איסור החקירה לגבי עיקרי האמונה

אני מאוד שמח לשמוע שאתה מסכים איתי בנושא.
שמתי לב שיש תימוכין לדברים שלך בדברי הרמבם עצמו באומרו: "ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות".
אולי משמע מפה שהאיסור תקף רק לגבי מי שאינו יודע את דרכי העיון שבאמצעותם אפשר להגיע לאמת – כפי שאתה אמרת.

אכן.
הנה קטע מספר שאני כותב בימים אלו שמנסה להציג תיאולוגיה עדכנית:

מסקנה: משמעותו של איסור קריאה בספרים חיצוניים
בפרשת ציצית התורה מצווה אותנו (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ועל כך דורשים חז"ל (בבלי ברכות יב ע"ב):
הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים.
ובאמת הפוסקים מביאים זאת להלכה. לדוגמה, הרמב"ם בספר המצוות לאו מז, כותב:
והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר [קהלת ז] ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד:
אם כן, יש כאן איסור להאמין בדעות שהן היפך הדעות שחייבה אותנו התורה. זהו חיוב על אמונות ודעות, ממש במנוגד לדברינו למעלה.
יתר על כן, אנחנו מוצאים בהלכה הרחבות של האיסור הזה. למשל, הרמב"ם בהל' עבודה זרה פ"ב ה"ב-ג כותב:
ב. ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.
ג. וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
כלומר יש גם איסור על קריאה בספרים חיצוניים ועיסוק בחכמות ודעות זרות. שוב לכאורה מדובר כאן בניסיון לצוות ולשלוט על המחשבות ועל קבלת ההחלטות בתחום האמונה.
האיסורים הללו הם אבסורדיים על פניהם. כיצד ייתכן לאסור על אדם לבדוק האם דעתו נכונה? הרי אם דעתו אינה נכונה והתורה לא מחייבת אותו, כי אז אין לו שום מחויבות לציית להוראותיה. ובדומה למה שהערתי למעלה, האם יעלה על הדעת שתהיה הצדקה לעובד האלילים להמשיך ולאחוז בדרכו השגויה כי דתו (השגויה) אסרה עליו לבדוק אותה. אבל גם מעבר לזה, ברור שעיסוק בספרי הגות הוא מעשיר ומרחיב את הדעת, וגם מעמיק את האמונה עצמה, גם אם מסקנותיהם שונות מאלו המסורתיות. לכן בלתי סביר בעיניי (גם אם זה אפשרי לוגית) שהתורה תאסור זאת על מי שרוצה בכך.
לכן גם אם לא הייתי מוצא שום פירוש סביר לציוויים הללו, וגם אם הם היו יוצאים ישירות מפי הגבורה ומוסכמים על כל הנביאים והפוסקים בכל הדורות, אין לי ספק שהם בטלים ומבוטלים, ולא מחייבים בשום צורה. אבל מכיון שאני מעריך את חז"ל ואת הפוסקים כאנשים חכמים שודאי לא פספסו את הטיעון הזה (למעלה ראינו שחז"ל והפוסקים היו מודעים לו ועשו בו שימוש), ובוודאי שהקב"ה לא נופל בשגיאות לוגיות כה טיפשיות, ברור שאין איסור כזה. ואם יש פוסקים שחושבים שיש – הם פשוט טועים. אז מה משמעותו של "ולא תתורו"? כאן עלינו ליטול לידינו את פלך הפרשנות ולעשות בו שימוש. ראשית, ברמב"ם מדובר על עבודה זרה, וייתכן שמבחינתו מדובר בשטות על פניה שאין טעם לעסוק בה, ולא בספרי פילוסופיה והגות אחרים. הרי הרמב"ם עצמו עסק בספרים כאלו לא מעט. אבל הרמב"ם כאן מדבר על כל הרהור שמביא לעקור עיקר מעיקרי התורה, וזה לא רק עבודה זרה. וכי ספרי אריסטו שדגל בקדמות העולם לא עוקרים עיקר מעיקרי התורה? הרמב"ם ודאי קרא בהם ועסק בהם רבות.
