וטיפוחו הם משקיעים.

    אהבה מושקעת זו שמתחילה בבית הפרטי – מקרינה על הסביבה ובהמשך על העם ועל העולם כולו, לבנות את חורבות ירושלים, להצמיח קרן ישועה לישראל, ולנחם את העולם כולו מסבלותיו ועצבונו!

    בברכת 'חודש טוב', התחדשות טובה מתמדת, ש"צ לוינגר

    1. הזוגיות שלפני מתן-תורה – טבועה בחותם הטבעיות. הברית שבין איש ואשתו היא ברית-גורל. איש ואישה החשים ש'טובים השנים מן האחד' מתקשרים בקשר נישואין כדי לחיות יחד. והואיל שההנעה לשיתוף נובעת מהרגש הטבעי – הרי כשהרגש הטבעי דעך, קלה הדרך לפירוק השותפות, ולכן אצל 'בני נח', די בהבעת רצון מצד האיש או מצד האישה כדי 'לפרק את החבילה'.

      לעומת זאת ברית הנישואין של קהל מקבלי התורה, היא 'ברית-ייעוד'. הזוג הוא חלק מעם השואף לא רק להיות 'בסדר' מבחינה מוסרית, אלא להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', להיות חיל החלוץ של האנושות הנושא בשורה תובענית כלפי עצמו, לחיות חיי אמונה ולדבוק במידות נעלות של 'ביישנים רחמנים וגומלי חסדים'.

      את האמונה, הערכים ותחושת השליחות שואפת 'קהילת מקבלי התורה' להעביר גם לדור הבא, לבניהם ולבנותיהם ולדורות הבאים, שימשיכו אחריהם לשמור את דרך ה'. ולכך יש צורך במשפחה יציבה שבה יגדלו ילדים בבטחה. ויתחנכו לתורה ולמעשים טובים על ידי אביהם ואמם יחד.

      קבלת התורה יוצרת את הצורך בזוגיות יציבה, ואף נותנת לזוג את הכלים לשמור על יציבות זו. כשעשרת הדברות והתפרטותן לתרי"ג המצוות מעצבים את אישיות האדם – הוא מפנים שהוא לא 'בעל בית כל יכול על העולם' שהכל מסתובב סביבו וצריך לעמוד דום לשירותו, הוא לומד להתאפק ולוותר, לא רק לא לעשות רע במעשה אלא גם לא לחמוד בלב, להכיר טובה למי שהטיב לו ולפקוח עין חומלת ודואגת גם כלפי החלש ממנו.

      מי שחושב בכל צעדיו איך להיות 'טוב לשמים וטוב לבריות' – ישאף לראות תמיד במעלת זולתו ולהיטיב עמו בכל יכולתו. וכששני בני הזוג פונים זה אל זה בעין טובה ומטיבה ומשקיעים זה בזה – הרי שרגש האהבה ביניהם יילך ויגדל!

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. בפיסקה 6, שורה 1:
      … האדם נותן אמון באשתו…

      והערה: על האמון היוצר
      —————————

      על כוחו היוצר של האמון, נרמז אולי בפרק 'אשת חיל' (משלי לא) הפותח לכאורה באמירה מייאשת 'אשת חיל מי ימצא?' שממנה משמע לכאורה שזו 'משימה בלתי אפשרית'?

      אך הפתרון מגיע 'תוך כדי דיבור': 'בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר'. 'אשת חיל' לא מחפשים במרחקים. הפוטנציאל קיים בכל אחת, וכש'בטח בה לב בעלה' ומשדר לה אמון – יוצאים הכוחות הטמונים אל הפועל 'ושלל לא יחסר'.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  2. יפה.
    קראתי איפשהו ציטוט של משורר פולני
    "חתונה היא רגע קסום בו שני האויבים הנצחיים, האהבה והזמן, כורתים ביניהם ברית".
    לא שזה משנה משהו מהמסקנות שהגעת אליהן, אבל קיימת גם הסתכלות על נישואין שהיא במובן מסויים אפילו רומנטית יותר.
    כמובן שהרומנטיקה מורגשת יותר באותו "רגע קסום" אבל גם ציניקנים יגידו לך שנאמנות לאורך זמן יכולה להיות מרגשת הרבה יותר מהתאהבות ראשונית. בהחלט ייתכן שהמחוללת של זה היא בעצם אותה "התחייבות פורמלית" שציינת.

