איסור החקירה לגבי עיקרי האמונה

שו”תקטגוריה: אמונהאיסור החקירה לגבי עיקרי האמונה
שואל שאל לפני 2 שנים

שלום הרב מיכאל, רציתי לשאול אותך שאלה לגבי האיסור בחקירה לגבי דתות אחרות. כך כתב הרמב”ם:
ג  [ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה.  ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה.  ואפילו להסתכל בדמות הצורה–אסור, שנאמר “אל תפנו, אל האלילים” (ויקרא יט,ד).  ובעניין זה נאמר “ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור, איכה יעבדו” (דברים יב,ל)–שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד:  שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר “ואעשה כן, גם אני” (שם).  [ג] וכל הלאוין הללו בעניין אחד הן, והוא שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה.
ד  ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה–מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב:  מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ה  כיצד:  פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה.  ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.
ו  ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה “ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם” (במדבר טו,לט)–כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת.  כך אמרו חכמים, “אחרי לבבכם”, זו מינות; “ואחרי עיניכם”, זו זנות.  ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.
 
כל האיסורים הללו נראים מאוד תמוהים. נניח מצב היפותטי שבו יש שני אנשים שכל אחד שייך לדת אחרת: דת A ודת B (ונניח לצורך העניין שאחת נכונה והשניה אינה נכונה). בכל דת (A ו B) יש איסורים כגון אלו שאוסרים לחקור לגבי הדת השניה, שמא אדם יתבלבל ויזנח את דתו. שני האנשים מנסים להיות צדיקים כמה שניתן, ולכן שניהם נמנעים מלחקור לגבי דתו של השני. נמצא שאחד מהם ודאי טועה, בעוד שבמצב שלא היה איסור זה, ייתכן שע”י שיח פתוח, שניהם היו מגיעים לאמת.
מעבר לזה, אם נגדיר כספרי מינות ספרים שמרחיקים את האדם מדת האמת. איש דת A יוכל לטעון כלפי עצמו שהספרים שעד היום קרא בהם, ייתכן שהם הם ספרי המינות (כך איש דת B טוען). איש דת A שואל עצמו, אם כך, עלי למצוא את דת האמת תחילה כדי שאמנע בוודאות מאיסור הקריאה בספרי מינות (מכיוון שהגדרנו ספרי מינות כספרי דת השקר). נמצא שהוא עוקר את איסורי המינות הללו לחלוטין, מכיוון שכל עוד לאדם יש ספק לגבי האמת, אין שום משמעות לאיסור, וברגע שלאדם כבר אין ספק לאחר חקירתו, כבר אין טעם באיסור. לכן אני לא מבין איך ייתכן שהרמב”ם פסק איסורים אלו?

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 שנים

שאלתך טובה מאד, וכבר מזמן הייתי מוטרד ממנה.
מה שאני יכול לומר לך הוא כדלהלן:
1. גם אם היה איסור מפורש בתורה עם בת קול מהשמים ישירות מהקב”ה בכבודו ובעצמו, ומוסכם על כל הנביאים והפוסקים, שכולם אוסרים מדאורייתא לברר את עמדתי, אני לא מכיר באיסור הזה ולא נשמע לו. קודם אני צריך להשתכנע שהמערכת אמיתית ורק אז אני מקשיב לאיסוריה. זו לוגיקה פשוטה.
2. לכן סביר בעיניי שאין איסור כזה (שהרי לפחות הקב”ה ודאי אינו טועה טעות לוגית כה טיפשית). וגם אם יש כאלה שחושבים שיש איסור כזה – הם כנראה טועים. 3. ומכאן שכנראה יש לפרש את איסור “לא תתורו” אחרת. יש לי כמה הצעות: לדוגמה, לא לעסוק בזה בלי לפתח מיומנות פילוסופית מספיקה (אחרת זה מרשם להסתבכות). אפשרות אחרת, האיסור הוא למי שאין ספיקות אלא יצרו מניע אותו לעורר בכוח ספיקות ולהסית את עצמו לעבירה. בעצם מדובר בכניעה ליצר ולא בבירור אמיתי. לשון הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. מדובר ב”תרי סרסורי דעבירה” (העיניים והלב) כלשון חז”ל. יש ללכת אחרי המוח ולא אחרי העיניים והלב, או במילים אחרות לעשות בירור הגיוני ולא רגשי-יצרי.