הפרשנות הפשוטה וההגיונית ביותר היא שהציוויים הללו פונים אך ורק למי שכבר הגיע למסקנות ואין לו צורך אינטלקטואלי לבדוק אותן, ומה שהוא עוסק בנושאים הללו הוא רק מחמת יצרו הרע שמחפש דרך לברוח מהמחויבות ההלכתית והתורנית שלו. לאדם כזה אולי יש מקום לאסור את הקריאה בספרות שמציגה דעות אחרות, ולצוות עליו להחזיק באמונות מסוימות. כל זה רק אחרי שהוא כבר באמת משוכנע, ופנייתו לערוצים זרים היא רק תוצאה של יצר שמסית אותו למצוא פתח לברוח מהמחויבויות שלו. מעבר לזה, כפי שהרמב"ם עצמו מציין החשש קיים בעיקר אצל מי שלא השתלם בעקרונות החשיבה הפילוסופית ועלול להתבלבל ולהגיע למסקנות לא נכונות. מי שרוצה לבדוק ברצינות, שישתלם קודם בחשיבה פילוסופית, ולאחר מכן שיבדוק. האיסור הוא רק לעשות זאת באופן פזיז.
למען האמת, מכיון שמדובר בטיעון לוגי פשוט והגיוני, לא ממש חיפשתי האם יש מישהו שמפרש כך את הדברים (כי גם אם לא יהיה מישהו כזה, זו פרשנותי שלי).[1] אבל דומני שאפילו אם באמת בכלל אין פרשן כזה, הסיבה לכך יכולה להיות החשש מפתיחת פתח לאנשים שלא צריכים את הדברים וסתם ישתמשו בהם כפתח. ההנחה היא שאנשים שבאמת זקוקים לבירור הזה לא ישאלו את הפוסקים האם לעשות זאת או לא, ובצדק. אם כן, אולי הפוסקים חשו שהם יכולים להרשות לעצמם להשאיר את הדברים כפי שהם. אבל כאמור, גם מי שלא השתכנע מהטיעונים הפרשניים הללו, זה לא משנה כלל ועיקר. לאיסור כזה איני מציית, ולא משנה מי אמר אותו ואם הוא כן התכוין אליו אם לאו.
התשב"ץ בפירושו לפרקי אבות, מגן אבות, פ"ב מי"ד כותב:[2]
ומזה [דע מה שתשיב] נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם.
לאור מה שראינו כאן, בהחלט ניתן להבין שהוא מדבר גם על האפיקורוס שבתוכנו ולא רק לשאלותיו של מישהו זר. המשמעות היא שכאשר אדם רוצה לברר את האמת ודאי שאין עליו שום איסור לעסוק בטיעונים ובספרים שמסייעים לכך, ללא שום מגבלה על מחברים ותכנים.
נראה שניתן לראות זאת גם בפסוק עצמו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וחז"ל דורשים על כך שהעיניים והלב תרי סרסורי דעבירה (ראה ילקוט שמעוני, ואתחנן רמז תתל"ו, ירושלמי ברכות פ"א ה"ה ומקבילות). משמעות הדברים היא שאסור לנו לתור, כלומר ללכת כעיוורים (לתת למשהו להוליך אותנו) אחרי העיניים או הלב. אלו יצרים ורגשות, ומה שאמור להוביל אותנו הוא השכל. בירור שכלי, אם כן, הוא מותר ורצוי, ולעומת זאת הטיות או תיור אחרי "מדריך תיירים" קלוקל – הם שאסורים.