  3. “ההלכה בהחלט מנחה אותנו כיצד לחיות ולפעול נכון” – זה רק מבחינת תיקון התפארת שביסוד, הלוא כן? האם אתה אומר כאן שהתורה ממלאת תפקיד של יועץ נישואין?

    1. ההלכה מורה לנו להקדים קידושין לנישואין, וכאן אני בהחלט מוצא הנחייה מועילה. זה לא אומר שאם לא הייתי מוצא את התועלת זו לא היתה ההלכה או שחייבת להיות תועלת כזאת.

    2. השאלא היא מה המטרה בהוראה הזו. הרי גם אתה מסכים שבאיסור ההלכתי לרצוח יש תועלת חברתית מסוימת, ובכל זאת אתה טורח להדגיש שזו לא המטרה שלו. כאן אתה לכאורה סוטה מדרכך העקרונית שאתה חוזר עליה בכל מקום, ומסיק מההלכה משהו לגבי ההסדרים החברתיים הרצויים. כשמישהו מסיק מאיסור משכב זכר לגבי המשפחה הרצויה על פי התורה, אתה תוקף אותו, ומאי שנא הכא?

    3. ראשית, אני לא תוקף אלא טוען שאין הכרח ללמוד כך. לומר שמהתורה מוכח שמשכב זכר הוא לא מוסרי אינו מופרך אלא רק לא הכרחי.
      שנית, אני לא חושב שאין להסיק טעמים מדברי התורה. לא אמרתי שהכל גזירת הכתוב, אלא טענתי שהמטרות של ההלכה אינן ערכי מוסר (או לפחות לא רק מוסר). להיפך, כתבתי כמה פעמים שכל מה שאפשר להבין ולהסביר את דיני התורה בהחלט ראוי לנסות ולעשות זאת. שאלת טעמא דקרא לא אומרת שאין להסביר את טעמי התורה אלא שאין לדרוש אותם ולהסיק מהם הלכות (וגם זה לא תמיד, ואכ"מ).
      כאן אני מציע הסבר לדין הקידושין שהתורה מחדשת לפני הנישואין. הצעתי שהתורה רוצה לבסס את הקשר הזוגי על מחויבות פורמלית ולא רק על רגש והחלטה לחיות יחד. זו אפילו לא דרישת טעמא דקרא או הצעת הסבר למצווה, אלא פשוט תיאור של עובדה הלכתית. לאחר מכן הצעתי הסבר לערך שבזה, שזה מייצב את הקשר הזוגי. אגב, זה בעצמו לא בהכרח ערך מוסרי אלא ערך תורני. וגם אם זה כן ערך מוסרי, עדיין התורה מוסיפה עליו ערך דתי (כמו באיסורי רצח וכדומה). ועובדה היא שהרמב"ם מתאר ששאר הגויים לא עשו זאת, כלומר מבחינתם זה לא היה נראה הכרחי או כדאי (או שסתם לא חשבו על זה?).

    4. אני די בטוח שכמה פעמים כתבת שאי אפשר לתת למצווה טעם מוסרי, כי אז היא מיותרת, והקב"ה לא היה צריך לטרוח לצוות כמו שהוא לא מלמד אותנו מתמטיקה.
      (אתה כמובן יכול לחזור בך, אבל איכשהו נשמע לי שזה לא מה שקרה)

  4. קידושין לא נותנים פורמליות לקשר הזוגי.את זה הנישואין עושים.לפי הרמב”ם גם אצל גוים צריך מושג של נישואין כדי שאישה תוגדר כאשת איש וגם הנישואין עצמם חלים (?. אין חלות בנישואין. אבל יש רגע מגדיר בבעילה של האישה בביתו בינו לבין עצמו.הרמב”ם פשוט אמר שלישראל אם הוא רוצה לשאת אישה הוא צריך גם לקדשה ולקנותה (לארסה לו .גם ארסין הוא מושג שקדם למתן תורה והיה נהוג אצל הגוים אך לא באופן מחייב.והתורה הפכה את זה למחייב אצל ישראל)

