דב אלבוים על כתבי הרב קוק (הארץ ספרים – 2000)

ברצוני להגיב על סקירתו של דב אלבוים לספרו של דב שוורץ ‘הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות’ (‘הארץ’ ספרים, 26.1).

אלבוים משתמש בבמה של סקירת ספרים לניגוח אישי ופסאודו-אידיאולוגי של איש שאפילו לא קשור ישירות לנושא הספר הנסקר. התייחסותו העיקרית לספר הנסקר עצמו היא הטענה מדוע לא עשה המחבר את מה שעושה אלבוים עצמו בסקירתו הנ”ל, כלומר תוקף על בסיס אידיאולוגי, ואולי נכון יותר ללא כל בסיס, את האיש שעמד מאחורי העריכה של ספרו העיקרי של הרב קוק ‘אורות הקודש’.

טענתו העיקרית של אלבוים בסקירתו הנ”ל היא שהרב הנזיר, ר’ דוד הכהן, תלמידו-חברו של הרב קוק (שעמד, כך אלבוים, מאחורי הקלעים של הקמת גוש אמונים) ביצע ‘אונס אכזרי’ למשנתו של רבו כאשר ערך את ספרו המרכזי ‘אורות הקודש’, זאת בכדי לבסס את ‘משנתו התמוהה’ (של הרב הנזיר עצמו) בדבר ‘ההגיון השמעי’. מסקנה זו נסמכת על ‘השוואה’ בין ספרו המוקדם של הרב קוק ‘ערפלי טוהר’ לספרו העיקרי ‘אורות הקודש’. זה, לפי אלבוים, מבטא “הגות חיה ורוטטת”, “שירה בתעצומותיה הגבוהות ביותר”, וזה, לעומתו, קטוע, חידתי, מתחכם וערפילי (ואולי ‘משיחי’ רחמנא ליצלן).

בראש דברי אציין שאני עצמי אינני נמנה על בית מדרשו של הרב קוק, על אף שדברים רבים למדתי מן האיש הגדול הזה, וודאי לא על הפלג ‘המשיחי הלאומני’ כפי שהוא מכונה היום. אני מגדיר עצמי כאדם דתי שהוא ציוני חילוני, חף (לצערי?) מכל מיסטיקה, ואת כתבי הרב הנזיר מצאתי כרלוונטיים דוקא על רקע בעיות יסוד בתחומי האפיסטמולוגיה והמטאפיסיקה שהטרידו אותי רבות. בשנה האחרונה לימדתי את ספרו ‘קול הנבואה’, ספר פילוסופי עמוק שמסיבות שונות מעטים מאד הם ההוגים בו (נראה שאלבוים עצמו גם הוא לא נמנה עליהם, על אף שיש לו עמדה נחרצת באשר לתוכנו ואיכותו של הספר).

לאור האמור לעיל ברצוני לומר שדבריו של אלבוים מעידים על חוסר הבנה יסודי. דוקא בגלל שכתיבתו של הרב קוק היתה בבחינת ‘שירה רוטטת’, ומאידך ברור שחבויה בה גם הגות שיטתית ומשנה סדורה (כפי שאמר הוא עצמו לרב הנזיר), מצא הרב הנזיר לנכון (בעידודו וברכתו של הרב קוק) לערוך את משנתו של רבו, ולהציג משנה הגותית סדורה. לא פלא אם כן, שבספר זה לא מצויה ‘שירה רוטטת’ אלא ‘כתיבה קטועה’.

אמנם הגות לא נכתבת בדרך כלל בצורה קטועה, אולם מי שרוצה באמת לבחון את שורשיה של עריכת ‘אורות הקודש’, כדאי לו שיעיין בספרו (“התמהוני”) של הרב הנזיר שמדבר אודות סגולותיה הפילוסופיות-הגותיות של הכתיבה האפוריסטית (=באמצעות אפוריזמים, מכתמים קצרים). זהו שורש הקיטוע שמצוי גם בספר הנ”ל.

מעבר לכך, הגותו של הנזיר כפי שבאה לידי ביטוי בספרו ‘קול הנבואה’, היא הדבר האחרון שאני יכול להעלות בדעתי כראוי לתיאור ‘תמהוני’, או ‘משיחי’. זהו ספר שיטתי מאד, שכתוב גם הוא בצורה אפוריסטית (=קטועה?), ומציג משנה סדורה להפליא בתחומי מחשבה אוניברסליים כלליים, וביסודות הפילוסופיה הכללית.

בתור מי שהשקיע זמן לא מועט בניסיון להבין וללמוד את יסודות הפילוסופיה הכללית, אני יכול להעיד שדוקא בספר ‘תמוה’ זה מצאתי אמירות פילוסופיות בסיסיות שדומני כי גם אלבוים היה מכיר בהן ככאלו, אילו רק היה יודע לקרוא את הספר שהוא מדבר עליו בביטחון מלא כל כך, ואילו היתה לו היכרות מינימלית עם הבעיות הפילוסופיות שביסודו.

