ניכוס השואה וסקטוריאליות – לעדי אופיר (הארץ ספרים – 2001)

נתן שניידר בסקירתו על ספרו של עדי אופיר ‘לשון לרע’ (‘הארץ’ – ספרים, 18.4), הקרויה ‘יש שירה אחרי אושוויץ’, מתאר מתוך אמפתיה גדולה את קריאתו של אופיר כנגד ניכוס השואה ולקחיה לצרכים כלשהם: לאומיים, ציוניים, דתיים וכו’. שניידר כותב שבספרו של אופיר ישנו “נסיון להגיע לפלורליזציה של הזיכרון, זאת אומרת לאינדיבידואליזציה”.

בדברים הללו עולות שתי נקודות חשובות, ששתיהן בעלות השלכות רחבות הרבה מעבר לנושא הנדון, ולשתיהן אינני יכול להסכים:

1.       דה-לגיטימציה של ניכוס השואה לצורך כלשהו. זה אינו ייחודי דוקא לפוסטמודרניסטים כאופיר. בימים טרופים אלו, אם אמרת שמישהו מנכס את השואה לצורך כלשהו, בזאת שמטת את הקרקע מתחת לכל טיעון שהוא מעלה.

2.       בבסיס הדברים חבוייה הנחה שעמדות כמו זו של אופיר אינן לוקות בניכוס כזה.

כאמור, אינני מסכים לדברים בשני מישורי ההתייחסות הללו, ואתחיל דווקא בנקודה השנייה. אני תמה האם ניכוס של השואה לצורך עמדה מוסרית בכלל, או לצורך עמדה מוסרית ספציפית (ושנויה במחלוקת) כעמדתו של אופיר בפרט, שונה מהותית מתהליכי ניכוס אחרים.

בבסיסן של אמירות כאלו חבויה הנחה שהעמדה הפלורליסטית-אינדיבידואליסטית חפה מסקטוריאליות, כלומר היא בבחינת מוסר צרוף, נקי מהאינטרסים ומהמזימות האופפות את אופיר וחבריו לעמדה (ואולי נכון יותר: החוויה) הפוסטמודרניסטית.

כאמור, להנחה זו ישנן השלכות רחבות מאד. בהכללה, בעלי השקפות עולם ליברליות אינדיבידואליסטיות מרגישים שהם אינם ‘סקטור’. הדתיים הם סקטור, לפעמים גם הלאומיים הם סקטור, הערבים הם סקטור, כך גם עיירות הפיתוח. השמאל, לעומת זאת, ובפרט האוונגרד הפוסטמודרני שלו, לעולם אינו סקטור. הם העולם עצמו, המרחב שבתוכו חיים כל הסקטורים.

ואנוכי הקטן, כמו רבים מחבריי, דווקא חש שהסקטור הברוטלי ביותר, והמנכס מאד את השואה ולקחיה, הוא הסקטור האינדיבידואליסטי. אותו סקטור אינטרסנטי שמטרתו להשליט את העמדה האינדיבידואליסטית על החברה כולה.

סקטור זה משיג לעצמו תקציבים לחינוך הומניסטי, ומעניק לעצמו פרסים ומילגות לסובלנות ופלורליזם, אולם הוא כמובן ‘אינו פועל ממניעים סקטוריאליים’ והוא גם ‘אינו סוחט כספים בצורה מכוערת’. הוא מייסד מפלגות, אולם הן כמובן ‘אינן מייצגות סקטור, כי אם פועלות לטובת כלל האוכלוסיה’. הוא תומך באימפריאליזם שיפוטי של ביהמ”ש העליון מכיוון שכאמור הרכבו של הלה ‘אינו מייצג סקטור אלא את המרחב שבתוכו חיים הסקטורים’. סקטור זה גם טוען בשם לקחי השואה (!) שאסור לנו לשלוט על עם זר, ושהכיבוש משחית, כל זאת כמובן ‘ללא כל ניכוס של השואה’ (ראה בתחילת הסקירה הנדונה).

אני דוקא מאמין בכנותן של הרגשות הללו. בעיניי אין כאן קונספירציה של סוכני אינטרסים, שכן אינני פוסטמודרניסט. בעיניי כנות ותמימות זו הן עיקר הסכנה בהנחות שמובלעות בעמדות הללו.

הפוסטמודרניות היא נראטיב ככל נראטיב אחר, ולכן הדוגלים בעמדות אלו הם סקטור ככל סקטור אחר. זהו סקטור האינדיבידואליסטים. ולאידך גיסא, בעיניי גם עמדה לאומית לא אינדיבידואליסטית היא עמדה מוסרית. כך גם לגבי עמדה דתית, או ציונית, בעיני אלו שדוגלים בהן. הלכך, אם ניכוס מוסרי הוא מותר, אזי הוא מותר לכולם.

אופיר ועמיתיו לדעה (לסקטור, לנראטיב) יכולים לטעון שהם מאמינים בתורת מוסר אחרת, אולם הם אינם יכולים לנכס לעצמם את המוסר תוך כדי מחאות כנגד ניכוס.

