הערות הלכתיות לפרופ’ לב – על מערכי לב

בס”ד   י”ז תמוז בין המיצרים התשנ”ו

להרב פרופ’ זאב הלוי לב שליט”א שלום רב.

קראתי חלקים נרחבים מספרו “מערכי לב” ונהניתי מאד משפע הדיונים העקרוניים הנדונים בו, מהמקוריות, מרוחב היריעה ומעומק הדיון, הן בצד המדעי/טכנולוגי ועוד יותר בצד התורני. תוך כדי הקריאה עלו כמה נקודות הטעונות בעיני ליבון נוסף, וארשה לעצמי, כתלמיד לפני רבו, לשאת ולתת בהן בקצירת האומר כדרכה של תורה.  על אף הרקע המדעי שלי (אני מהנדס אלקטרוניקה, וכעת פיזיקאי פוסט דוקטורנט באוני’ בר-אילן) הדיונים רובם ככולם עוסקים בחלק התורני ולא בחלק המדעי/טכנולוגי שכב’ נתן שם תמונה ברורה וממצה להפליא, אף שכמובן הרקע שלי סייע לי גם בהבנה ובדיון על החלקים התורניים. הכתיבה והדיון נעשו על אתר תוך כדי הקריאה בספרו של מר. מעולם לא עסקתי באופן שיטתי בסוגיות הנדונות כאן, ולכן ימחל לי כבודו על שגיאות ששגיתי באם ימצאו כאלה. סדר הדיון בסעיפים הממוספרים הוא כסדר הספר ולא לפי סדר החשיבות של הנקודות הנדונות. אשמח לקבל את תגובותיו על נקודות אלו, וזה החילי בעז”ה.

ברצוני להתחיל בדיון בשי’ הבית יצחק (בי”צ) הנדונה בפ”ב מספרו.

רוב הדיון נוגע להבדל שבין התפיסה המדעית לתפיסה הטבעית/פינומנולוגית של תופעות חשמליות. בענין זה יש מקום לדון על תפיסת הזרם כמטענים נעים, שזו התפיסה הפיזיקלית, ובזה קשה לראות מהות חדשה שנולדה, לעומת מטענים נחים.[1] בפרט דאף ללא שדה, כידוע, המטענים נעים כל הזמן אלא שאין זרם ממוצע בכוון מוגדר. ועוד יותר אם נביט על החומר בתמונתו הקוונטית, שאז אין כל משמעות למונחים אלו, שהרי הפעלת שדה גורמת לשינוי בפונקצית הגל של ה”חלקיקים הטעונים”, כלומר הופכת אותם לאחרים, ולא סתם מזיזה אותם כבתמונה הקלאסית. ההלכה, כפי שכבודו עצמו מציין, נקבעת עפ”י התפיסה הפינומנולוגית. מסיבה זו דעתי נוטה לתפיסת איסור מוליד זרם כמוליד הספק כדעת כב’, וכמשי”ת לקמן.

1. בעמ’ כ”ה מובאת ההבנה בשי’ הבית יצחק באשר למהותו של מוליד ריח. העולה מן הדברים שיסוד האיסור הוא שינוי מהותו של החפץ הנושא את הריח. הגדרה כזו מתאימה יותר לאיסור של מתקן מנא או מכה בפטיש שהוא ענין של יצירה חדשה. בענין הולדת ריח נלענ”ד דהפשטות היא כדברי המאירי (הובא עמ’ כ’) שהולדה היא הוצאה מהכח אל הפועל כבאיסור ‘נולד’. לפי הסבר כבודו בשי’ רש”י (עמ’ י”ט) ההולדה היא של סוג חדש של בגד (בגד מבושם) ולא של ריח. לכן נלענ”ד שגם בשי’ רש”י י”ל דכניסת הריח לבגד היא רק תנאי לכך שהדבר הנולד יהיה בו ממש. כלומר, ריח שנולד לאויר ומתפוגג מיד אינו בר קיימא, וכדקי”ל דריח אין בו ממש, ולכן לא חשיב מוליד דבר חשוב. ולכן מצריך רש”י שהריח יכנס בבגד כדי שיהיה לו קיום וממשות. לפי”ז גם רש”י ס”ל שמוליד הוא הוצאה מהכח אל הפועל של הריח, וזהו כוונת דברי רש”י על הדבר החדש שנולד שדומה למלאכה חדשה, וכשי’ המאירי, אלא שהוסיף שהדבר היוצא צריך שיהיה בו ממש. 

