אונס
הרמבם כתב בהל ביאה א, ח "האישה מרגע שהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה עליו שירצה" . א. האם הקביעה הזו נכונה? ב. אם היא לא נכונה , האם אין זה מזעזע שגדול ישראל חשב כך? ג. האם יתכן שכל חוקי האונס מבחינת הקטגוריה ההלכתית (שאתה מפריד מזו המוסרית) הם ענין של פיצוי כספי על ירידת ערך ותו לא?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים החדשים למייל שלכם.
כדי להגן על הגוף מפני פציעה בגלל החיכוך היבש של הפין בפות בזמן אונס, הגוף מפריש חומרי סיכה הדומים לחומרי סיכה המופרשים על ידי האישה בזמן קיום יחסים מרצון. את התגובה הלא רצונית הזו יכול להיות שהגמרא הבינה כביטוי של הנאה של האישה (ויכול שיש בזה אפילו הנאה גופנית מסוימת גם שלא ברצון).
הגמרא לא כתבה את זה. רבא אומר ש*אם היא אומרת שהיא נהנתה מזה*, זה עדיין לא נחשב רצון (ולכן היא מותרת לבעלה), כי אנחנו אומרים ש'יצר אלבשה'. אין כאן אמירה כוללת לגבי כל הנשים. (להיפך, מהגמרא מוכח שרק חלק מהנשים תחלתן באונס וסופן ברצון: "והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון. ")
הרמב"ם הבין שכן. ובפשטות הוא צודק, שאל"כ למה קובעים בגמרא כלל גורף? גם אם אמרה, אולי היא נהנתה למרות שאין הכרח?
אבל זה לא חשוב לעצם הדיון.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer