זהות יהודית חילונית (נקודה – 2006)

האמנם שאלה של מינונים?

(תגובה למאמרו של הרב מידן, ‘להקים גוש יהודי’, גליון ניסן תשסו)

הרב מידן במאמרו מציג תמונה של עימות דו-קוטבי בחברה הישראלית, בין הציונות הדתית לבין הציבור החילוני הלא מסורתי.

לטענתו, שני הצדדים מבינים כיום שנחוץ קשר למסורת, ושניהם גם מבינים שנחוץ קשר לכפר הגלובלי (הניתוק ממנו לא אפשרי, טכנית, אידיאולוגית ומוסרית). לטענתו עיקר המחלוקת היא על המינונים: הציונות הדתית רואה בהיצמדות למסורת ערך חיוני ועליון, ובכפר הגלובלי הכרח לא יגונה, או ערך פחות חשוב. לעומתה, הציבור החילוני חושב שהיותנו חלק מהכפר הגלובלי היא ערך עליון, וההיצמדות למסורת נחוצה אך פחות חשובה. אם כן, השאלה היא רק שאלה של מינונים (אף שאל תיקל בעינינו שאלת המינונים, כפי שהוא עצמו כותב בסוף המאמר). הוא מציע להקים גוש עם החרדים ועם הציבור המסורתי, כדי להוות גורם משמעותי יותר בחברה ובפוליטיקה.

בסוף המאמר הוא כותב שעד ההתנתקות ואירועי עמונה הוא חשב שזהו “מאבק בין שני קצוות בריאים, שמושכים בחוטים נכונים”, כלשונו. כעת כנראה מדובר על התפכחות מראייה זו.

ואנוכי הקטן תמה על אותה ‘התפכחות’. עצם הצגת שני הקטבים מעידה שהוא עדיין מצוי בתוך אותה אילוזיה (עליה כתבתי בגליון ‘צהר’ כב, וראו שם את תגובתו של הרב מידן עצמו).

אפילו נניח שיש פלח קטנטן בציבור הישראלי אשר מעוניין בקשר אפקטיבי (מעבר לפולקלור קולינרי, או קידוש בשבת לפני שנוסעים למשחק ולקניות) כלשהו למסורת. מעבר לשאלה האם הקשר הזה נתפס כמשהו שהוא ערובה להישרדותנו במרחב המזרח-תיכוני. האם באמת ישנה כאן זהות, והשאלה היא רק המינון?

האם דתיותו של הרב מידן אינה אלא מכשיר לקיומנו הפיסי-תרבותי במרחב? הרי הציבור עליו מדבר הרב מידן אינו מאמין בקב”ה ובתורתו. אז מה בדיוק משותף, ועל איזה מינונים מדובר כאן? הם רוצים ספרי עמוס עוז ומאיר שליו (כפי שהוא עצמו כותב), ואנחנו רוצים את התלמודים וספרות חז”ל. הם רוצים בידור עם תרבות במינון (!) לא מעיק מדי, ואנחנו מדברים על אמונה מחייבת. הם רוצים זאת כדבק שיסייע ללכידות חברתית-לאומית (אם בכלל), ואנחנו (לפחות אני) מדברים על תורה מחייבת שאינה מהווה מכשיר למאומה, והמחוייבות אליה אינה תלויה בהיותה דבק לאומי או בקיומן של סכנות קיומיות למדינת ישראל, ולחברה היהודית שחיה בה.

אפילו אם דתיות ה’אחד העם’-ית כמו שהוא מתאר, מצויה אצל מישהו בעולם החילוני, מה לזה ולי? האם הויכוח והעימות עמה הוא שאלה של מינון בלבד? מה בכלל משותף לשני הקטבים הללו? האם זו התפכחות, או התחפרות באשלייה מסוכנת יותר?

תופעה זו מהווה אינדיקציה למה שהצבעתי עליו במאמרי הנ”ל, שהציונות הדתית רואה בלאומיות תחליף לדת (גם אם לא אידיאולוגית, זה קורה דה-פקטו). מי שדתי גרוע ולאומי טוב עדיף בעיניה על מי שהוא לאומי גרוע ודתי טוב.

חלק מאותה אשלייה היא הטענה שחוזרת ועולה כל העת, לפיה חלק ניכר מהציבור (למשל עדות המזרח, והציבור המסורתי) בליבם מצויים עמנו. הם שבויים, כביכול, של אליטות חילוניות שמוליכות אותם באף. על כן כדאי להתלכד עמם, ולסייע לעמידות שלהם.

במאמרי הנ”ל טענתי, ואני חוזר ואומר זאת גם עתה: זוהי אשלייה גרידא, שאין לה שום קשר למציאות. כהכללה, הציבור המסורתי מזמן כבר לא מצוי עם הדתיים. ממש לא. אכילת צ’ולנט (או חמין) בבית הכנסת אינה ערובה למאומה במישורים הפוליטיים-דתיים-חברתיים, ובודאי לא למחוייבות שכרוכה במחירים. נוח לנו להמשיך באותה אשלייה, אבל זה מסוכן ולא אחראי.

על כן גם מסקנתו של הרב מידן לעניות דעתי שגויה מן היסוד. השיח חייב להתחיל דווקא כלפי פנים, לגבש אצלנו עצמנו את התמונה ואת השאיפות (להפוך אותן לרציונליות יותר בטווח הקצר, עד שיגיע המשיח). ואם בכלל לנהל שיח כלפי חוץ, אזי יש לעשות זאת דווקא עם המתנגדים הקיצוניים יותר. איתם לפחות יש על מה לדבר. אדם מסורתי שבוחר (או נגרר), על אף המודעות והחינוך שלו, שלא לשמור מצוות (פרט לחמין), הוא רחוק מדתיות במובנה האורתודוכסי המלא והמחייב. לדעתי הוא רחוק הרבה יותר מאשר חילוני שאנחנו נוטים להגדירו כ’תינוק שנשבה’. לדעתי המשותף עם החלק ה’רחוק’ יותר בציבור רב הרבה יותר מאשר המשותף עם הציבור המסורתי. שם המשותף הוא חיצוני וקלוש, ועל כן לא יעמוד בשום מבחן. לא כדאי להשלות את עצמנו. כל רוח מצויה, תקשורתית, או תאוונית, תזיז אותו לכל כיוון שתרצה. כמו שאנחנו חושבים שנצליח להשפיע עליהם בהבל פה, בדיוק כך ישפיעו עליהם גורמים שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו. זה הרי מה שקורה כל העת, ואנחנו כל הזמן מוצאים תירוצים נוסח “מיעוט קולני ורעשני (=האליטות) משתלט על הרוב הדומם” וכדו’.

אסיים בכך שמהיכרותי עם הרב מידן, שבעבר זכיתי גם ללמוד אצלו תורה, אין לי ספק שהוא לא התכוין לתמונה כפי שתיארתי אותה כאן (וכפי שהוא עצמו הציג במאמרו). אך הייתי מצפה ממנו, כמו גם מן המנהיגות הרבנית של הציונות הדתית בכלל, ליתר רגישות, ולרזולוציה גבוהה יותר באבחנתם לגבי התהליכים שסביבנו. יש להתפכח, ומהר, מן האשליות שליוו את הציבור הנאיבי הזה במהלך מאה השנים האחרונות, ולהתחיל להבחין במציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. בין לטוב ובין למוטב. פירוט נוסף מצוי במאמרי הנ”ל.

השאר תגובה