בשי’ הבית יצחק, וכפי שברור גם מסגנונו, הדבר החדש שנולד הוא הזרם (הכח) החשמלי, והוא הדומה לריח בגמ’ ביצה הנ”ל. וכדבריו (עמ’ י”ז): “דע”י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי וזה אסור בשבת. דכמו בסחופא אשיראי וכו’ “. כלומר גם בענין החשמל, החוטים הם רק היכי תמצי להולדת הכח החשמלי, ולא כהבנת כבודו שהחוט נושא הזרם הוא גופו היצירה החדשה. וזה כמובן בנגוד גמור להבנת החזו”א שכ’ להדיא שחבור החוטים הוא תנאי הכרחי לאיסור. לדברינו הכא יש חילוק גדול בין הסיטואציות האסורות לשי’ החזו”א לאלו שבשי’ הבי”צ.

מה שכ’ כבודו בעמ’ כ”ג-כ”ד לנמק את ביאורו, דהחשמל אינו יצירה חדשה שהרי הוא נוצר כבר בחברת החשמל, הרי שה”ה נמי לריח שכבר קיים פוטנציאלית באתרוג. האיסור גם בחשמל וגם בריח הוא להוציא את הפוטנציאל שכבר קיים מן הכח אל הפועל. וזהו כפי מה שכתבתי לעיל, שמה שחשוב להלכה היא הבחינה הפינומנולוגית. במישור זה, הזרם/הספק שבחוט הוא יצירה חדשה, אף אם ההספק היה קיים בחברת החשמל אף קודם שחובר המעגל החשמלי.

ומה שטען כב’ שם שהולדה צריכה להיות בת קיימא, ובחשמל הרי ניתן להפסיק מיידית ע”י ניתוק המפסק, זה לכאורה אינו, דכפי שכבר כ’ בפ”ג בספרו בשם החזו”א לחלק בין מהות השונה לגמרי אף דניתן להפסיקה מיידית (בנין לשעה), לבין מהות שהאפשרות להפסיקה גורמת לכך שאינה שונה באופן משמעותי. בנושא של חיבורים, ברור שהזמן הוא חלק מהגדרת החיבור כחשוב. אבל יצירה חדשה, אף אם נוצרת לזמן קצר, זוהי יצירה לכל דבר. ולפי”ז יש לענ”ד לעיין שוב בנטיית כב’ (עמ’ כ”ו ובהערה 31 שם) להתיר זרם רגעי, ובמש”כ שם לבאר זאת בכך שתופעה רגעית אינה נחשבת כמוליד.

2. בעמ’ כ”ז יש דיון בנושא הוספת ריח לבגד שכבר מבושם, וההשלכות להגברת זרם בחוט שכבר זורם בו זרם, אינן מוכרחות לענ”ד. אף להבנת כב’ שחוט נושא זרם הוא יצירה חדשה, זהו אך ורק בגלל יכולתנו להשתמש בו להפעלת מכשירי חשמל. ולפי”ז חוט הנושא זרם גדול יותר, יתכן שייחשב יצירה חדשה שהרי ניתן לבצע עמו פעולות שונות הדורשות הספק רב יותר, ואף להפעיל באמצעותו מכשירים שקודם לכן, כשהיה הזרם החלש יותר, לא יכולנו להפעילם. כוונתי גם למקרה ששימוש כזה אינו נוצר בפועל, אלא רק יכול להווצר, שהרי מהותו של החוט אינה תלויה בשמוש בו בפועל. להבנה דידן המוצגת כאן, נראה שיש יותר מקום להשוואה שכב’ ערך בין הוספת ריח להוספת זרם, אף כי דעתי נוטה לאסור גם כאן. זאת בגלל שהספק חשמלי גדול יותר יכול להיחשב כאיכות שונה ולא רק כמות שונה (כמו בריח), מהסיבות דלעיל.