שואל הגיב לפני 2 שנים

אני מאוד שמח לשמוע שאתה מסכים איתי בנושא.
שמתי לב שיש תימוכין לדברים שלך בדברי הרמבם עצמו באומרו: “ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות”.
אולי משמע מפה שהאיסור תקף רק לגבי מי שאינו יודע את דרכי העיון שבאמצעותם אפשר להגיע לאמת – כפי שאתה אמרת.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

אכן.
הנה קטע מספר שאני כותב בימים אלו שמנסה להציג תיאולוגיה עדכנית:

מסקנה: משמעותו של איסור קריאה בספרים חיצוניים
בפרשת ציצית התורה מצווה אותנו (במדבר טו, לט): “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. ועל כך דורשים חז”ל (בבלי ברכות יב ע”ב):
הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים.
ובאמת הפוסקים מביאים זאת להלכה. לדוגמה, הרמב”ם בספר המצוות לאו מז, כותב:
והמצוה המ”ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ’ ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר [קהלת ז] ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד:
אם כן, יש כאן איסור להאמין בדעות שהן היפך הדעות שחייבה אותנו התורה. זהו חיוב על אמונות ודעות, ממש במנוגד לדברינו למעלה.
יתר על כן, אנחנו מוצאים בהלכה הרחבות של האיסור הזה. למשל, הרמב”ם בהל’ עבודה זרה פ”ב ה”ב-ג כותב:
ב. ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.
ג. וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
כלומר יש גם איסור על קריאה בספרים חיצוניים ועיסוק בחכמות ודעות זרות. שוב לכאורה מדובר כאן בניסיון לצוות ולשלוט על המחשבות ועל קבלת ההחלטות בתחום האמונה.
האיסורים הללו הם אבסורדיים על פניהם. כיצד ייתכן לאסור על אדם לבדוק האם דעתו נכונה? הרי אם דעתו אינה נכונה והתורה לא מחייבת אותו, כי אז אין לו שום מחויבות לציית להוראותיה. ובדומה למה שהערתי למעלה, האם יעלה על הדעת שתהיה הצדקה לעובד האלילים להמשיך ולאחוז בדרכו השגויה כי דתו (השגויה) אסרה עליו לבדוק אותה. אבל גם מעבר לזה, ברור שעיסוק בספרי הגות הוא מעשיר ומרחיב את הדעת, וגם מעמיק את האמונה עצמה, גם אם מסקנותיהם שונות מאלו המסורתיות. לכן בלתי סביר בעיניי (גם אם זה אפשרי לוגית) שהתורה תאסור זאת על מי שרוצה בכך.
לכן גם אם לא הייתי מוצא שום פירוש סביר לציוויים הללו, וגם אם הם היו יוצאים ישירות מפי הגבורה ומוסכמים על כל הנביאים והפוסקים בכל הדורות, אין לי ספק שהם בטלים ומבוטלים, ולא מחייבים בשום צורה. אבל מכיון שאני מעריך את חז”ל ואת הפוסקים כאנשים חכמים שודאי לא פספסו את הטיעון הזה (למעלה ראינו שחז”ל והפוסקים היו מודעים לו ועשו בו שימוש), ובוודאי שהקב”ה לא נופל בשגיאות לוגיות כה טיפשיות, ברור שאין איסור כזה. ואם יש פוסקים שחושבים שיש – הם פשוט טועים. אז מה משמעותו של “ולא תתורו”? כאן עלינו ליטול לידינו את פלך הפרשנות ולעשות בו שימוש. ראשית, ברמב”ם מדובר על עבודה זרה, וייתכן שמבחינתו מדובר בשטות על פניה שאין טעם לעסוק בה, ולא בספרי פילוסופיה והגות אחרים. הרי הרמב”ם עצמו עסק בספרים כאלו לא מעט. אבל הרמב”ם כאן מדבר על כל הרהור שמביא לעקור עיקר מעיקרי התורה, וזה לא רק עבודה זרה. וכי ספרי אריסטו שדגל בקדמות העולם לא עוקרים עיקר מעיקרי התורה? הרמב”ם ודאי קרא בהם ועסק בהם רבות.