כאן אני מגיע לנקודה השנייה שנמנתה לעיל (דה-לגיטימציה של הניכוס). כל עמדה מוסרית מנסה להשליט את עצמה על החברה. אילו לא היתה עושה כך לא היה מן הראוי לקרוא לה עמדה מוסרית. מי שמאמין בעמדה מוסרית כלשהי ודאי חושב שכך ראוי לכל אדם לנהוג, ועל כן אין לגיטימי יותר מניסיון סביר להשליט את עמדתו על סביבתו. הדברים אמורים אפילו כלפי עמדותיהם של אופיר וחבריו, אולם לא ברור לי מדוע הם שוללים מן ה’אחר’ את הזכות הזו?

לכן, בעיניי ניכוס השואה לצורך גינוי השלטון שלנו על עם זר, הוא ניכוס ככל ניכוס אחר, והוא גם לגיטימי (גם אם שגוי בעליל) ככל ניכוס אחר. תהליך ניכוס לקחי השואה אינו רק לגיטימי אלא אף מחוייב. למי שישנן מסקנות מן השואה, לטובת כל תורה מוסרית, או תורה אחרת, כדאי שינסה להפיץ אותן ולדאוג לכך שיופקו וייושמו על ידי קהל רחב ככל האפשר. ההתנגדות לניכוס צריכה להיות מופנית כלפי הסקת מסקנות דמגוגית מן השואה, ושימוש בה כאמצעי אמוציונלי להטיית דעות.

לסיכום, אני מציע כמסקנות את היפוכן של שתי הנקודות דלעיל:

1.       על כולנו לנכס את השואה, ובלבד שהמסקנות אכן ניתנות להיגזר באופן הגון ולא דמגוגי מן האירועים ההיסטוריים. על כן גם אופיר שעושה כך (על אף שהוא בטוח שאינו עושה זאת) למען תמיכה בעמדתו (המוטעית!), יפה הוא עושה.

2.       האיסור הפוסטמודרניסטי לנכס את השואה הוא עצמו אינו אלא ניכוסה לצורך תמיכה בעמדה זו עצמה.

1 מחשבה על “ניכוס השואה וסקטוריאליות – לעדי אופיר (הארץ ספרים – 2001)”

  1. אשה נאנסה, ומאותה עת היא מנכסת לעצמה את האונס, משל היתה יחידה לעצמה.
    על האשה הנאנסת להפיק לקחים כלליים מן האירוע שחוותה, ולראות אותו בהקשר רחב, שהרי אונס – אני כותב בלי צחוק – הוא פשע כנגד האנושות. ממש כך.
    הפושע חוטא הן כלפי האשה הנאנסת, הן כלפי החברה כולה, הן כלפי, כותב שורות אלה, שמעתה – בגללו – אני חשוד כאנס פוטנציאלי. ראה בהקשר זה את אותה הפמיניסטית שכתבה על שני בניה הקטנים שהם אנסים בפוטנציה:
    http://www.rolereboot.org/culture-and-politics/details/2017-07-im-done-pretending-men-safe-even-sons/

    זו העמדה שיש להציב בפני הטענה הזאת.
    השואה היא רצח העם היהודי, ומשום כך היא שלו, ורק שלו. אם הוא לא יזכור, אם הוא לא ינכס, אף אחד לא יזכור והשואה תעלם משל לא היתה כלל.
    אשה נאנסת – האונס הוא שלה ורק שלה. שכן ההתמודדות הפיסית, הפסיכולוגית, המשפטית – הן שלה ורק שלה. לאדון אופיר ולחבר מרעיו לא אכפת ממנה כלל. (גם לי לא, אגב. כלומר אני לא עוצר את מהלך חיי בגלל האונס שלה, ולא מרגיש פגיעה בשום תחום – לא נפשית, לא פיסית, לא כלכלית, לא קיומית. ברור שבדיון פילוסופי מנומס אביע עמדה של הזדהות עמה, אבל זה דיון פילוסופי מנומס, ולא החיים עצמם, שבחיים – האמפטיה שהנאנסת מעוררת בנו אינה מעלה ואינה מורידה.) האונס הוא רק שלה.

    הטענה בדבר ניכוס השואה היא טענה שבאה להתנגח בעם היהודי ובמדינת ישראל, להביכן ולהציבן בסופו של דבר בצד הרע של המשוואה.
    שהרי הטוענים לניכוס השואה משייכים את הלקחים הנלמדים ממנה אל הכלל, ובסופו של דבר, חמש שניות אחרי שהם עושים כן, משווים את מדינת ישראל לרייך השלישי ממש.

    לפיכך אין להתייחס באמת לדבריהם ולטענותיהם.

    הרב מוצא לנכון לעשות כן, והרב אלוף עולמי בסובלנות ובהכלת הטיעונים האחרים, עד להפרכתם. אני חושב שעמדה כזו חשובה, שכן יש לענות כסיל כאוולתו, פן יהיה חכם בעיניו. במקרה שלי אני חושש יותר מפן תשווה לו גם אתה, שכן אין לי את אותה הסבלנות הנדרשת, ומיד אני נופל בבור הכעס והופך לטיפש גמור. מכאן האמירה שאין להתייחס נסתרת מיד, רק צריך שהאדם הנכון יעשה כן.
    וכן אפשר לומר שהתייחסתי, אבל משום שאני חובב סתירות, אשאיר את הדברים כך.

השאר תגובה