3. בענין הגדרת איסור מוליד זרם כמוליד הספק, גם דעתי נוטה לדעת כב’. אלא שלכאורה סגי בהולדת הספק חשמלי פוטנציאלי אף ללא שימוש קונקרטי כרגע בהספק זה, וכפשנ”ת לעיל שהחוטים הם רק היכי תמצי להיותו של ההספק בר קיימא. ולכן לסובב גנרטור וליצור מתח כך שניתן להוציא ממנו הספק נלענ”ד אסור משום מוליד הספק.

4. בעמ’ ל”ד ישנה השוואה בין זרם חילופין של ריח לבין זרם חילופין חשמלי. גם כאן לענ”ד הנדונים שונים. בזרם חשמלי, זרם חילופין הוא מהות פינומנולוגית לגמרי אחרת מזרם ישר (יכול להפעיל מכשירים שונים), ואין כל משמעות הלכתית לכך ששניהם נקראים “זרם”. גם במובן המיקרוסקופי, ההבדל בין זרם אפס לזרם קבוע כלשהו הוא בנגזרת הזמנית הראשונה של מיקומי החלקיקים (האם יש להם מהירות או לא), וא”כ אותו הבדל קיים בין זרם ישר וזרם חילופין, שנבדלים זמ”ז בנגזרת הזמנית השניה (האם יש להם תאוצה או לא). משא”כ בזרם ריח חילופין, שלענ”ד אינו מהות ריח שונה, אא”כ ישנם אנשים שנהנים הנאה מסוג שונה מ”ריח חילופין”, ואינני מכיר אדם כזה.

5. התיחסות דומה שייכת גם לדיון בעמ’ מ”ב-ה לגבי שינוי קונפיגורציה של מקורות שדה חשמלי ומגנטי המשנים את עוצמת השדה. אם זהו שינוי המאפשר הפעלה של מכשירים אשר בקונפיגורציה הקודמת לא ניתן היה להפעילם, נלענ”ד לאסור. ואין כל משמעות האם זהו שינוי בעוצמת השדה או באופיו (חילופין לעומת ישר). ראה לעיל סעיפים 2 ו4-. האיסור כאן אינו רק בגלל שנחשב יותר מגרמא לפעולתו של המכשיר שהופעל, כפי שכב’ טוען, אלא שהוא גם הוליד הספק, ולכן עבר גם על איסור דרבנן של מוליד לשי’ הבי”צ. יוצאת מכלל זה הדוגמא שהובאה בעמ’ נ’, שע”י הזזת בורג הוא מגדיל עוצמה של מגנט. במקרה זה יתכן דזהו רק שינוי כמותי ולא איכותי, שהרי כאן נגרמת רק משיכה בעוצמה חזקה יותר, ולא סוג פעולה שונה.

6. גם בענין זרם על-מוליך (עמ’ ל”ח) נראה דהכל תלוי בשאלה האם נוצר כאן הספק שניתן להפיקו בצורה כלשהי. מיקרוסקופית, זהו שינוי איכותי ולא רק כמותי במבנה החומר, שהרי זוהי תופעה שונה לחלוטין ממושג הזרם הרגיל (אכסיטציות קוונטיות בעלות מטען כפול הן נושאות הזרם). שאלה כזו צריכה להידון בהקשר של הולדות שונות כמו רדיואקטיביות ומיגנוט. למעשה, לפי הגדרתי לאיסור מוליד זרם, אין כלל לחלק בין כל הנך צורות שונות של מוליד. האיסור הכולל הוא איסור מוליד הספק, ואינו תלוי כלל בשאלה האם חומר כלשהו או חפץ כלשהו נשתנה שוני מהותי בעקבות ההולדה. אין לענ”ד כל איסור מוליד בשינוי מצב מיקרוסקופי של חומר כלשהו.

