אחריות אינה אשמה

שו”תקטגוריה: כלליאחריות אינה אשמה
ישעיהו שאל לפני 5 חודשים

שלום הרב 
לאחר האסון במירון אמר השר אוחנה שהוא אחראי למה שקרה אבל “אחריות איננה אשמה”, האם אפשר לומר כך? (לדעתי כן במקרים מסוימים).
כי הרי אדם יכול להיות אחראי מאוד על ניהול אירוע מסוים ובסוף יקרה בו דבר לא צפוי, למשל אם אני אחראי על ניהול משחק כדורגל עם הרבה אוהדים באצטדיון אני אחשוב אשם אם יקרה בו משהו לא צפוי, למשל שחקן כדורגל יוציא אקדח ויהרוג כמה אוהדים, או יפגע מטאור באצטדיון ואלפי אוהדים ימותו, האם אנחנו טוענים לאשמת האדם/הגוף האחראי בהנחה שהיה צריך לקחת בחשבון כל סיכון עם רף של סבירות ואפילו הקלוש ביותר? או שאנחנו נאמר שאם היה לתרחיש סיכויים קלושים להתקיים הוא יחשב לא אשם על אף שהיה אחראי?
תודה.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 חודשים

בהחלט כן. לדוגמה, קטן רודף מותר וצריך להרוג אותו כדי להציל את הנרדפים. הוא לא אשם, אבל בכל זאת מעדיפים את דמם על דמו. הסיבה לכך היא שהוא אחראי לתוצאות, גם אם אינו אשם. דוגמה נוספת היא מי שנהג ברשלנות. אם לא קרה מאומה אז הוא אשם אבל אין לו אחריות על כלום (כי לא קרה כלום). אבל אם הייתה תאונה עם נזקים הוא אחראי לתקנם, למרות שאשמתו דומה לזו של הקודם.
שר יכול להיות אחראי לדברים שאינו אשם בהם, רק מעצם היותו המיניסטר. השאלה היא כמובן מה מתכוון השר לעשות עם האחריות הזאת, כלומר מה משמעותה של האמירה הזאת? האם בכוונתו לעשות הכל כדי למנוע נזקקים בעתיד, להתפטר, או כל צעד אחר, אז יש לדבריו משמעות. אבל אם זו סתם הצהרה אז איןן לה משמעות כמובן.

טולגינוס הגיב לפני 5 חודשים

בימינו אנשים מקבלים על עצמם אחריות כדי לקבל מחיאות כפיים על כך שקיבלו אחריות. כמו אלה שמפרסמים עצומות כלשהן ואז כל המילייה שלהם מריע להם כאיש אחד בלב אחד על האומץ המופלג. אהוד ברק (שאני מתומכיו), ברגע של שרלטנות, נשאל פעם בריאיון על אחריותו לאסון צאלים וענה ”אני אחראי. חד משמעית! אני אחראי על כל מה שקורה בצבא”. ובכך כמובן ריקן את כל האחריות שלו מתוכן.

אבל מדוע אתה כותב שמשמעות דבריו תלויה במעשים כמו להתפטר או להוביל תהליך תיחקור גדול (כמו שדן חלוץ כותב בספר שלו שעשה בצהל אחרי מלחמת לבנון השניה, כמיטב מסורת התחקיר של חיל האוויר. מה יצא מזה? לא ברור). אדם לא יכול לקבוע “אני אחראי” על כישלון כפי שהוא לא יכול לקבוע שהוא אחראי להצלחה. ואם יעשה מעשים או לא מה זה מעניין בכלל. לכאורה זה צריך לבוא מבחוץ בצורה אמינה ולמצוא את האדם שבאמת אחראי. הרעיון שאנשים מתייצבים ומודים בפני עצמם נראה לי דווקא מזיק. דעתו כדעת כל אדם ואין לו שום יתרון בעניין הזה. לכן השיקולים שמניעים אותו הם ציבוריים (מה הציבור מצפה ממנו ומה הציבור יכיל) ולא באמת שליבו הפועם מאלץ אותו בתוקף קדושת תחושת החובה והצדק. ומה יש להתעניין בפעימות ליבו?

