תגובה לביטול התוקף של ביטול הקידושין

בס”ד
קראתי את פסק הדין המוזר והמתלהם שהוציא בית הדין הגבוה מתחת ידיו בנושא ביטול הקידושין של בית הדין של הרב שפרבר בהשתתפותי, שכלל אינו מתייחס לחלק מהנקודות המהותיות שעלו בפסק הדין שלנו. אם לומר את האמת, לא הופתעתי. זו לא הפעם הראשונה בה אני פוגש פסק דין לא מבוסס שמגייס טיעונים דחוקים לצורך מגמתי כלשהו. לכל אורכו של פסק הדין ניתן לראות שהדיינים מחפשים נימוקים דחוקים ומערימים מקורות כדי להראות שיש אפשרות הלכתית רחוקה שהקידושין שביטלנו כדי להתיר את האישה תקפים. אך כפי שידוע לכל, במקרים של עגונה או מסורבת גט, ובוודאי כשיש ילד שעלול לקבל מעמד של ממזר (זהו המצב כאן), הכלל ההלכתי הוא הפוך: אם יש דרך הלכתית (בוודאי אם היא מרווחת, כפי שהראינו בפסק הדין שלנו) לבטל את הקידושין עושים זאת. כך גם עשו לעתים בתי הדין של הרבנות, שהשתמשו בטיעונים הלכתיים דחוקים (הרבה יותר מאלו שלנו) כדי להתיר אישה מכבלי עגינותה. בית הדין מקבל בפסק דינו את העד שהורשע כפדופיל ורואה בו בעל תשובה (שנים לאחר מעשה) ללא בסיס ממשי ובניגוד לעקרונות ההלכה, וזאת כנראה רק כדי לכונן מחדש את הקידושין שביטלנו.
למה הדיינים לא עושים כאן את מה שמתבקש? וכי הם לא יודעים את הכלל ההלכתי הפשוט והבסיסי הזה? וכי הם לא מסוגלים להבין שהטיעונים שלנו חזקים ומבוססים? אני משער שהדיינים יודעים זאת היטב, אלא שכמו במקרים קודמים שפגשתי גם כאן עניינו של פסק הדין אינו האישה וגם לא הקידושין, ועוד פחות הילד שמצוי בסכנת ממזרות. כל אלו מעניינים אותם כשלג דאשתקד. מטרתו האחת והיחידה של פסק הדין היא הגנה על המונופול והכוח של מערכת בתי הדין הרבניים, ולשם כך עליהם להגן בכל מחיר על הטעויות שנעשו במקרה האומלל הזה, ולערער את פסק הדין המוצק שלנו. ולא חשוב בעיניהם סבלה של האישה ועיוות הדין שנעשה בכך. המרצע יוצא מן השק בפסקאות המתלהמות בפסק הדין שמתייחסות אלינו אישית, זאת על אף שנימוקיהם לא הזיזו ולו אבן אחת מפסק הדין שלנו.
בתי הדין במערכת הממלכתית של הרבנות מגלים כל העת חוסר מעוף וחוסר מיומנות הלכתית. הם משתמשים בטיעונים שמרניים וחסרי מעוף גם כשישנן דרכים הלכתיות מבוססות היטב לפתור את הבעיות. ובאופן כללי יותר, התנהלותה של הרבנות הראשית ומערכת בתי הדין שלה מביאים לסבל של אנשים ונשים, ולחילול השם גדול. לרוב הציבור אין ידע מספיק בהלכה כדי לבקר זאת עניינית, ולכן קל לטעון נגדם שמדובר במחאה של עמי ארצות שאינם מתמצאים בהלכה ולערום נגדם חבילות של ציטוטים מספרי הלכה שלכאורה “מבססים” את עמדתם של הדיינים. בוודאי כשמסבירים להם שהרבנות “מוסרת את נפשה על שמירת קדושתו של הבית היהודי”.
