אליה לייבוביץ על תורה ומדע (הארץ ספרים – 2001)

ברצוני להגיב על סקירתו של פרופ’ אליה ליבוביץ על ספרו של פרופ’ יהודה לוי (“הארץ”, ספרים 15.8).

ליבוביץ יוצא כנגד הגישה האפולוגטית ביחס לסתירות בין אמירות תורניות לבין אמיתות מדעיות, ובנקודה זו גם אני הקטן בהחלט מסכים עמו. אולם מעבר לכך יש בדבריו כמה וכמה הנחות, מהן סמויות ומהן גלויות יותר, שהן בעייתיות מאד בעיניי, והייתי מצפה ממנו לכל הפחות להניחן על השולחן בעת הדיון.

1. ליבוביץ טוען שהיחס המונוליטי ליהדות נגזר מקיומו של שם משותף למכלול היצירה היהודית. גם לספרות ולשירה, כמו לכל תחום אחר, יש שם משותף שמאפיין את התחום. אין בכך בכדי לגרום לאף אחד להניח שהשירה היא תחום מונוליטי, כלומר שאין מגוון דעות וגישות באותו תחום. ההנחה אודות מונוליטיות של היהדות אינה נגזרת מן השם המשותף למכלול היצירה היהודית (יהיה זה ‘חז”ל’, ‘תורה’, או ‘יהדות’), אלא מהאמונה שדברים שנכתבו ברוח הקודש או בנבואה אינם יכולים להיות שגויים.

אין כל מקום להשוואה בין גיוון דעות בתחום מחשבתי מסויים לבין גיוון דעות ביחס לעובדות. דומני שגם בתחומו של פרופ’ ליבוביץ, פיזיקה, לא יתקבלו חילוקי דעות כלגיטימיים, אלא אם האמת עדיין לא ידועה. אין שום מקום לדעות מגוונות ביחס לעובדות, אא”כ חלקן שגויות.

יתר על כן, ניתן להתווכח עם ההנחה שכל דברי חז”ל חפים משגיאה, שהרי חז”ל, בניגוד לנביאים ולתורה עצמה, לא כתבו את דבריהם בנבואה. אולם אין לכך ולא כלום עם הטענה אודות אי מונוליטיות של היהדות. ליבוביץ מניח שכל כתבי הקודש (שבכתב ובע”פ) הם יצירה אנושית, ועל כן כולם מועדים לטעויות. רבים, כמוני, מאמינים שחלקם הוא ‘יצירה’ אלוקית, ולפחות בחלק זה לא יכולות להיות שגיאות. אנחנו, בעוונותינו, מעיזים להניח שהקב”ה בודאי יודע אפילו את מה שפרופ’ ליבוביץ יודע. מכיון שזוהי הנקודה המרכזית שבה חלוק ליבוביץ על לוי (על האלוקיות של החומרים התורניים), הייתי מצפה שהיא אשר תעמוד במוקד הביקורת, או לפחות שתונח על השולחן. התעלמות זו, שלא יהא זה בלתי סביר להניח שהיא מכוונת, יש בה יותר מקורט של דמגוגיה. הנחה מובנת מאליה שלא ייתכן שיש מקור אלוקי לתורה זוהי ההופעה העיקרית של פוזיטיביזם בסקירתו של ליבוביץ. להלן אצביע על עוד כמה כאלו.

2. פרופ’ ליבוביץ מניח כמובן מאליו שהקריטריון הבלעדי לערכה של היהדות הוא תרומתה לתרבות המערבית (ראה בפיסקה המסיימת של הסקירה). אתמהה! בעיניי ערכה של התרבות המערבית הוא עד כמה שהיא מועילה בהבנת התורה. גם נקודה זו מובאת אצל ליבוביץ כמובנת מאליה.