הפרשנות הפשוטה וההגיונית ביותר היא שהציוויים הללו פונים אך ורק למי שכבר הגיע למסקנות ואין לו צורך אינטלקטואלי לבדוק אותן, ומה שהוא עוסק בנושאים הללו הוא רק מחמת יצרו הרע שמחפש דרך לברוח מהמחויבות ההלכתית והתורנית שלו. לאדם כזה אולי יש מקום לאסור את הקריאה בספרות שמציגה דעות אחרות, ולצוות עליו להחזיק באמונות מסוימות. כל זה רק אחרי שהוא כבר באמת משוכנע, ופנייתו לערוצים זרים היא רק תוצאה של יצר שמסית אותו למצוא פתח לברוח מהמחויבויות שלו. מעבר לזה, כפי שהרמב”ם עצמו מציין החשש קיים בעיקר אצל מי שלא השתלם בעקרונות החשיבה הפילוסופית ועלול להתבלבל ולהגיע למסקנות לא נכונות. מי שרוצה לבדוק ברצינות, שישתלם קודם בחשיבה פילוסופית, ולאחר מכן שיבדוק. האיסור הוא רק לעשות זאת באופן פזיז.
למען האמת, מכיון שמדובר בטיעון לוגי פשוט והגיוני, לא ממש חיפשתי האם יש מישהו שמפרש כך את הדברים (כי גם אם לא יהיה מישהו כזה, זו פרשנותי שלי).[1] אבל דומני שאפילו אם באמת בכלל אין פרשן כזה, הסיבה לכך יכולה להיות החשש מפתיחת פתח לאנשים שלא צריכים את הדברים וסתם ישתמשו בהם כפתח. ההנחה היא שאנשים שבאמת זקוקים לבירור הזה לא ישאלו את הפוסקים האם לעשות זאת או לא, ובצדק. אם כן, אולי הפוסקים חשו שהם יכולים להרשות לעצמם להשאיר את הדברים כפי שהם. אבל כאמור, גם מי שלא השתכנע מהטיעונים הפרשניים הללו, זה לא משנה כלל ועיקר. לאיסור כזה איני מציית, ולא משנה מי אמר אותו ואם הוא כן התכוין אליו אם לאו.
התשב”ץ בפירושו לפרקי אבות, מגן אבות, פ”ב מי”ד כותב:[2]
ומזה [דע מה שתשיב] נהגנו היתר בעצמנו ללמוד החכמות ההם.
לאור מה שראינו כאן, בהחלט ניתן להבין שהוא מדבר גם על האפיקורוס שבתוכנו ולא רק לשאלותיו של מישהו זר. המשמעות היא שכאשר אדם רוצה לברר את האמת ודאי שאין עליו שום איסור לעסוק בטיעונים ובספרים שמסייעים לכך, ללא שום מגבלה על מחברים ותכנים.
נראה שניתן לראות זאת גם בפסוק עצמו: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, וחז”ל דורשים על כך שהעיניים והלב תרי סרסורי דעבירה (ראה ילקוט שמעוני, ואתחנן רמז תתל”ו, ירושלמי ברכות פ”א ה”ה ומקבילות). משמעות הדברים היא שאסור לנו לתור, כלומר ללכת כעיוורים (לתת למשהו להוליך אותנו) אחרי העיניים או הלב. אלו יצרים ורגשות, ומה שאמור להוביל אותנו הוא השכל. בירור שכלי, אם כן, הוא מותר ורצוי, ולעומת זאת הטיות או תיור אחרי “מדריך תיירים” קלוקל – הם שאסורים.