בענין שי’ החזו”א הנדונה בפ”ג מספרו.

החזו”א מחלק בין שני אספקטים של פעולת החיבור החשמלי: סגירה פיזית של המעגל, והזרמת הזרם בו (תקון החוט ממוות לחיים). ביחד שני אלו מהווים איסור בונה (או מכה בפטיש). וראה מש”כ הגרא”ז מלצר במאסף כנס”י סיון תש”ג (הביאו בקה”י שבת סי’ ל”ז) באשר לשני מאפינים של האב דמלאכת בונה: קיבוץ חלקים, ויצירת אוהל. וכ’ שם עוד דכל מקוםן שיש רק מאפיין אחד מהשנים (או קיבוץ חלקים או (ה’או’ כאן הוא במובן של xor) אוהל) הרי שזוהי תולדה דבונה. כאן ודאי הנדון מצד קיבוץ החלקים למעגל שלם ששלמותו היא מה שזורם בו זרם כיחידה תפקודית אחת, שזוהי תולדה דבונה. לפי תפיסה זו נראה דאין מדובר בחיבור פיזי ממש, אלא בהפיכת החלקים הנפרדים למהות תפקודית אחת. נפ”מ למשל לחיבור המעגל באופנים אחרים, וראה סעיף 8 לקמן. ונלענ”ד דבזה יבואר היטב אמאי בעינן להפעולה של החיבור על מנת לעבור באיסור בונה להחזו”א, דלכאורה סגי בכך שמעורר את החוטים ל”חיים”. ולדברינו א”ש היטב דבעינן לעשות כן באופן של קיבוץ חלקים זל”ז ע”מ שיעבור משום בונה. ובזה יסורו לענ”ד תמיהות רבות שתמה כב’ בגוף הספר על השי’ המבארות את הבנין דהחזו”א כ’העמדת דבר על מתכונתו’, ולקמן נפרט יותר. 

7. ראשית, הערה מתודולוגית בקשר לעמ’ נ”ח. לענ”ד נראה דאחרונים שלא הביאו כשי’ החזו”א שחיבור חשמלי הוי בונה אין פירושו דפליגי עליו. יתכן שלא חשבו על כך. רק כאלו שראו את דבריו וחלקו עליהם (כהגרש”ז אויערבך) ודאי פליגי עליו. משום האי טעמא נמי כ’ כמה אחרונים, דאף דקי”ל אחרי רבים להטות, אין לפסוק לפי רוב ספרים. זאת משום שרוב קיים רק בסיטואציה שהרבים נמצאים יחד ודנים זה עם זה, ויכולים לשכנע זה את זה. במקרה כזה אם נמנו למנין הרי אזלינן בתר רובא וע”ע  חו”מ סי’ כ”ה ובנו”כ, ואכמ”ל.  

8. בענין החיבורים שלא ע”י מתכת, הנדונים בעמ’ ס’ ועוד. נלענ”ד דבכה”ג נמי יחשב חיבור לענין מלאכת בונה. דמאי שנא אם מקרב שני חלקי מתכת זל”ז כך שיגעו זב”ז מבלי לחברם, מיצירת מגע ע”י גז או באמצעים אלקטרוניים. כל היותו של ציור כזה חיבור, הוא רק בגלל שבעקבותיו זורם זרם במעגל החשמלי. זהו חיבורם של דברים נפרדים למהות תפקודית אחת (וראה במבוא לקטע זה לעיל). וזהו דלא כבציור של סבוב גנרטור בשדה מגנטי ששם זוהי יצירת זרם ללא פעולת חיבור כלל, וזהו כלל אינו כמפסק, ופשוט דלהחזו”א שרי בכה”ג.

