הבחירות לרבנות 2013 (לא פורסם – 2013)

בס”ד

הבחירות לרבנות כחיים בסרט

הציבור החרדי השכיל להתאחד אל מול האיום בהפסד הרבנות הראשית… לעומת זאת, לציבור הדתי-לאומי שהציג פילוג ומריבה – לא נשאר ביד דבר.

(כותרת היומן, מקור ראשון, 26.7.2013)

כבר אמרו רבותינו שאין שמחה כשמחה לאיד. דבריי אלו נכתבים בשמחה גדולה לאיד, ומתוך ניכור מוחלט למוסד המתועב שקרוי “הרבנות הראשית לישראל”. כבר כתבתי לא פעם שהוא  מיותר, משחית ומזיק, ושצריך לסגור אותו מיידית (ללא תלות בשאלה מה היו תוצאות הבחירות לראשותו). בדבריי כאן אציג עוד חלק מההסבר לכך.

דומני שהציטוט המובא למעלה מתחת לכותרת דבריי מייצג באופן די אמין וחד את השיח שלאחר הבחירות לרבנות. בעיניי הוא מייצג לא פחות את ה”סרט” שבתוכו חי השיח הזה. על אף דברי כל הפרשנים מטעם עצמם, ההפסד בבחירות לרבנות לא נבע מהפילוג בין מועמדי הציונות הדתית, ואת זה ניתן להוכיח בקלות (ראה להלן). יתר על כן, לא הציונות הדתית היא הצד שהפסיד, פשוט מפני שהיא לא היתה צד בדיון הזה. השיח מגוחך הזה, שמשום מה נראה כקונצנזוס בין כל הדוברים מכל המחנות, מעיד על ניתוק מוחלט מהמציאות במקרה הטוב, ועל אינטרסנטיות במקרה הפחות טוב.

אני כותב את הדברים מתוך היעדר מוחלט ומודע של מידע פנימי, ועל כן אין מנוס ממעט ניתוח לוגי של המידע הגלוי (ויסולח לי על שאני מתמקד דווקא בצד האשכנזי. שם המצב הרבה יותר ברור). בתקשורת דווח שח”כי הבית היהודי ונציגי הרב סתיו פנו בבקשה לרב יעקב שפירא שלא (!) יסיר את מועמדותו. אכן, לא התבלבלתי. קראתם נכון: הם ביקשו שהוא לא יסיר אותה. הנחתם, המבוססת כנראה, היתה שהוא לוקח יותר קולות מהרב דוד לאו מאשר מהרב סתיו. אם אקבל את ההנחה הסבירה שלהם יש מידע שלי אין (אם כי הוא מובן מאליו), האם זה עצמו לא אומר דרשני? האם זה לא אומר שהציטוט למעלה הוא שטות?

משמעות הדבר היא שהדיון אינו בין ציונות-דתית לחרדיות. הרשו לי להמשיך קמעא את הניתוח דל המידע שלי: אם נתבונן על שניים מהמועמדים האשכנזים, הרב דוד לאו והרב יעקב שפירא, למיטב ידיעתי אין שום הבדל ביניהם בשני המישורים החשובים לדיון (אינני עוסק בגדלות בתורה, שכן זה לא פרמטר רלוונטי לרבנות הראשית לישראל): א. שניהם ציונים באותה מידה. שניהם (וככל הידוע לי גם הרב לאו האב) אומרים הלל ביום העצמאות ודואגים למדינה ולתפקודה התקין, מזדהים איתה, ויעשו כל שביכולתם להצלחתה ולהצלחת כל יושביה, ובודאי לקירובם ליהדות. ב. מבחינת המדיניות בה ינקטו בכהונתם, שניהם ישמרו על הסטנדרטים הנהוגים כיום. שניהם מחוייבים למנהיגות הרבנית החרדית, ליטאית וספרדית (לגבי הרב עובדיה יוסף, ואני בספק רב האם ניתן להגדירו כחרדי), ובודאי לא ייצאו נגדה כפי שהצהירו בגלוי ובפומבי. שניהם מתנגדים למדיניות הלכתית ליברלית יותר.

לסיכום המסד העובדתי הקצר, גם בלי להכיר את שני המועמדים הללו ברור שלא ניתן להבחין בהבדל רלוונטי ביניהם גם במיקרוסקופ. לא פלא, אם כן, שהערכת יודעי הדבר היתה שמצביעי הרב שפירא נוגסים דווקא בקולותיו של הרב דוד לאו ולא באלו של הרב סתיו. כעת רק ארמוז לתהייה הלוגית שמתעוררת אצלי: כיצד הם הניחו שהרב שפירא ירצה לסייע דווקא לרב סתיו, אם גם הם מבינים שהוא תאום זהה של הרב דוד לאו? התשובה לזה היא מאד פשוטה: הם התבססו על כך שהרב שפירא הוא בשר מבשרה של הציונות-הדתית, אז הוא ודאי ירצה לסייע לרב סתיו. הם רק שכחו את מה שכתבתי בסעיף הקודם, שלא על כך הויכוח. חיים בסרט, כבר אמרתי?