    ומכאן תשובה לרב שאמר (באיזה תשובה פה באתר) שפילגש אסורה כי אחרת מתבטל העשה דקידושין.ובכן העשה הזה מתבטל רק אם אדם נושא אישה ולא מקדשה לפני כן (זה לפי הלשון של פתיחת ספר נשים ברמב”ם וגם של מניין המצוות שבכותרת הספר (“לישא בקידושין”).בניגוד לספר המצוות שם זה מנוסח שאם רוצה לבעול אישה אז צריך לקדשה לפני).אבל אם לא רוצה לשאת אישה אז אין חיוב לקדש.יש מושג מובחן מאוד בעולם הקדום בין אישה לפילגש שהייתה כנראה סוג של אישה במעמד נמוך שבניה לא היו יורשים את נחלת האב ביחד עם בני הנשים שהיו לו (לשלמה 700 נשים ו 300 פילגשים) ממילא נשאר רק הלאו דזנות.וכל זה לפי דעת הרמב”ם שפלגש גם אסורה משום זנות (להדיוט.לא ברור מדוע אם כן מותרת למלך) אבל לפי הראבד והרמבן שלא ממילא אין איסור פלגש לא בלאו ולא בעשה.

    לא שיש לזה איזה משמעות מעשית היום ,משום שהיום המושג הזה לא קיים בעולם המערבי והמציאות הזאת נעלמה מהעולם.חוץ מדעת היעב”ץ במה נכלל במושג הפילגש (שדווקא יש הגיון הלכתי בדבריו)

    בעניין ההגיון ההלכתי שבדברי היעב”ץ ,אחי אמר לי (לא יודע אם מדעתו או לא) שכנראה בעולם הקדום אנשים “נשאו” פילגש כאשר לא מצאו אישה ההוגנת להם (בדר”כ אנשים עשירים או נכבדים) ולכן חיכו עד אשר תימצא להם ומצד שני,בינתיים, ע”מ לא להיבטל מפרייה ורבייה לקחו להם פילגש שתוליד להם בנים.

    1. אילון, נדמה לי שהתבלבלת. נישואין אינם עניין פורמלי. אלו פשוט תחילת החיים יחד. רק הקידושין הם אקט הלכתי פורמלי. עדיין אתה יכול כמובן לומר שפילגש היא בת זוג לחיים משותפים לא במסגרת נישואין כלומר משהו זמני ולא ממוסד. על כך יש ויכוח בין הפוסקים האם נישואין בלי קידושין הם בעצם פילגשות או לא.

    2. לא התבלבלתי.לא ניכנס להגדרת פורמליות אבל מה זה נישואין אם לא מה שהרב אמר "מיסוד הקשר הזוגי" ? .מיסוד זה משהוא פורמלי.חוזה משפטי ,או ברית שהייתה מלווה בשבועה בשם האל של האומה , יו ניים איט.נתינת צורה לתוכן.הרי זה בדיוק השאלה שבכותרת אם כבר חיים ביחד למה צריך.הרי ידועים בציבור (מה שהרב קורא לו תחילת החיים ביחד) לא נחשבים נשואים לפי ההלכה וגם לפי החוק נדמה לי.נישואין הם ברית שלא עוזבים אחד את השני ושהאישה משויכת לגבר הספציפי הזה (סליחה על הניסוח המחוספס מה).זה לא תחילת חיים ביחד .זה יותר מזה.קידושין הם פורמליות ע"ג פורמליות.

      אינני נכנס לוויכוחים בין הפוסקים אלא מנסה יותר להיות צמוד ללשון התנ"ך ובעקבותיו הגמרא והרמב"ם.כפי שהרב אוהב להתנסח נראה שבפשט הפשוט של התנ"ך כל המצוות הן מכוונות.ונראה (אם כי לא מוכרח) מפרשת כהן משוח מלחמה שארוסי אישה בדר"כ קדמו ללקיחתה (נישואין) עוד לפני מתן תורה בכלל (ולפי הרמב"ם התורה חייבה את המנהג הזה כמו למשל האסור על אכילת שקצים או ביאת נידה שנהגו גם בשאר העמים לפני מתן תורה ואחריה).ממילא אין מה לדבר על דיון מה הם נישואין ללא קידושין .הם כן נישואין (ולפי הב"ח בדעת הרמב"ם אפילו יהודי שנישא לגויה היא נחשבת אשתו (א"א) למרות שקידושין לא תופסין בה.זו כמבון דוגמא לכך שנישואין הם מציאות ולא חלות.אבל עדיין צריך משהוא מגדיר למציאות הזו וזה כן עניין פורמלי).פלגש זה משהוא אחר וזהו.

    3. לא הבנתי את השאלה. הקטנה שהשיאוה אחיה ואמה נשואה מדרבנן וזה כולל קידושין ונישואין מדרבנן. המיאון מהווה תחליף לגט ומפקיע את הקידושין והנישואין בדיוק כמו שגט עושה לקידושין ונישואין דאורייתא.