9. בענין חומרים שנוצרים ע”י המדען שכב’ כ’ דאין לומר שתכונתם קיימת מששת ימי בראשית (עמ’ ס”א). נלענ”ד דהבטוי ‘תכונה הקיימת מששת ימי בראשית’ הכא פירושו תכונה של החומר עצמו ולא אפיון המושרה בו מבחוץ, כמים הזורמים בתוך צינור. אם כנים דברי, הרי ברור שגם בחמרים מורכבים ומלאכותיים ישנן תכונות ‘הקיימות בהם מששת ימי בראשית’, כלומר תכונות שנובעות מעצמותם ולא מושרות בהם מבחוץ וכמשנ”ת.

10. באשר להערות כב’ על דברי החזו”א שכ’ לחלק בין הולכת חום והולכה חשמלית (עמ’ ס”א), הריני מסכים לחלוטין. ידועים יחסי אונסגר (Onsager) בין שני קבועי המוליכות הללו, מה שמוכיח ששניהם טבעיים באותה מידה לחומרים שונים.  

11.  באשר לקירוב שני סלילים (עמ’ ע’) נלענ”ד דפשוט הוא שזהו מכשיר חדש, שבמסגרתו שני הסלילים פועלים כמהות תפקודית אחת. כידוע, רכיבים כאלו מיוצרים פעמים רבות כרכיב אינטגראלי אחד (מעין שנאי) ומשמשים כך במעגלים בעלי שימושים שונים.  בטוחני כי גם כב’ יסכים שאם תוכנס ליבה מגנטית בין הסלילים הללו אף אם לא יגעו בה החוטים עצמם יהיה זה בונה לשי’ החזו”א. לכן לענ”ד נראה ברור דכה”ג זהו בנין שהרי קיבץ כאן שני חלקים נפרדים לתפקוד משותף שבא לידי ביטוי בהזרמת הזרם ההדדית, והוי תולדת בונה בדיוק כמו בחיבור מעגל חשמלי. ציור זה אינו דומה לסבוב של גנרטור שאינו מחבר חלקים נפרדים לתפקוד משותף ולכך אין בו משום בונה, וכמשנ”ת במבוא לקטע זה.

12. אחרי כותבי כל זאת, שוב ראיתי בנספח ג’ לפרק זה את הדיון שהיה לכב’ עם הגרשז”א זצ”ל בענין זה, וברוך הנותן לשכוי בינה שעזרני לכוין לדעתו הגדולה. לענ”ד גם עניתי על עיקרי השגותיו של כב’ בדיון הנ”ל בביאורי את מלאכת בונה בעקבות האחרונים כקיבוץ חלקים, ולא כסתם העמדת דבר על מתכונתו כפי שעלה בדיון הנ”ל. ליסוד זה בביאור מלאכת בונה יש ראיות חזקות מדברי הש”ס ורבותינו הראשונים, וכפי שדנו בו כבר הרבה בספרים בני זמנינו. ולפי”ז ההבדל בין סיבוב גנרטור לבין חיבור מעגל ע”י גז, פשוט כביעתא בכותחא.

13. באשר לדיונו, שבאותו נספח, על מאמרו של  הפרופ’ ר’ יהודה לוי שליט”א, אוסיף כיהודה ועוד לקרא, שבאמת דברי כב’ פשוטים ונכוחים, וכפי שכבר ציינתי לעיל, רק ההסתכלות הפינומנולוגית היא החשובה לענין ההלכה.

