רצח בשם אלוהים (הארץ ספרים – 1999)

ברצוני להגיב על סקירתו של אהוד שפרינצק על ‘רצח בשם אלוקים – הקשר נגד יצחק רבין’ (20.10.99).

נדמה לי שבסקירה זו, שמעבר לתוכנו של הספר הנסקר שלובות בה גם אמירות של הסוקר (המוצג כחוקר את הימין בישראל), עולות כמה נקודות בעייתיות שמייצגות צורת ניתוח מפלה ולא הוגנת. הטפטוף השיטתי של נקודות אלו נעשה לאורך כל הזמן ומעל כל במה. אין ברצוני כאן להשוות ביטויים משני עברי הקשת הפוליטית ולשאול מי מסית ומי לא. אני גם לא אצביע על ביטויים לגיטימיים מן התקופה שלפני הרצח (וגם אחריו) המסווגים בדרך כלל כביטויים מסיתים שלא בצדק. אעיר כאן רק על חלק קטן מן הנקודות שעולות במאמר הנ”ל. מעבר לכך ישנן כמה אי הבנות עקרוניות הנוגעות לרקע הניתוח של האירועים, והייתי מצפה ממי שעוסק בכך, וודאי מי שמתמחה מקצועית בכך, שיברר לעצמו את העובדות.

1. ה’מזימה’ של אנשי מועצת יש”ע בדבר שבירתו הפסיכולוגית של רבין. שפרינצק טוען שהשתכנע מן הספר שכינוייו של רבין (‘פרופלורים’ וכדומה) שקוממו עליו את חמתם של אנשי הימין הם תוצאה של מזימה מחושבת של לוחמה פסיכולוגית המשתמשת בפרובוקציות שפעלו על אופיו הג’ינג’י של רבין, וכל זאת רק כדי ללבות את הסכסוך. הוא מוסיף וטוען שאין כל השוואה למה שעשה השמאל למנחם בגין בעקבות סברה ושתילה שהרי שם לא קדם לכך כל תכנון על ידי גוף כלשהו.

אינני רואה כל רלוונטיות בשאלה האם ישנו תכנון מוקדם או לא. אולי יש לכך השלכה לגבי הערכת אותם המעורבים בתכנון הזה, אולם לא על הציבורים הרחבים שבזירה הפוליטית. אני גם חושב שאף אחד לא בדק ברצינות את השאלה האם אצל בגין לא היה תכנון כזה. בנוסף, מתוך היכרות עם האטמוספרה החברתית של חוגי הימין והנפשות הפועלות, אני גם מפקפק בתיאור של ‘מכונת הסתה משומנת’. תיאור זה משתמש גם במין דטרמיניזם פסיכולוגי, כאילו שהכל היה מחושב מראש ובכל אשמים המתכננים/מתכנתים. קבוצה מניפולטיבית תכנתה את הציבור, אחריו את רבין, ולבסוף את התגובה החוזרת של הציבור. אולי גם יגאל עמיר לא אשם כיון שתכננו לו פרובוקציות פסיכולוגיות? שום דטרמיניזם לא נותן פטור לעבריין, וגם לא לפרובוקטור. ואם בכל זאת ניתן פטור בלתי מוצדק כזה, למה הוא ניתן רק לצד אחד של המתרס. יש כאן טיעון ילדותי האומר שרבין פטור מאשמה בפרובוקציות שלו, ואנשי הימין לא, כי ‘הם התחילו’.

לדעתי אנשי יש”ע לא היו צריכים לסבול מן הדלגיטימציה שרבין עשה להם, גם אם נכון הוא (ואני מפקפק בכך) שכמה ממנהיגיהם ניסו לגרום לרבין להתבטא כפי שהתבטא. “אופי ג’ינג’י” איננו סיבה הולמת בעיני לכך שאדם בעמדת הכרעה של ראש ממשלה מלגלג על ציבור שלם שישלם בבתיו וישוביו ויסבול מטרנספר, או כאלו שכואבים שבר אידיאולוגי עמוק, וזאת כתוצאה ישירה ובלעדית מהחלטותיו שלו עצמו. מדוע הציבור אשם בפרובוקציות של כמה ממנהיגיו (אם היו כאלה) שבבירור לא נבעו מהחלטה של כלל הציבור.

 יחשוב הקורא/ת על מי שכעת ילגלג על המתאבלים על רבין ויכנה אותם ‘פרופלורים’ שאינם מזיזים לו, ובפרט אם הוא היה הגורם לאבל, ובפרט אם הוא בעמדת הכרעה של ראש ממשלה שממשיך לקבל החלטות נגד תהליך השלום שיכולות לדעתם להוביל למלחמות וטרור. האם כשאחד כזה מונע באמצעים של מלחמה פסיכולוגית אין לו מחוייבות של ראש ממשלה כלפי כל הציבור. האם כלפי אחד כזה לא יתייחסו כפרובוקטור.