התנהלותה של הרבנות מתנהלת תחת הצהרות אודות דאגה לצביון היהודי של החברה בישראל ושמירת ההלכה, אלא שתוצאות ההתנהלות הזאת דווקא מערערות את הצביון היהודי ואת מעמדה של ההלכה. בתואנה של שמירה על קדושת הבית היהודי והקידושין הם הביאו לזה שחלק ניכר מהציבור כלל לא נישא כדת משה וישראל, וגם מבין אלו שנישאים (כולל שומרי מצוות לא מעטים) יש אחוז הולך וגדל של כאלו שלא עושים זאת דרך הרבנות הראשית אלא בטקסים פרטיים (כשרים לגמרי, כדת משה וישראל). לפי סקרים עדכניים יש אלפים כאלו. כך הזוגות הללו לא נרשמים כדת וכדין והדבר יוצר בעיה חמורה, הלכתית ומשפטית, שמאיימת על יציבות המעמד האישי בחברה היהודית בישראל. למרבה האירוניה, דווקא בגללם אין כיום מעקב וידע מי נשוי למי ומה הסטטוס של כל אחד. כמו כן, בשטח נוצרת ביגמיה דה פקטו שכן זוגות שלא מצליחים להתגרש חיים ביחד עם בני זוג אחרים ויוצרים מצב בלתי נסבל במישור המשפטי-חברתי וכמובן גם ההלכתי. למרבה האירוניה, כל זה הוא תוצאה של מדיניות שמטרתה המוצהרת היא לייצב את המערכת ולהביא לשמירת ההלכה.
אין פלא שבעת האחרונה הצטרפו למחאה נגד המדיניות הזאת גם רבנים ותלמידי חכמים שקצה נפשם בהתנהלות השערורייתית של הרבנות ובתי הדין שלה. להם כבר אי אפשר למכור את ה”לוקשים” כאילו מדובר בדאגה להלכה ובאילוצים הלכתיים כאילו אין פתרון הלכתי לבעיות. הם מבינים שמדובר בחוסר מוכנות לקבל החלטות הלכתיות מתבקשות (אפילו לא אמיצות במיוחד), ובכניעה לגורמים שמרניים במיוחד ברבנות ומחוצה לה. כך מוקמים בשנים האחרונות ארגוני כשרות ובתי דין פרטיים ורבנים שמשיאים באופן פרטי, מה שמערער את סמכותה של הרבנות ומנסה לתקן את ההרס שהיא מחוללת.
אלא שתופעה חדשה זו רק מחזקת את צורת ההתנהלות האבסורדית והכוחנית של מערכת בתי הדין. הדיינים, שהפעם כבר מצויים תחת מתקפה הלכתית, משתמשים בהנמקות היסטריות וחסרות בסיס (כמו זו שתוארה למעלה). הם מעלים טיעונים ומקורות ללא קשר לכוונתם וליישום נכון שלהם, ולפחות במקרה אחד שפגשתי (פסק דין שניתן בקשר לקידושין בתנאי שערכתי) מדובר ממש בסילופים הלכתיים (כנראה מכוונים). כל זאת במטרה ליצור (לפחות בעיני הציבור הרחב שלא מכיר את ההלכה ועקרונותיה) פסאדה של הנמקה הלכתית ושמטרתה האמיתית היא הכפשה ופיחות מעמדם של הרבנים שעומדים מנגד. כאמור, מטרתה של המערכה הזו אינה ההלכה וגם לא קדושת הבית היהודי. מטרתה היחידה היא שמירת המונופול המשחית והמזיק של הרבנות הראשית, שמבוסס על מנגנון שלטוני שמאפשר להם להתנהל בצורה השערורייתית הזאת.
לגוף הדברים שכתובים בפסק הדין, נראה לי אפילו מעליב להגיב, וגם אין כאן המקום להיכנס לדיון הלכתי מפורט לגביהם. על פניו קשה לי להחליט איזו משלוש האפשרויות הבאות מתארת את מה שקורה בפסק הדין: או שבית הדין לא קרא את פסק הדין שלנו, או שקרא אך אינו מסוגל להבין את הדברים, או שהוא קרא והבין, אבל המגמתיות העבירה אותו על דעתו. מה שברור הוא שאף אחת מהאפשרויות לא מחמיאה לבית הדין. האמת תורה דרכה, ונימוקינו הלוא הם כתובים ומפורטים היטב וכל מי שרוצה מוזמן לעיין בהם.
לסיום, אני ממליץ מאד לדייני ורבני המערכת שבמקום לעשות את ההלכה קרדום לחפור בו במלחמותיהם ולהשמיץ רבנים וציבור שיוצא נגדם בצדק (הם הרוויחו זאת ביושר), יסיקו את המסקנות ויתקנו את דרכם הנלוזה. המלחמות הללו רק יגבירו את המצוקה ואת התוצאות הבעייתיות של התנהלותם. השטח אומר את דברו כל הזמן ועוקף את כל האמצעים הכוחניים שמנסים לכפות עליו כללים שהוא לא מוכן לקבל. בפסק הדין מדובר על עד שלכאורה עשה תשובה. דומני שמי שכתבו את פסק הדין הזה הם אלו שצריכים לעשות תשובה. וככל שימהרו כן ייטב.

השאר תגובה