באשר לענין הפוטנציומטר הנדון שם גם הוא, נלענ”ד שאין בהוספת חיים בחלק מן החוט משום מוליד זרם לשי’ הבי”צ, שהרי זוהי רק הגדלה כמותית. אולם לפי הגדרתי את מלאכת בונה בשי’ החזו”א דעתי נוטה שיש בזה משום בונה שהרי מחבר את החוט הנוסף למעגל הקיים. אמנם יש מקום עיון בזה, דסו”ס זהו כמו הוספת חלק אחד לבנין קיים ולא חיבור של שני חלקים לכלל בנין, שהרי מהות הבנין החשמלי להחזו”א היא המעגל ה”חי” שזורם בו זרם, ובאחד מן החלקים כבר זרם זרם מלפני החיבור. וא”כ יש מקום לומר שאם מחבר חלק אחד (לבנה אחת) לגג של בנין ויוצר אוהל הרי יש בזה משום בונה, אולם אם יוסיף אבן אחת לקיר צדדי של הבנין הרי בכה”ג מה דיכול להיחשב בונה זהו רק כתולדה, שהרי הוא רק מקבץ חלקים ולא יוצר אוהל  (וראה מאמרו הנ”ל של הגרא”ז). ויש מקום לומר דבכה”ג צריך לחבר שני חלקים לכלל בנין ולא סגי בהוספת חלק אחד לבנין קיים.[2] והה”נ לנד”ד שאין כאן משום אוהל. אפשר לומר אף יותר מכך, דבנדון דידן אין כלל חלק נפרד שנוסף למעגל אלא רק המעגל גדל, דחלק של חוט איננו חפץ נפרד. ובכה”ג אפשר דכלל  לא חשיב בונה דאינו עושה אוהל ואף אינו מקבץ חלקים. ואכתי צ”ע בכ”ז, ואכ”מ. 

14. כל הדיון דלעיל הוא בהנחה שסוגיה דידן איירי בבנין ממש ולא במכה בפטיש שגדריו יכולים להיות אחרים. ההבדל בין גדרי מכה בפטיש לגדרי בונה לכאורה תליא במחלוקת הראשונים בסוגית בנין בכלים, והארכתי בזה במקום אחר. אוסיף עוד, דבכל נדון שעולה בספרו של מר, נלענ”ד דיש מקום לדיון נפרד אי הוי מכה בפטיש או בונה (מבחינת חיבור לקרקע למשל, ועוד פרמטרים רלוונטיים לשי’ הפוסקים השונות), ולכשאפנה אשנה פרק זה בל”נ.

15. באשר למה שהביא בעמ’ ע”ז-ח בשם ס’ תשובות ומכתבים מחזו”א סי’ ע”ה שכ’ להשיב אמאי לא עובר כל אורג או תופר נמי משום בונה. כב’ כ’ שם שלא ירד לסוף דעתו שהרי מצינו חורש וחייב עליה ח’ חטאות. ולענד”נ דכוונת החזו”א היא שבאורג בכל פעם שיעבור על מלאכה זו יעבור נמי על בונה, ובזה הוא דחידשה תורה שדרך המלאכה הרגילה היא רק אורג ולא בונה. אולם במקום שדרך המלאכה הרגילה כרוכה במעבר על לאו אחד כגון חורש בשביעית, הרי שמי שיעשה זאת בשבת ובשור וחמור וכו’ יעבור בשמונה לאוין. דבכה”ג לא דברה תורה כלל.  כלומר, טענת החזו”א היא שאין לאו שמעצם הגדרתו בכל פעם שתעבור עליו תעבור גם על לאו נוסף. מעבר על שני לאוין יכול להיות רק באופן של הצטרפות מקרית, ולא בדרך המעבר הרגילה על הלאו. וזהו נמי מש”כ החזו”א שלא לכרוך לשון הרע בביטול תורה, דהתם נמי בדרך המעבר הרגילה על לשון הרע תמיד מוכרח לעבור גם על ביטול תורה. ובזה תתישב נמי הערת כב’ לגבי סגירת ספר שאותיות כתובות בצידיו (עמ’ ק”ה).

בכל אופן חידוש זה הוא מרגניתא טבא, ודלא כמקובל בד”כ שהמספר לה”ר פשוט לכו”ע שעובר נמי בביטול תורה. ואף בשם הגר”א מביאים דעתיד ליתן דין וחשבון פירושו: דין – על לה”ר, וחשבון – על ביטול תורה שבאותו זמן. ואפשר דיש הבדל בין מה שעתידים ליתן דין וחשבון, לבין מעבר על לאוין שתלוי בהגדרות הלכתיות, וצ”ע.