[1] לדיון מקיף ניתן לראות בספרו של הרב פרופ' יהודה לוי, שערי תלמוד תורה, עולם הספר התורני, ירושלים תש"ן, שער ז.

[2] ראה מקורות נוספים בספרו הנ"ל של יהודה לוי, עמ' רצט, ובפרק ד שם.

1. "מעבר לזה, כפי שהרמב"ם עצמו מציין החשש קיים בעיקר אצל י שלא השתלם
בעקרונות החשיבה הפילוסופית ועלול להתבלבל ולהגיע למסקנות לא נכונות. מי שרוצה
לבדוק ברצינות, שישתלם קודם בחשיבה פילוסופית, ולאחר מכן שיבדוק. האיסור הוא רק
לעשות זאת באופן פזיז" אריסטו לא נשתלם?2. "וכי ספרי אריסטו שדגל בקדמות העולם לא עוקרים עיקר מעיקרי התורה? הרמב"ם
ודאי קרא בהם ועסק בהם רבות". קיימות פרשנויות סבירות מאוד שהרמב"ם הנשאיר את הדעה הזו כלגיטימית

מ.ו.,
רק כעת ראיתי את ההתייחסות הזאת. משהו כאן השתבש ואיני מבין את הערה 2 שלך.
לגבי 1, אם הבנתי נכון אתה שואל כיצד ניתן לומר שאריסטו לא השתלם בחכמות. אבל מי אמר שהוא לא השתלם? הוא אכן השתלם וטעה.

יש אפשרות קצת יותר דקה להסבר האיסור של ולא תתורו, לתחושתי היא קצת יותר מדויקת; האיסור הוא לא למי שניגש לבירור הדברים מתוך שיקול דעת ורצון לבירור האמת, אלא למי שניגש לדברים מתוך קלות ראש ומאוויים של סטייה ופריצות. (אינני מתכוון לסטייה ופריצות במובן המקובל, אלא רק בהקבלה לזה, זאת אומרת סטייה של הנפש לחיפוש אחר פריצת גדרות על ידי נבירה בספרי עבודות זרות ותאולוגיות רחוקות).
התחושה שלי שאי אפשר להגביל את העיסוק למי שהשתלם בלוגיקה ופילוסופיה, ראשית בגלל שתמיד צריך עוד כלים לבחון כל גישה, ובעיקר בגלל שגם למי שלא השתלם יש דרכים עקיפות לחקור אחר האמת, (עדיין נשארת בעיה עם האנשים שאין להם את הכלים גם לזה).
אם זה הפירוש הנכון, תהיה שאלה מה עם אדם שמעוניין לחקור אחר האמת אבל יש לו גם את ההנאה האסורה של 'ולא תתורו', זו שאלה של גבולות שקיימת בעוד הרבה מקומות (לשון הרע לתועלת על שונא שלך…), כמדומני שהתשובה תלויה בפרופורציה של מידת החשיבות של הבדיקה מול מידת הסטייה הנפשית.

לא הבנתי את ההערה. הרי זה גופא מה שכתבתי בשתי הודעותיי כאן. אולי לקחת רק את הציטוט של מ"ו שהעיר לפניך. אבל ראה שוב בדברים שכתבתי.

לגבי שאלתך מה לגבי שתי כוונות, יש לתלות זאת בכמה סוגיות שעוסקות בשתי כוונות. בזבחים "לשם פסח ולשם שלמים" ועוד הרבה. ראה למשל דיון דומה (אם כי לא זהה. הוא מדבר על שתי פעולות ולא שתי כוונות, אבל אפשר להשליך) בחלקת יואב או"ח סי' כח.

וכן דיון האחרונים בשתי סוגיות בכתובות לגבי אונס ורצון (ראה אנצי"ת ע' 'אונס').

"גם אם היה איסור מפורש בתורה עם בת קול מהשמים ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו…שכולם אוסרים מדאורייתא לברר את עמדתי, אני לא מכיר באיסור הזה ולא נשמע לו"
אם האיסור היה ישירות מהקב"ה עצמו(ובכך נכללת ההבנה/אמונה/ידיעה שיש הקב"ה ומהו) אז מקור המחויבות כבר ברור (למעט אם העיון הוא בעניין המחויבות לקב"ה) וממילא האיסור תקף.

לשם דוגמה: נניח שהקב"ה מתגלה אלי ואומר לי שהוא אוסר עלי לחשוב שהמשיח לא יבוא או להרהר/לקרוא וכו' באופן שיביא לידי מחשבה כזו. הרי האיסור תקף ואני לא רואה בו בעיה לוגית

הצד השני של המטבע: אם יש לי חשש שאין קב"ה ולכן אני מוצא צורך לחקור ולבדוק האם אכן כך הוא או לא, שום ציווי לא היה מונע זאת ממני. הוא אשר אמרתי.
ככלל, ייתכן מצב שאני מאמין ומחוייב ומקיים את הציוויים, אבל בכל זאת אני מוצא צורך לבדוק את עצמי שמא אני טועה. במצב כזה העובדה שיש ציווי, גם אם אני מחוייב לציוויים, לא אמורה למנוע זאת ממני.