3. הנחה תמוהה נוספת, שקשה לי לקבל שליבוביץ עצמו מאמין בה, היא שרק ידע מדעי יכול להיחשב כחכמה. ליבוביץ מבקר את הרב עובדיה יוסף שאמר שבדף גמרא אחד יש יותר חכמה מאשר בכל המדעים ובכל המדענים שבעולם, וטוען כנגדו שישנה כאן, באופן ‘לא בלתי אופייני’, גישה ‘אנטי-מדעית’, או ‘דחייה של השיטה המדעית’.

אינני רואה מדוע עלינו להבין זאת כך. כל בר דעת מבין שישנם סוגי חכמה שונים. המדע הוא סוג אחד, ובגמרא ישנו סוג אחר. הערכתו של הרב יוסף היא שסוג החכמה התורני הוא גדול לאין שיעור יותר מאשר החכמה המדעית. אין כאן שום דחייה של המדע, אלא רק דחייה של גישתו הפוזיטיביסטית-אלילית הבוטה של ליבוביץ, שגם היא, דרך אגב, ‘לא בלתי אופיינית’, שרואה במדע חזות הכל.

4. גישה דומה מופיעה לקראת סיום הסקירה, שם הוא קובע נחרצות שהדיון ההלכתי על אפשרותו של פצוע דכא לבוא בקהל הוא ‘אנטי מדעי, אנטי רציונלי ואנטי תרבותי’. ההחלטה, לפי דעתו המלומדת של פרופ’ ליבוביץ, ‘צריכה להימסר לרופא המשפחה’.

ראשית הוא מחליט שמטרת האיסור היא למנוע פגמים בצאצאים, ולאחר מכן הוא קובע את קביעותיו הנ”ל. שוב המדע הוא חזות הכל. האם לא ייתכן שיש לאיסור זה סיבה נוספת, שאותה אפי’ פרופ’ ליבוביץ, הכל יודע, לא מבין?

5. המלצתו למסור את ההכרעה לרופא המשפחה, מצביעה גם היא על גישה דומה. הדבר דומה למה שנהוג היום למסור את חוקי התעבורה, כמו קביעת המהירות המכסימלית המותרת, בידי מומחי תעבורה, או את ההחלטה אודות הפלה לידי רופאים, וכדומה.

גישה חשוכה זו מצביעה על חוסר הבנה בסיסי בדבר היחס בין עובדות לבין ערכים. לעניין זה עמד לרשותו של ליבוביץ, בביתו, המורה הטוב ביותר. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ המנוח לא הפסיק להצביע על הכשל הזה, והנה ‘דבר שעמד עליו אותו צדיק נכשלו בו יוצאי חלציו’.

ההחלטה האם פצוע דכא מעמיד וולדות פגומים היא החלטה מדעית. אולם ההחלטה המוסרית האם לאסור עליו את ההולדה, כלל וכלל אינה עניין למומחים. בדיוק כמו שההחלטה האם עובר בגיל נתון הוא בעל פונקציה מסוימת היא החלטה מדעית, אולם ההחלטה המוסרית האם הוא בגדר אדם, וההחלטה המוסרית האם הפלה שלו במצבו זה יש בה משום רצח, כלל וכלל אינה עניין למומחים.

גם בנקודה זו פרופ’ ליבוביץ ממשיך בגישתו הפוזיטיביסטית, שרואה במדע את חזות הכל. לא ייפלא, איפוא, שהרמב”ם ובנו, שקרובים מאד לעמדה פוזיטיביסטית, מקבלים אצלו ציונים לשבח על הרציונליות שלהם. דומני שכיום כבר צריך להיות ברור גם למאמיניה האדוקים ביותר של כנסיית המדע המערבי שהפוזיטיביזם אינו יותר מאשר אמונה טפלה. אם פרופ’ ליבוביץ היה מתקדם קצת הלאה בעקבות תרבות המערב הנערצת עליו כל כך, גם הוא אולי היה מודע לכך.

השאר תגובה