16. במה שהביא כב’ בעמ’ פ’ מהחזו”א סי’ ל”ח סק”ב וז”ל “אבל יש כאן איסור תורה משום בונה כיון דבשליבתו הוא עושה תיקון בנין וכה”ג יש בנין בכלים וכש”כ במחובר.”  נראה דכוונתו בדיוק לאופן שפירשתי בדבריו דבעינן לקבץ חלקים וליצור מהם מהות תפקודית אחת. וחושבני שבאופן זה יסורו ממנו התמיהות שהובאו בספרו של מר. ואכתי צל”ע מדברי החזו”א בדבר ההשוואה לסכין של שחיטה, ומסקנתו דבנין לשעה חשיב בונה, דהא התם אין כלל קיבוץ חלקים. ויש לבדוק אולי מדבר רק על מכה בפטיש ולא על בונה רגיל וכבסעיף 14 לעיל. ויעוין במה שהביא כב’ בעמ’ פ”ד להקשות על שי’ החזו”א ממטריה, ומסגירת גג הסוכה נגד גשם, ומעשיית חופה להמג”א ע”ש. ונראה דאי ס”ל להחזו”א כפרושי הכא, דבונה אינו מוגדר בכל מצב בו מעמידים דבר על מתכונתו (איסור, שכלשונו של מר, חופה ורוחף על כל איסורי שבת), אלא כמקבץ חלקים על מנת להעמיד את הדבר על מתכונתו, א”ש כל הנך קושיות.

17. ובאשר לקושיא מהקמת המשכן (עמ’ פ”ב-ה), נלענ”ד דכל ההקמה לא היתה צריכה אף ליום אחד אלא יכול היה מיד לפרקו. ודלא כבסכין של שחיטה דאף דהתם נמי מיירי במתלמד, הרי התם רוצה לפוגמו תיכף לאחר השחיטה, כלומר שתקנו למטרת שמוש אלא שמיד אח”כ רוצה לפוגמו, ובכך הוא דס”ל להחזו”א דיש איסור בנין לשעה. ובמשכן זו היתה בניה להתלמד, כלומר מטרת הבניה אינה הבנין שנוצר לבסוף, אלא לימוד דרך הקמתו (כלומר פעולות ההקמה). הבנין שנוצר לבסוף הוא רק תוצאה שלא אליה כוונה הבניה, וגם לא התכוונו להשתמש בו כלל. בכה”ג זו ודאי אינה מלאכת מחשבת שהרי אין כלל רצון לתוצאה, ושמא חשיב בכה”ג אינו מתכוין (אמנם זהו פסי”ר דלא אכפת ליה ותליא בפלוגתא המפורסמת דרש”י ותוס’ שבת צ”ה.). דעתי נוטה יותר דבכה”ג הוי משאצל”ג, ובזה, כידוע, אף בפסי”ר שרי מה”ת (וקצ”ע מה יהיה לדעת ר’ יהודה דס”ל דאסירא, ואפשר דלדעתו באמת בנין לשעה לא הוי בנין). ושמא אפשר לומר יותר מכך, דבניה שאין מטרתה הבנין הסופי אלא לימוד פעולות ההקמה, לא הוי מלאכת בנין כלל, אף בלי להזקק לדין משאצל”ג.[3]

18. קושיתו בעמ’ צ”א על הרמ”א שכ’ דב’ אותיות לא ילפינן מהמשכן אלא הוא ענין המלאכה, לענ”ד אינו סותר את דבריו הקודמים של הרמ”א שכ’ דב’ אותיות בכותב לא מדין שיעורין הוו. כאן כוונתו דב’ אותיות של כתיבה הוא שיעור מעשי מהי כתיבה חשובה הנלמד מסברא, ולא כשיעורין שהן הלמ”מ (שיעורין חציצין ומחיצין הלמ”מ), ולא כאלו שנלמדים מפסוקים.[4]

19. באשר למחלוקת האחרונים שהביא כב’ בעמ’ צ”ז-ח ראה לעיל סעיף 16. ובאשר לנדון של דלת של תנור (עמ’ צ”ט), נראה לי דתליא בשי’ הראשונים בסוגית דלתות הכלים (שבת, ריש פ’ כל הכלים), דדנו התם האם הדלת כלי בפנ”ע היא, או חלק מהכלי כולו, ובמקום אחר הארכתי. אמנם יש לחלק, כפי שכ’ כב’, בין הנדון של מלאכת הפתיחה והסגירה, ובין הנדון של הגדרת הכלי עצמו.