למה באמת הרב שפירא נוגס פחות במצביעי הרב סתיו? הרי גם הרב סתיו הוא ציוני, כמו הרב לאו והרב שפירא? פשוט מפני שכנראה קו פרשת המים עובר בדיוק ביניהם. העובדה הפשוטה והברורה מאליה היא שמתרסי הויכוח כאן לא חוצצים בין חרדיות לבין ציונות-דתית (שהרי כל המועמדים הם ציונים-דתיים), אלא בין הלכה חרדית לבין מודרניות. נכון שכל המועמדים מדברים על אפס סטייה מההלכה, אבל השאלה היותר חשובה היא מה בדיוק אומרת אותה “הלכה” שממנה אין לסטות? האם נהלים וסטנדרטים נהוגים הם חלק ממנה? האם פורץ גדר בהם יישכנו נחש? האם הסתמכות על שיטות וסברות מקילות היא סטייה מההלכה? האם התחשבות בנורמות מקובלות כיום בנושאים כמו צניעות, או מעמד האישה, היא סטייה מההלכה? האם נשים שלובשות ציצית, אנשים שהולכים לסרט או קוראים ספר (ראו את הציטוטים שהופצו באינטרנט מספרו של הרב סתיו על הפנאי), הם רשעים שסוטים מההלכה? האם אישה יכולה לדבר בפני ציבור על פי ה”הלכה”? על כך מתנהל הויכוח האמיתי.

הבה נחשוב כעת מי עומד בשני הצדדים של הויכוח הזה. האם מדובר ברב שפירא מול הרב דוד לאו? מן האמור למעלה עולה בבירור ששניהם נמצאים לגמרי בצד השמרני-חרדי (וציוני) של המתרס. מהצד האחר שלו עומד הרב סתיו (שלהערכתי הוא שמרן מדיי, אבל הכל יחסי). הרי המתנגדים הגדולים והחריפים ביותר לרב סתיו לא היו חרדים. הם היו חלק בלתי נפרד מהציונות-הדתית (כהכללה, החרד”לים למיניהם ולסוגיהם, שדווקא הצליחו להתאחד די יפה בנושא הזה).

אז אם הכל כל כך ברור ולא תלוי במידע פנימי או ביכולת אנליטית מפותחת מדיי, כיצד נסביר את הניתוח המטופש שחוזר על עצמו כל הזמן סביבנו? כיצד ניתן להבין את הקונצזוס מקיר לקיר סביב שתי הטענות האוויליות: שהציונות-הדתית הפסידה, ושההפסד הזה היה בגלל פיצול? הרי מה שבאמת קרה הוא שהמודרניות הפסידה. בצד המודרני לא היה שום פיצול. בצד הזה עמד כל העת מועמד אחד. דווקא החרדיות הציונית היא שהתפצלה בין הרב לאו לרב שפירא, ועל אף הפיצול היא ניצחה בבחירות. מדוע? פשוט מפני שבאמת ובתמים יש לה רוב ברור בממסד הרבני והפוליטי שלנו, והממסד הזה (ומי שמקורב אליו ותלוי בו) הוא שבוחר ברבנים הראשיים.

דומני שהשיח האווילי שתיארתי נובע מכך שרוב החברה שלנו חיה בסרט הזה כבר די הרבה זמן. במקום לדבר על הבעיות החשובות שמלוות אותנו היום, אנחנו תקועים בויכוחים אנכרוניסטיים מלפני מאה שנה בין ציונות לחרדיות. אנחנו בעצם עוד עומדים בכיכר העיר ומתווכחים האם נכון יהיה להקים מדינה, או שמא הציונות היא הסיטרא אחרא? האם זו אתחלתא דגאולה או עקבתא דמשיחא? האם מדי צה”ל הם בגדי כהן גדול, או שמא הם סמל צבאי מעצבן, אך אולי נחוץ. לאף אחד לא מפריע שאף אחד לא חיכה לנו. כבר לפני כמעט שבעים שנה המדינה הזאת כבר הוקמה, ואנחנו כבר נולדנו בה וחיים בתוכה.

ייתכן שיש למנהיגות הרבנית והפוליטית שלנו אינטרס להנציח את הויכוח הבלתי רלוונטי וחסר התוחלת הזה, ולשמר אותו כקו פרשת המים של הפוליטיקה הדתית העכשווית, אף שלא  באמת ברור לי מדוע זה חשוב למישהו. מבחינתי הויכוח הזה דומה להקמת מפלגות על בסיס השאלה האם מיגו מועיל נגד חזקה או לא. הגיעה העת שהציבור הבלתי אינטליגנטי שלנו יתעורר כבר מהסרט הזה, ומהר. “הלו, כבר מזמן הדליקו כאן את האור, כדאי כבר לסיים את גיגית הפופקורן!” (אגב, מי שהבין את המשפט הזה שייך למחנה הרב סתיו, אבל לא בהכרח לציונות-הדתית).

מה שנותר לנו, הוא רק להצביע על מי מהקבוצות שתיארתי שאשמה בכל זה. האם זו הציונות-הדתית? או שמא הדתיות המודרנית? ואולי החרדיות? תתפלאו, אף לא אחת משלוש אלה. יש עוד שחקן צדדי ושולי שכלל לא הופיע עד כאן, ודווקא הוא האשם העיקרי: הציבור הכללי (החילונים, כביטוי מכליל). מי שמהווה רוב במדינה ונותן לממסד רבני שמרני ומאובן לשלוט בחלק מחייו ובאותם אומללים שנזקקים להם על לא עוול בכפם, הוא שאשם בזה.

המנהיגות הרבנית השמרנית עושה את מה שנכון בעיניה. אין כאן בגידה ברעיון הציוני-דתי, שכן לא על כך מתנהל הויכוח. יש כאן הליכה נגד הליברליזם והמודרניות ההלכתית, אבל בזה הם באמת לא מאמינים. אז למה מצפים מהם לא לעשות זאת? האם הדתיות המודרנית אשמה? הראיתי שהיא במיעוט, ולכן אין לה הרבה מה לעשות. אז מי כן בגד ברעיונותיו שלו עצמו? החילונים שנותנים לזרם השמרני הקטן הזה שליטה ומונופול במוסדות ממלכתיים ובציבור.

למה הם עושים זאת? משתי סיבות עיקריות. ראשית, יש כאן אינטרסים של נאמנות פוליטית (ע”ע ביבי נתניהו). אבל מה שיותר חשוב הוא מעמדה של הרבנות. אף אחד לא צריך כאן רבנות רלוונטית, ובודאי לא רבנות חזקה. ולא בגלל שהרבנות היא שמרנית, אלא פשוט בגלל שהיא דתית. לציבור החילוני והכללי (וכמובן מדובר בהכללה) די בכך שהרבנים הראשיים יאמרו הלל ביום העצמאות, יופיעו בטקסים הממלכתיים עם כל הגלימות הנחוצות, ובעיקר שלא יאמרו שום דבר בעל משמעות לשום כיוון. אם הרבנים הראשיים ייצאו נגד העוולות ההלכתיות, אם ח”ו הם ישנו את פניה העלובות של הרבנות והדיינות, הם עוד עלולים רחמנא ליצלן לומר משהו בעל משמעות גם נגד תופעות שמחוץ לשטיבל. ייתכן מצב שבו אותם רבנים ראשיים יאמרו משהו בעל משמעות, והציבור פתאום יתחיל לראות בהם סמכות רוחנית-מוסרית, וזה כבר מאד מאד מסוכן כמובן.

אז שמסורבות הגט, המתגרשות, העגונות, חותמות חוזי הקדם נישואין, נשות הכותל, המרצות בכנסים, הזמרות בצבא, משגיחות הכשרות, נצרכי הכשרות, החברות במועצות הדתיות, תורמי האיברים והנזקקים להם, ועוד ועוד, ישלמו את המחיר. אין ברירה, כי אחרת עוד תהיה לנו רבנות רלוונטית, וזה הכי מסוכן. אל חשש, כולנו נהיה ציונים ונאמר הלל ביום העצמאות, ובראשינו עטרת לראשינו הרבנים הראשיים לישראל. עם הגלימה כמובן.

ואחרי הכל, אם לא די בכל זה, במצב האבסורדי שנוצר אצלנו הרבנים השמרנים כופים את הנורמות המאובנות והסטנדרטים המעוותים שלהם על כלל הציבור מתוקף הכוח שהוא עצמו נותן להם. זה לא מפריע לו לבוא אליי ולחבריי בציבור הדתי בטענות על כפייה דתית ועל אי התחשבות. אז חבריי החילוניים, כפי שאני חוזר ואומר לכם בכל עת שאתם מפנים אליי תלונות כאלה: אל תבואו אליי בטענות על כפייה דתית ועל חוסר התחשבות הלכתית. את אשר בישלתם קיבלתם. תאכלו אותה. ושיהיה לכם בתיאבון.

השאר תגובה