למה לא יתכן שיהיה ציווי שיעמיד את המצווה בברירת הכל או לא כלום, כלומר הציווי פונה למי שכבר השתכנע בגדול ורוצה עוד לבדוק שמא יתברר לו שטעה ואומר לו שאם הוא ימשיך לבדוק הוא מאבד בזה את העבודת ה' על הצד שעיקרי האמונה כן אמת. מאחר שהצד הזה עיקרי בעיניו, הרי המעשה הנכון הוא לציית לו ואולי אין כאן סתירה לוגית.

איני רואה שום הבדל. זה אותו אבסורד עצמו. שום שיטה לא יכולה לאסור עליי לבדוק אותה עצמה. זה לא משנה מה אני חושב עליה כרגע. כמובן יכול מישהו לאסור עליי שרירותית לבדוק אותו (אם הוא מציע לי משחק בתנאי שלא אבדוק אותו. אם אתה לא רוצה אל תשחק, אבל תנאי המשחק הם שלא בודקים). אבל כשמישהו מציע לי שיטה מחשבתית שנשפטת במונחי נכון או לא נכון, ובפרט שאני כפוי לציית לה, הוא לא יכול לאסור עליי לבדוק אותה. זה מגוחך.

שלום, כיוון שקראתי את הספר השני בטרילוגיה היפיפייה של מו"ר הגר"מ אברהם, (בהחלט הספר הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות, וקראתי הרבה), עלו לי מספר שאלות (ואני מאמין שיעלו לי עוד) בהקשר לפרק העוסק בלימוד חכמת חיצוניות (פ"ג).
את התמיהה שלך, הרב מיכי, אפשר לסכם בנקודות הבאות:
א. תכני המחשבה שעליהם הרמב"ם מדבר הם עובדות (אם יש אלוהים, ומיהו אותו אלוהים וכדו'). לא ייתכנו ציווים ולא תיתכן סמכות כלשהי ביחס לעובדות. אם ישנה עובדה מסויימת לא ניתן לצוות עליי וגם אין סמכות כלפיי לחשוב או להאמין אחרת.
ב. כיצד יתכן לאסור על אדם לבדוק האם דעתו נכונה? הרי כל עוד הוא לא קיבל החלטה שהתורה מחייבת אותו, אין לו שום מחויבות לציית להוראותיה. לפי"ז גם תהיה הצדקה לעובד אלילים להמשיך ולאחוז בדרכו השגויה כי דתו אסרה עליו לבדוק אותה.
ג. כיצד יתכן שהשכל הוא הבסיס לאמונה ולמחוייבות שלי מחד, נאסר בשימוש כאשר מדובר על עיסוק בנושאים אלו? אם אנו מפקיעים את השימוש בשכל אזי גם אין יסוד לקבלת האמונה שכן זו נעשית מכל ההבנה השכלית שלי שזהו הדבר הנכון והמתבקש.
ד. נוסף על אלו יש להוסיף את העובדה שעיסוק בספרי הגות מעשיר ומרחיב את הדעת וגם מעמיק את האמונה עצמה גם אם מסקנות ספרים אלו שונות מאלו המסורתיות.