אני גם לא מצליח לראות מה רע בתכנון מערכת הסברה על ידי פסיכולוגים? האם זו לא הצורה הנכונה לתכנן דבר כזה? האם קרפין ושפרינצק רוצים לטעון שזה לא נעשה בנסיבות אחרות (בדרך כלל הרבה פחות גורליות)? הלוואי שהם היו צודקים. האם לא מתקבלות בנסיבות כאלה החלטות להתמקד באישיות של היריב, או בדברים דומים? תוצאה עגומה, ככל שתהיה, לא פוסלת אוטומטית כל צעד שקדם לה. אני תוהה האם האינטרפרטציה של ‘מכונת הסתה משומנת’ איננה מבוססת גם היא על אותם אדנים כמו הקביעה בדבר קיומם של רבנים שפסקו דין רודף, ועד היום אף אחד לא יודע מי הם. בעיני כל קביעותיו ובעיקר האינטרפרטציות של הספר החד צדדי הנ”ל חשודות באותה הטייה.

2. פסק הרבנים. ההתייחסות הבנאלית לפסק הרבנים הלגיטימי, גם אם לא נכון בעיני, בדבר פינוי ישובים כבר היתה לי לזרא. התייחסויות מקבילות לטרנספר של ערבים מאדמתם (ע”ע יוסי שריד) נתפסות כנאצלות. אני גם לא מוצא שום הבדל בין אקט זה לסירוב מצפוני (שבו גם שפרינצק במאמרו מכיר כלגיטימי). כל הטיעונים ששמעתי עד היום בנושא זה היו אויליים ומגוחכים. 

3. דין רודף. כדאי להבהיר פעם אחת ולתמיד: דין רודף קיים בכל תרבות שמכבדת את עצמה. כאשר מישהו רואה אדם שרודף אחרי חברו להורגו (או אחרי אישה על מנת לאנוס אותה) מחוייב להתערב, גם אם ייאלץ להרוג את הרודף. אין כל ייחוד הלכתי לקביעה זו, זוהי חובה מוסרית בסיסית. השאלה היחידה בהקשר זה היא האם אכן זהו המצב. תשובה לכך היא החלטתו של המציל בלבד ולא של אף אחד אחר. דין רודף איננו תוצאה של פסיקת רבנים אלא בדיוק ההיפך מכך. אדם שמחליט שזוהי הערכת המצב שלו, אזי הפעולה הזו מוטלת עליו מבחינה מוסרית.

4. ‘הלכה ואין מורין כן’. שפרינצק איננו מבין כנראה מהו ההקשר של ‘הלכה ואין מורין כן’. את דין רודף מורים תמיד, וכאמור למעלה בכל התרבויות. פגיעת קנאים במי שעובר עבירות מסויימות היא ההלכה שאותה לא מורים, והיא כלל איננה קשורה לענייננו. זוהי ענישה על ידי יחיד (ללא החלטת בית דין מוסמך) ולא מניעת פשע (או נזק) כמו במקרה של רודף. גם במקרה שההלכה קובעת ‘הלכה ואין מורין כן’ הפירוש הוא שעל האדם היודע את ההלכה לעשות כפי שהיא אומרת, אלא שלציבור הרחב לא אומרים אותה. מי שבאמת קנאי אכן מותר לו, ואולי אף עושה מצוה, כאשר הוא פוגע בעבריין. ישנם הקשרים שבהם פירוש הביטוי ‘הלכה ואין מורין כן’ לכאורה הוא הלכה שאיננה מיועדת לקיום. גם שם אני מטיל ספק האם זו הכוונה שהרי יש להלכה מנגנונים ברורים לעקור הלכות שאינן מתאימות בזמן כלשהו (תקנות, עקירת דבר בשב ואל תעשה, וכדומה), אבל אין כאן המקום לדון בכך.

אעיר עוד שישנן דעות בהלכה שדין רודף חל גם על מישהו שאיננו אשם, ואין לו גם כוונת זדון, כמו במקרה של ההיתר להרוג עובר שמסכן את אמו. גם טענה נפוצה זו איננה רלוונטית.

ברור שאין בכוונתי לטעון שמעשה הרצח, או הסתה כלשהי (באם התבצעה) היו מוצדקים, אך צריך אדם להיות בעל יושר אינטלקטואלי מספיק כדי לדון בדברים באופן שקול, ולא לפסול הכל רק כדי להיות תקין פוליטית. יש להעיר כאן כי חלק מן הטעויות הללו מופצות בציבור על ידי דבריהם של אנשים דתיים, ולפעמים גם רבנים, שיש לי חשד כבד שביסוד דבריהם לא עומד רצון להפצת התורה אלא הרצון לתקינות פוליטית (עיין ערך ‘חרם הרבנים’ האבסורדי של הימים האחרונים על יגאל עמיר).

השאר תגובה