    4. אילון טען שנישואין הם מציאות. אם ככה, פרידה היתה צריכה לבטל אותם. מכיוון שזה לא המצב ברור שהם חלות

  5. אודה לרב על המקור להנחות הבאות
    1 אם התורה הורתה על צורת נישואין מסוימת, יש לזה קשר לרגשות אהבה כלשהם
    2 המיסוד לא רק קשור לאהבה, אלא גם מועיל לזוגיות (יש במאמר כאן הסבר משכנע אבל האם חייב להיות כך? האם יכול להיות שיש יותר תועלת לזוגיות בלי מיסוד?)
    3 צורת הנישואין שלנו מיוחדת לתורה ושונה מצורות הנישואין המקובלות בעולם לפני מתן תורה או בחברות שלא הושפעו ממנה

    1. 1. מי אמר שיש לזה?
      2. לא הבנתי. ברור שהיעדר מיסוד יש לו יתרונות, ועדיין דומני שחסרונותיו בד"כ רבים יותר.
      3. לא. רק בזה שנוספו קידושין קודם.

    2. שלש ההנחות נראו בעיני כמשתמעות במאמר.
      אמנם בשום מקום לא כתוב כאן "אם התורה אמרה לעשות כנראה היא מניחה ש" אבל כן מונחת ההנחה שהנישואין שהתורה מצווה בנויות על בסיס רגשות מסוימים (לא נדיר כ"כ אבל לא בהכרח משהו שיש לו ערך מנקודת המבט של התורה).
      לגבי המיסוד כמובן נכון, השאלה היא אם זו מטרה או מקרה
      האם בחברות שונות לא קדם למוסד הנישואין טקס שמשמעותו התחייבות למצב הנישואין?

    3. הקידושין הם לא התחייבות לשאת. עקרונית אין חובה לשאת אותה אחרי הקידושין, ובטח לא מכוח הקידושין עצמם. הקידושין יוצרים קשר אישות חלש או חלקי (הקשר הפורמלי-הלכתי, כולל איסור על ניאוף), והנישואין משלימים את זה (התחלת החיים יחד).
      התיאור של הרמב"ם בריש הל' אישות הוא שזה חידוש התורה. לא ערכתי מחקר של העולם הקדום לבדוק אותו וזה גם לא משנה. זו תפיסת ההלכה את חידוש התורה, וזה מה שרלוונטי.

    4. בס"ד ב' בסיון ע"ח

      מסמבר שגם הרמב"ם לא בדק את דיני האישות של אומות העולם. החידוש שבמתן תורה עליו מדבר הרמב"ם הוא ביחס למשפטי האישות הכלולים בשבע מצוות בנ נח, שבהם נוצרים נישואין ע"י שחיים ביחד ומתפרקים ע"י החלטת חד-צדדית של האיש או האישה (כמבואר בדיני בני נח שבהלכות מלכים).

      בברכה, ש"צ לוינגר

  6. בעיני, היתרון הגדול של היציבות שמביאה פורמליזציה של הקשר הזוגי, הוא האפשרות לגדל ילדים בלי חשש(לכאורה) מעתיד הזוגיות.
    ובגדול, צאצאים הם הסיבה המהותית לכל הסיפור הזה של נישואין. לכן עקרות היא עילת הגירושין הקלאסית(לא בימינו כמובן).

  7. תיאוריה יפה.
    כבר ניסחת השערת מחקר, אספת נתונים, הרצת רגרסיות?

  8. הרב, אבל למה בכלל להתחתן? הרב רואה בזה איזה ערך או רק פסיכולוגיה גרידא?

    1. אני בהחלט רואה בזה ערך, גם אם לא ערך מוסרי. חברה מתוקנת בנויה ממשפחות, ומשפחה מתוקנת היא משפחה שנוצרה בחופה וקידושין. זהו ערך אנושי ובוודאי תורני.

  9. אוקיי, אבל אני לא מדבר על הערך של המיסוד, של החופה והקידושין – את זה הבנתי. אני שואל שלב קודם: האם אדם שלא מעוניין בקשר זוגי כלל, טוב לו להיות לבד ונעים לו. האם בוא פוגן הוא מחסיר איזה ערך?

    1. יש ערך ליישב את העולם על ידי פרייה ורבייה. לעצם הזוגיות – זה טוב אבל איני יודע אם זה ערך.

השאר תגובה

Back to top button