אני רוצה להציע את הפיתרון הבא שלדעתי הוא הפיתרון הפשוט:
מדובר באדם שהוא מאמין בתורה ובמצוות ומקיים את דבריה. כעת, הוא רוצה להסתכל בספרי כפירה למיניהם והרי אנו מאמנים כי אנו מחזיקים בדעות הנכונות לכן אנו אומרים לו אל תתבונן בדעות אלו שכן הם יכולים לבלבל אותך ולקחת אותך לאמונות מוטעות שכן אתה אינך חכם מספיק בשביל להבין שאמונתך היא הנכונה ואלו רק יכולים לבלבל אותך.
דוגמא לדבר: ילד שמכיר בהוריו שהם הוריו וכעת יש מישהו שמנסה לשכנע אותו בתיאוריות קונספירציה למיניהם – שההורים שלו עובדים עליו שהוא הילד שלהם וכו'. ההורים מצווים עליו שלא לדבר עם אותו אדם.
לא מדובר א"כ בציווים על מחשבה אלא בציווים על קריאת ספרים והרהורים המביאים אותנו למסקנות שכאלו ולכן כדי לא להגיע למסקנות כאלו אנו נאלצים להסיר מעלינו מחשבות כאלו ולא לקרוא בספרים כאלו. בדיוק כשם שעלינו להסיר ממחשבותינו מחשבות אודות נשים כדי לא להגיע לידי שז"ל או משכב עם אשה בדרך שאינה מותרת הלכתית.
בכך פתרנו את הקושי הראשון. הקושי השני ממילא גם נפתר שכן מדובר בציווי על האדם המאמין.
השאלה הרביעית לא באמת קשה וגם השאלה השניה שכן לגבי אדם מדת אחרת שנאסר עליו לבדוק את דתו מבחינתו יתייחסו אליו כסוג של תינוק שנשבה…

אשמח לשמוע את דעתך (:

לדעתי זה לא פותר את הקשיים העיקריים. אדם שרוצה לבדוק שוב את עמדתו אחרי שגיבש עמדה חייב לעשות זאת. וכי גיבוש עמדה מותר רק פעם בחיים?
ומה שיתייחסו לבן דת אחרת כתינוק שנשבה לא מועיל מאומה. וכי ניתן לחייב אדם להיות תינוק שנשבה? הוא רוצה וצריך לגבש עמדה ואתה כופה עליו להיות תינוק שנשבה. לא קביל בעליל.

שלום שוב,
אני טוען שאין כלל קושי. אכן אין לגבש עמדה ע"י העלאת היפותזות והשערות שיגרמו לי לערער על אמונתי. הטעם לכך הוא כדי שלא אגיע לאמונות מוטעות. מותר לך לחשוב במסגרת מאד מסויימת ולא להפעיל ביקורת כלפי המסגרת הזאת. זה נשמע אמנם רע אבל זה די מובן שכן מבחינת האמונה היהודית והמאמינים – זאת ודאי אמת ולהתחיל לחשוב שמא לא ושמא אחרת זה בעצם מחשבות שחוטאות לאמת ואדם יכול להאמין להם – וזו טעות. בדיוק כמו במשל עם ההורים שאוסרים על ילדיהם לשוחח עם אדם שמנסה לגרום לו לחשוב שהם לא הוריו.

לגבי התינוק שנשבה לא הבנתי בדיוק את הערעור של הרב על דבריי. הרב טען שבאותה מידה לא נוכל לבוא בתביעה כלפי אדם ששייך לדת אחרת שאסרו עליו לבדוק. ואני טוען שאכן כך – אנו לא נבוא אליו בתביעה גם הקב"ה לא יבוא אליו בתביעה אם הוא נקלע למסגרת כזאת שאוסרת עליו לחשוב אחרת.
ושוב, מבחינת האדם היהודי המערכת שאוסרת עליו לבדוק לא דוגלת שעליו להיות תינוק שנשבה ממש לא אלא שהיא בטוחה שהיא האמונה הנכונה ואוסרת עליו לבדוק כדי שלא יגיע לאמונות מוטעות שכן אנשים יכולים להתבלבל ולטעות במסקנות שלהם.

אציין כי אני מבקש לברר נושא זה כי הוא די חשוב לי ולכן אודה לרב על העבר – שהתייחס לדבריי ואבקש לעתיד להמשיך להחוות את דעתו.

אריה, נראה שלא הבנת את טענתי. לא באתי להגן עליו מפני עונש. באתי לומר שהעונש אינו מה שחשוב כאן. זהו רק ביטוי למצב כשלעצמו. טענתי היא שאין שום אפשרות לקבוע לאדם שיהיה תינוק שנשבה. לא בגלל שזזה לא יפטור אותו מעונש אלא בגלל שתינוק שנשבה הוא תמיד טענת הגנה לעונש ולא הנחייה כיצד לנהוג לכתחילה. אגב, זו הסיבה שבעיניי כל אדם כזה נושא באחריות להחלטותיו (כמו אנשי דעא"ש שגם הם טוענים שזו האמונה ואסור להם לבדוק אותה). אם הוא מחליט להיות תינוק שנשבה זו בעיה שלו ואחריותו שלו.