[אגב המטפיזיקה הזאת של אשמה/אחריות נראית לי לגמרי ריקה ומיותרת. את ההשלכות שאפשר לגזור גם בלעדיה (כלומר לא בגלל העבר אלא למען העתיד) צריך לגזור, למשל השתת התשלום על הנהג הרשלן שפגע כדי לתמרץ נהגים לא להתרשל, ואת מה שלא ניתן לגזור בלי המטפיזיקה הזאת מומלץ פשוט למחוק. אבל זה סתם אני פולט מדין בל תשקצו ולא נוגע לעניין]

mikyab צוות הגיב לפני 5 חודשים

לא מסכים. תשלום של נהג פוגע אינו עונש אלא פיצוי. לכן זה לא נעשה כדי למנוע רשלנות עתידית אלא בגלל האחריות למה שקרה.
ההצהרות לגבי אחריות עניינן להודיע לציבור שהוא מכיר באחריתו ושהוא יעשה דברם לתיקון המעוות. איני רואה בזה בעיה, כל עוד זה כן ואמיתי.

טולגינוס הגיב לפני 5 חודשים

בעיניי גם זה שמשאירים אצל אדם את הכסף של עצמו זה למען העתיד ולא בגלל העבר

אבי הגיב לפני 5 חודשים

התפטרות כאקט של לקיחת אחריות היא פשוט חוכא ואיטלולא. אדם שאחראי למחדל צריך לתקן אותו, לא להימלט (לקול מחיאות הכפיים של הציבור) ולהשאיר למישהו אחר את הליכלוך שלו.

אם אדם מכיר בכך שאין לו היכולת לתקן, אז באמת שיגיד את זה ויתפטר. אבל זו לא לקיחת אחריות, אלא הכרה בכך שאין לו היכולת לקחת אחריות (וזה גם משהו. בוודאי עדיף מלהישאר ולא לתקן).

טולגינוס הגיב לפני 5 חודשים

אבי, בחברה פרטית אני חושב שאם מנכ”ל אחראי למחדל אז בדרך כלל יפטרו אותו – מתוך כעס, מתוך מחשבה שהוכח שהוא לקוי ולא מספיק מוצלח, וכדי להבהיר למנכ”לים הבאים מה מצופה מהם. עם נבחרי ציבור (וגם לפעמים בעקיפין עם פקידי ציבור) באים חשבון רק בקלפי וזה פעם בכמה שנים (…) ויחד עם רשימה שלמה. לכן פיטורים (הרבה יותר טוב מהתפטרות!), הם השוט שמונף על הקודקוד ואמור לדרבן אותו לחלחל את הדרישות עד למטה. בדיוק כמו השכר והמעמד שמרעיפים על הקודקוד כדי לתמרץ אותו

אבי הגיב לפני 5 חודשים

טולגינוס, אכן זה קורה גם בחברות מסחריות, אם כי פחות: ממה שיצא לי להכיר, בדר”כ מנכ”לים מודחים כשהכישלונות מיוחסים להחלטות גרועות שלהם (ואז יש אשמה ולא רק אחריות), או כשהדירקטוריון מתרשם שהמנכ”ל פשוט חסר את היכולות להוציא את החברה מהבוץ. וכשזה לא המצב הם באמת טועים.

ההתנהלות שרואים בציבור דומה יותר למה שקורה בכדורגל (הקבוצה הפסידה פעמיים אז המאמן עף), לא למה שקורה בעולם העסקים. אנשים עולים על הגריל בלי סיבה אמיתית והציבור מפסיד אנשים טובים, ומכריח אותם לשחק את המשחק התקשורתי במקום לעבוד.

השאר תגובה