השוואה בין חיסולים לטרור (הארץ – 2001)

תגובה לטורו של רוגל אלפר מ”הארץ” מיום ב’ (15.1.2001).

אלפר מתייחס להוצאה להורג של המשת”פים ברשות הפלסטינית, וטוען שהטלויזיה אמנם ממחישה היטב את הזוועה, אולם היא אינה מאפשרת בירור עמוק יותר של יסודות הזעזוע. דומני כי אלפר, בעצם דבריו, שמכונים למרבה האירוניה ‘ניסוי מחשבתי’, הראה שגם בעיתונות הכתובה הבירור נשאר שטוח ורדוד. מכיון שטיעונים אלו חוזרים ונשמעים מעל כמה וכמה במות יורשה לי לנסות ולעשות את מה שאלפר עצמו קורא לו, כלומר לסדר קצת את המחשבות בנושא זה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אינטלקטואלית (שני המישורים שגם אלפר מתייחס אליהם).

באשר לטענתו אודות הסטנדרט הכפול של הישראלים, לפיו היינו מוקיעים משתפי פעולה ישראלים כבוגדים, ואילו מן ההוצאה להורג של משת”פים אנו מזדעזעים.

ראשית, ישנה כאן טעות פשוטה ברובד האינטלקטואלי. דומני כי הוא, כמו רבים אחרים כמותו, מערבב זעזוע מוסרי עם הזדהות לאומית. ההוקעה כבוגדים אינה מוסרית אלא חוקית ולאומית. אודי אדיב לא היה בהכרח פושע מוסרי, אלא אדם שפעל נגד החוק. החוק נגזר במקרה שלו מאינטרסים של החברה בישראל ולא מכללי מוסר, ועל כן היה צריך לענוש אותו. שיקולי שרידות הם לגיטימיים לא פחות משיקולי מוסר. שנית, ברובד המוסרי, ישנו הבדל פשוט בין הוקעת בוגדים לבין טבח אנשים בהמון עם חוגג (הן מבחינת ההורגים והן מבחינת הצוהלים לאיד).

נקודה שניה נוגעת להקבלה בין החיסולים שלנו לבין ההוצאה להורג שם, הקבלה שנעשית בימים אלו על ידי רבים, אם כי בהחלט לא טובים (מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית כאחד).

אם היינו מוציאים להורג, ובודאי בפומבי, ובודאי כשעשוע לקהל חוגג, אדם שהיה מצוי בידי רשויות החוק שלנו, כלומר אדם שהיתה לנו האפשרות גם לטפל בו במסגרת החוקית המקובלת, אזי ההקבלה היתה מלאה. הבעיה היא שפושעים ורוצחים אלו אינם מצויים בידנו, וגם לא מוסגרים אלינו, ומאידך לא נענשים על ידי הרשות הפלסטינאית ואף מגובים על ידה. מה לדעת אותם מבקרים היה עלינו לעשות? אולי לשפוט אותם שלא בפניהם בבית הדין הבין-לאומי בהאג, ולהמתין שירצחו את כולנו עד שיבוצע גזר הדין?

נכון הוא שמצב כזה דורש טיפול זהיר מאד, ובודאי שיכולים להיפגע גם חפים מפשע, אולם ישנם מצבים שאין לנו ברירה, וזאת מן הסיבות שנמנו לעיל. דומני כי לפחות מבחינה זו, מצבנו בימים אלו דומה למצב של מלחמה. גם מי שלא מסכים שהמצב בו אנו שרויים כיום הוא אכן מצב של חוסר ברירה, ולכן הוא שולל את ה’חיסולים’, עדיין צריך להסכים שאין מקום להשוואה שעורכים אלפר ודומיו, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אינטלקטואלית.

דומני כי טיעונים אוניברסליסטיים, כגון אלו של אלפר, מחביאים מאחוריהם לא רק שגיאה אינטלקטואלית אלא גם חוסר הזדהות לאומי. במישור האינטלקטואלי: האם לא ניתן להבין שכשאנו מגנים פגיעה במשתפי פעולה פלסטיניים, ופועלים נגדה, הדבר לא נגזר בהכרח משיקולי מוסר, אלא גם מהזדהות לאומית ומאינטרס. האם אינטרסים ומוסר זה אותו דבר? או לחילופין, האם זה פסול לפעול למען אינטרסים?

ובמישור המוסרי: האם לא ניתן להבין את ההבדל בין הוצאה להורג של אנשים שמצויים בידי שלטונות החוק של יישות כלשהי, לבין ‘חיסולים’ של כאלו שמסכנים אותה מבחוץ בגיבוי הרשות שבתוכה הם מצויים, בהעדר אופציה אחרת? אתמהה.

השאר תגובה