אגב, אני גם לא מקבל שכך הוא מבחינת המסורת היהודית. אם כי, גם אם זה כן היה כך, אני לא הייתי מקבל זאת (כאמור למעלה, אפילו מפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו לא הייתי מקבל זאת).

זה שהמערכת (מי זו המערכת?) בטוחה שהיא צודקת, זה עניינה שלה. כדי להתנהל באופן מסוים אני זה שצריך להיות בטוח שהיא צודקת. לכן אני לא מקבל באופן קטגורי שום איסור לבדוק ולגבש עמדה בעצמי. מבחינתי איסור כזה כתוב על הקרח.

ואם אני איכשהו בטוח ב80% שהמערכת צודקת, ומציעים לי לקרוא טיעון חדש שאני מבחוץ מעריך שהסיכוי שהוא ישכנע אותי הוא נניח רק 10%, אז גם כן תשים פס קל על הימור כזה? (מתעלם כרגע מהטענה שפעולה כשיש בליבו דופי היא לא פעולה משמעותית והוא בעצם כופר סמוי וכו'. המערכת מצווה רק על פעולה ומתעלמת מהמניע).

בהחלט אתעלם. זה לא עניין של סיכויים. אין שום משמעות לאיסור לבחון טיעונים.

השאלה- מצד אחד הרמב"ם אוסר להרהר שמא אינו נכון, מצד שני הרמב"ם עצמו למד ספרי אריסטו וספרי ע"ז [הצאבי"ה], דברי קרדינגו מסבירים פירוש האיסור, אך, ברור שלא יתכן שיהיה כזה איסור, 'הפרשנות הפשוטה' שזה אמור במי שהשתכנע מסביר את איסור הקריאה בספרים, לא איסור 'להרהר',
דעתי היא שכשרוצה לבדוק טענות ודאי מותר, ובכל שלב בחיים, אלא שא"א להגיע בזה ל-100%, וע"ז מצוה התורה להעביר מן השכל אל הרגש! דהיינו שבליבי אאמין ב-100%, אם כאשר אדם מתפלל לה' הוא אומר לעצמו 'רגע יתכן שאין אלוהים, אני מתפלל על הצד שיש אלוהים' ה"ז מגוחך, כי לא מתפלל באמת, ואם הגיע בבירור לכך שהסברא נותנת שלכאורה יש אלוהים אסור לא לחשוב בליבו מחשבות כפירה, כי 'רחמנא ליבא בעי', ואין לב של 80%, ראיה לדברי האיסור נאמר כאיסור על הלב, לא על השכל!
אשמח לשמוע דעת הרב.

אני לא מסכים. תמיד מותר לבדוק טיעונים. וכי אם הפנמתי משהו למישור הרגשי שוב איני יכול לטעות? האם בשלב כזה והלאה אין צורך לגבש עמדה? אולי טעיתי?

הדגשתי שתמיד מותר לבדוק טענות בכל שלב בחיים.
במסקנא של חיי היום-יום צריך להיות עם 100% ולא לקבוע ש'אני מאמין 80%', כמו שכשאני מחבק את אמא אני לא חושב רק 99% שזה אמא שלי, אף שאם ארצה לבדוק אבדוק.

הפוך. ברגע שאתה מאמין מתוך ידע של 1% אז הלב שלך מכיל 1% מהתכולה שלו.
ליבא זה כל הלב. כלומר. אחרי שאתה יודע את כל מה שאתה יכול לדעת.

לפי דברי הרב,אם הוא היה מקבל צווי לשחוט את בנו .היה מסרב לקב"ה לא בגלל הקושי אלא בגלל חוסר ההגיון שבדבר??

לא יודע. כל עוד לא אמצא במצב כזה לא אוכל לדעת. ייתכן שאפקפק בכך שהקב"ה הוא שדורש זאת ממני. או שאפקפק האם ראוי לציית לו בגלל שזה רע. כתבתי כאן לא פעם על חוסר ההיגיון בביקורות על אברהם בעקידה מפיו של מי שלא חווה מעולם התגלות וצו אלוהי ישיר.