אלבוים עושה כאן בדיוק את מה שרכלבסקי בספרו הרדוד ‘חמורו של משיח’ עשה לפי הערתו שלו עצמו (בסקירתו הנ”ל): הוא מדבר בנחרצות על נושא שהוא עצמו חיצוני לו, ואיננו מבין בו מאומה. אלבוים חושב, ואולי בצדק (!), שכיום מספיקה קביעה שהרב הנזיר עמד מאחורי הקמת גוש אמונים, או שהוא משיחי (רחמנא ליצלן), בכדי לנמק מסקנה כוללת על משמעות ועומק שיטתו, וזאת על סמך היכרות בלתי אמצעית עם הכריכה של ספרו העיקרי (שמכילה את הצרוף ‘היגיון שמעי’, הדבר היחיד שמצטט אלבוים מן הספר).

יתכן שאצל אלבוים “שירה חיה ורוטטת” היא משנה סדורה, והגות שיטתית היא דבר קטוע, תמוה ומשיחי, אולם מדוע קוראי ‘הארץ’ ספרים אשמים בהעדפותיו אלו. למה לי, כמי שמתעניין דוקא במשנה הסדורה והשיטתית שמצויה בכתבי  הרב קוק, לא מגיע שעורך מוסמך יעבד את החומר השירי בכדי שגם לי הוא יאמר משהו. האם רק אוהבי ‘השירה הרוטטת’ זכאים ליהנות מכתבי הרב קוק?

ישנם בפנינו ספרים לא מעטים של הרב קוק שלא עברו את עריכתו של הרב הנזיר, וכל אחד יכול להשוות בין הדברים. מעבר לכך, אם אכן ישנה סטייה מן הכוונה המקורית לא ברור לי מדוע תלמידי הרב קוק עצמם מתייחסים גם הם ל’אורות הקודש’ כספר העיקרי והחשוב של רבם.

כדאי לציין ברקע את העובדה שלרב קוק היו שלושה תלמידים עיקריים: בנו הרב צבי יהודה קוק שמייצג את הראיה הלאומית משיחית (בהכללה גסה מאד), הרב חרל”פ שמייצג יהודי כמעט קלאסי שמצא גם הוא אצל הרב קוק רוויה לצמאונו, וממשיכיו הם ה’קוקניקים הלא משיחיים’ (בהכללה כנ”ל), והשלישי הוא הרב הנזיר, שכפי שכל מי שמצוי מעט בעולם הישיבות הציוני יודע שרוב המאכלסים אותו לא מקבלים את דרכו ואת האופן לפיו הוא לומד את משנתו של רבו. לרב הנזיר, שהיה פילוסוף במובן האמיתי של המילה (לא חוקר פילוסופיה)  אין בית מדרש של ממשיכי דרכו, אלו אולי מצויים יותר בעולם האקדמי. דוקא על רקע זה מעניין לשים לב שהספר ‘אורות הקודש’ שבעריכתו הוא שהתקבל להיות הספר המכונן של משנתו של הרב קוק. האם רק אלבוים מסוגל לראות את ‘האונס האלים’ שכביכול נערך כאן. אם להמשיך את הפרפרזה, לדעתי ישנה כאן אכזבתה של אלבוים עצמו מגזל של ‘אהובתו’ (=כתבי הרב קוק), לה היה הוא עצמו רוצה לערוך ‘אונס’ לא פחות אלים, אלא שהפעם לכיוון הנכון, התקין פוליטית.

מעבר לכך, אם היה אלבוים רוצה לבחון בצורה מעט מעמיקה יותר את האשמותיו בדבר שיקולי העריכה של ‘אורות הקודש’, כדאי לו שיעיין ב’שמונה קבצים’, ספר שיצא לאור לאחרונה, המכיל את כל הפיסקאות המקוריות שכתב הרב קוק, שעמדו ביסוד עריכתו של ‘אורות הקודש’. שם יכול כל אחד לבחון את הנחותיה ומטרותיה של פעולת העריכה האדירה שעשה הרב הנזיר, ולא צריך להסתפק בהשוואה מגוחכת, סגנונית בלבד בעיקרה, בין ספר זה לבין ‘ערפילי טוהר’. פעולת מחקר זו נעשית כיום על ידי כמה וכמה גורמים, ואני תקוה שהיא תיעשה בצורה שיטתית יותר, ולא על בסיס שטחי ומוטה אידיאולוגית כפי שבא לידי ביטוי בסקירתו של אלבוים.

השאר תגובה