20. לגבי סגירת ספר שכתוב על חודי הדפים (עמ’ ק”ד) כב’ מעיר שלהחזו”א דס”ל דבונה הוא מעמיד דבר על מתכונתו הו”ל לאסור משום בונה. לדברי, דבעינן נמי קיבוץ חלקים נראה בסוגיא זו נמי כדברי כב’ שהרי יש כאן קיבוץ חלקי האותיות, ואף שהחיבור אינו אפי’ רופף אלא במגע בלבד (ולא בשליבה או חיבור רופף אחר), הרי עצם היווצרות הכתב הוי חיבור דומיא ממש דחיבור מעגל חשמלי שזרימת הזרם הופכת את החלקים שנוגעים זב”ז להיות מחוברים כיון דמשמשים מהות תפקודית אחת. אמנם, בחיבור מעגל חשמלי האדם הוא העושה את קיבוץ החלקים, והחשמל הזורם רק קובע את החיבור, ובאותיות בצידי הספר החלקים מתקבצים מאליהם, וקיבוץ זה הוא היוצר את הכתב. ונ”ל דזהו חילוק דומה למש”כ כב’ בסיום הנספח (עמ’ ק”ה).

תם ולא נשלם.

עד כאן הנקודות שעלו תוך קריאת ג’ הפרקים הראשונים ונספחיהם. כיון שרואה אני כי היריעה רחבה משחשבתי, אעצור כאן לעת עתה, ואסיים בברכות לכב’ שיזכה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

מיכאל אברהם, המחלקה לפיזיקה, אוני’ בר-אילן.

    

[1] אציין כאן כי הופעת תנועה של חלקיק כלשהו ניתן להתיחס אליה כיצירה חדשה ולא רק כאפיון שונה ליצור קיים. ראה בענין זה את מאמרי בדף של לימודי יסוד אוני’ בר-אילן, פ’ כי תצא תשנ”ה (מאמר נוסף הדן באספקטים הפילוסופיים של אבחנה זו נשלח לפרסום ב’עיון’ ש”ז) . כמובן שדברים אלו אינם נוגעים כלל להיבטים ההלכתיים של חשמל בשבת.

[2] ויש לעין בכ”ז למשל בסוגית שבת ק”ב ע”ב לגבי המניח אבן ולא מבטלה, ולכשאפנה אשנה פרק זה בל”נ.

[3] ואולי הדברים קשורים נמי לסברת כב’ עצמו בעמ’ צ”ז, שכ’ לחלק בין כתיבה על דבר שאינו מתקיים שזוהי פעולת כתיבה מעלייתא אלא שאינה מלאכת מחשבת, לבין כתיבה בדבר שאינו מתקיים שאינה פעולת כתיבה מעולה. ובניית המשכן להתלמד דומה כמובן לכתיבה על דבר שאינו מתקיים ולא לכתיבה בדבר שאינו מתקיים. 

[4] וצל”ע אי בכה”ג שייך איסור חצי שיעור,  ויש לדון בזה לפי החילוק שראיתי פעם שעשה הגר”מ זעמבא הי”ד בין הלימוד מסברא לאסור חצ”ש דחזי לאיצטרופי, ובין הלימוד מפסוק במס’ יומא לבאר שי’ המהר”ם חלווא בפסחים דחצי שיעור הכוונה חצי ממש (ראה כל כתבי הגר”מ זעמבא ח”ב כמדומני מכתב ו’ לבנו, ואין הספר תחת ידי).

השאר תגובה