אי ציות ודמוקרטיה (הארץ – 1999)

ברצוני להגיב על סקירתה של נעמה כרמי על הספר ‘אי ציות ודמוקרטיה’, בהוצאת ‘שלם’, שהופיעה בעיתון מתאריך 24.3.

מעודי לא שמעתי על נעמה כרמי, ואינני מכיר גם את הוצאת ‘שלם’, אך מקריאתה של הסקירה ניתן להיווכח שוב, בפעם המי יודע כמה, בחד צדדיות שמאפיינת עמדה פוליטית שמאלית, שפעמים רבות מסתתרת מאחורי איצטלה אקדמית. הכותבת מוצגת כדוקטורנטית לפילוסופיה פוליטית, ומנצלת ללא בושה וללא היסוס את התואר, או האיצטלה האקדמית, כדי להטיף (בדרך כלל ללא הנמקה) לעמדות פוליטיות ספציפיות. בתוך הסקירה הנ”ל שזורות קביעות פוליטיות, שבחלקן הן משמיצות ודמגוגיות, ועקב היותן משוייכות לצד ה’נכון’ וה’צודק’, אינן זוקקות כמובן שום ביסוס.

טרמינולוגיה כמו ‘הצדקנות של המתנחלים’ ו’התקוממותו הלגיטימית של העם הפלסטיני’ (כולל כל הרציחות והטרור), הם כנראה ‘קביעות אובייקטיביות’ שנגזרות ישירות ממחקריה ה’מדעיים’ של כרמי, או מאלו של חבר מרעיה ה’אובייקטיביים’ כמוה.

הספר הנסקר מוצג כולו כעלה תאנה למאמרו הבודד של אליקים העצני העוסק באי ציות. על פניו זה נראה מאמץ לא מבוטל, שמחיר כבד בצידו. כדי לכסות את ערוותם, לכאורה, מוכנים עורכי הספר להביא מאמרים של שלמה אבינרי וחיים כהן שכידוע אינם שייכים לצד הפוליטי שלהם. כרמי לא מזכירה כלל שמאמריהם מובאים בספר, וזאת אף שהיא דנה בדבריו של אבינרי בנושא האי-ציות.

שלא כטענתה של כרמי, מאמרו של העצני כלל איננו מבולבל, אף שהוא לא טורח להשתמש בניסוחים מנופחים המשמשים בדרך כלל בתחום ה’מחקר’ הזה. הייתי ממליץ לה להתייחס עניינית לטיעוניו, ואני מניח שפילוסופית פוליטית בעלת ביטחון כשלה מכירה היטב את הכשל הקרוי ‘אד-הומינם’, אף שמסקירתה עולה שהיא כנראה לא שמעה עליו מעודה. ב’אד-פופולום’, לעומת זאת, היא מגלה שליטה מפליגה.

כרמי מציינת כאנטיתזה למופת את ספרו של חיים גנז, שלדבריה מנמק באופן שיטתי (יש צד פוליטי שהוא תמיד ‘שיטתי’ ו’רציונלי’) מדוע סרבנות המתנחלים איננה יכולה להיחשב כסירוב אזרחי על פי שום קריטריון. בעוונותי קראתי גם את ספרו של גנז, ולחלוטין לא השתכנעתי מטיעוניו. אלו, בדרך כלל מניחים את המבוקש, כדרכם של ‘חוקרים מגוייסים’ כגנז, וכנראה גם כמו כרמי עצמה. להפתעתי, אגב, הוא לא מביא את העצני.

מסקירתה של כרמי ניתן להתרשם שבספר כולו אין אף נקודת אור אחת. כולו עלה תאנה אחד ארוך של הימין. נציין כי ‘ימין’, במינוח של כרמי וחבריה, היא קבוצה שאין בה בכלל אנשי רוח, כמובן שאין גם רציונליות, או שיטתיות, ומה שישנו הוא רק אוסף אמונות תפלות, אינטרסים פוליטיים ורשעות לשמה. אני לא יכול לראות איך מתוך עולם אקדמי ששורר בו קיבעון מחשבתי כזה יכולה לצאת אמירה יצירתית ומקורית כלשהי.

מעציב ומאכזב לראות שוב את המונוליטיות של ה’אליטות’ (האקדמיות, התקשורתיות והאמנותיות), ובעיקר על רקע הרגשת ה’פתיחות’, ה’נאורות’ וה’שיטתיות’, המלווה תמיד את האטימות האינטלקטואלית הזו. הטרור המתמשך, שסקירה זו היא ביטוי מובהק שלו, הוא למעשה זה שמאלץ את האגף השני (מכון ‘שלם’ ודומיו, שלהערכתי כמעט אף אחד מקוראי ‘הארץ’ לא שמע עליו) להיזקק לפעמים לטכניקות וטיעונים שגם לי עצמי יש ביקורת עליהם.

מכונים אחרים לחקר פוליטי, שרובם ככולם מאוכלסים באנשי שמאל, כמובן אינם ממומנים על ידי שום בעל ממון, או אינטרסנט, כמו רון לאודר הרשע. קבצים אקדמיים מקבילים משמאל, אינם משתמשים בשום עלה תאנה, פשוט מפני שהם אינם זקוקים לו. למרות היותם נגועים בדרך כלל בחד צדדיות פוליטית שמאירה את מכון ‘שלם’ באור יקרות, ומציבה אותו כסמל השיטתיות והניטרליות, לא קיימת הרגשה או צורך לבחון עמדות אלטרנטיביות. כל ביקורת מושתקת מייד. זהו מרשם בדוק שיכול להוביל, והוא אכן עושה זאת, לסיאוב ולקיבעון המחשבתי ששוררים כיום בחקר הפוליטי הישראלי, כמו גם בתקשורת הישראלית.

השאר תגובה