[1] לדיון מקיף ניתן לראות בספרו של הרב פרופ’ יהודה לוי, שערי תלמוד תורה, עולם הספר התורני, ירושלים תש”ן, שער ז.

[2] ראה מקורות נוספים בספרו הנ”ל של יהודה לוי, עמ’ רצט, ובפרק ד שם.

מ.ו הגיב לפני 2 שנים

1. “מעבר לזה, כפי שהרמב”ם עצמו מציין החשש קיים בעיקר אצל י שלא השתלם
בעקרונות החשיבה הפילוסופית ועלול להתבלבל ולהגיע למסקנות לא נכונות. מי שרוצה
לבדוק ברצינות, שישתלם קודם בחשיבה פילוסופית, ולאחר מכן שיבדוק. האיסור הוא רק
לעשות זאת באופן פזיז” אריסטו לא נשתלם?2. “וכי ספרי אריסטו שדגל בקדמות העולם לא עוקרים עיקר מעיקרי התורה? הרמב”ם
ודאי קרא בהם ועסק בהם רבות”. קיימות פרשנויות סבירות מאוד שהרמב”ם הנשאיר את הדעה הזו כלגיטימית

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

מ.ו.,
רק כעת ראיתי את ההתייחסות הזאת. משהו כאן השתבש ואיני מבין את הערה 2 שלך.
לגבי 1, אם הבנתי נכון אתה שואל כיצד ניתן לומר שאריסטו לא השתלם בחכמות. אבל מי אמר שהוא לא השתלם? הוא אכן השתלם וטעה.

כמדומני הגיב לפני 2 שנים

יש אפשרות קצת יותר דקה להסבר האיסור של ולא תתורו, לתחושתי היא קצת יותר מדויקת; האיסור הוא לא למי שניגש לבירור הדברים מתוך שיקול דעת ורצון לבירור האמת, אלא למי שניגש לדברים מתוך קלות ראש ומאוויים של סטייה ופריצות. (אינני מתכוון לסטייה ופריצות במובן המקובל, אלא רק בהקבלה לזה, זאת אומרת סטייה של הנפש לחיפוש אחר פריצת גדרות על ידי נבירה בספרי עבודות זרות ותאולוגיות רחוקות).
התחושה שלי שאי אפשר להגביל את העיסוק למי שהשתלם בלוגיקה ופילוסופיה, ראשית בגלל שתמיד צריך עוד כלים לבחון כל גישה, ובעיקר בגלל שגם למי שלא השתלם יש דרכים עקיפות לחקור אחר האמת, (עדיין נשארת בעיה עם האנשים שאין להם את הכלים גם לזה).
אם זה הפירוש הנכון, תהיה שאלה מה עם אדם שמעוניין לחקור אחר האמת אבל יש לו גם את ההנאה האסורה של ‘ולא תתורו’, זו שאלה של גבולות שקיימת בעוד הרבה מקומות (לשון הרע לתועלת על שונא שלך…), כמדומני שהתשובה תלויה בפרופורציה של מידת החשיבות של הבדיקה מול מידת הסטייה הנפשית.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לא הבנתי את ההערה. הרי זה גופא מה שכתבתי בשתי הודעותיי כאן. אולי לקחת רק את הציטוט של מ”ו שהעיר לפניך. אבל ראה שוב בדברים שכתבתי.

לגבי שאלתך מה לגבי שתי כוונות, יש לתלות זאת בכמה סוגיות שעוסקות בשתי כוונות. בזבחים “לשם פסח ולשם שלמים” ועוד הרבה. ראה למשל דיון דומה (אם כי לא זהה. הוא מדבר על שתי פעולות ולא שתי כוונות, אבל אפשר להשליך) בחלקת יואב או”ח סי’ כח.

וכן דיון האחרונים בשתי סוגיות בכתובות לגבי אונס ורצון (ראה אנצי”ת ע’ ‘אונס’).

אריק הגיב לפני 2 שנים

“גם אם היה איסור מפורש בתורה עם בת קול מהשמים ישירות מהקב”ה בכבודו ובעצמו…שכולם אוסרים מדאורייתא לברר את עמדתי, אני לא מכיר באיסור הזה ולא נשמע לו”
אם האיסור היה ישירות מהקב”ה עצמו(ובכך נכללת ההבנה/אמונה/ידיעה שיש הקב”ה ומהו) אז מקור המחויבות כבר ברור (למעט אם העיון הוא בעניין המחויבות לקב”ה) וממילא האיסור תקף.

לשם דוגמה: נניח שהקב”ה מתגלה אלי ואומר לי שהוא אוסר עלי לחשוב שהמשיח לא יבוא או להרהר/לקרוא וכו’ באופן שיביא לידי מחשבה כזו. הרי האיסור תקף ואני לא רואה בו בעיה לוגית

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

הצד השני של המטבע: אם יש לי חשש שאין קב”ה ולכן אני מוצא צורך לחקור ולבדוק האם אכן כך הוא או לא, שום ציווי לא היה מונע זאת ממני. הוא אשר אמרתי.
ככלל, ייתכן מצב שאני מאמין ומחוייב ומקיים את הציוויים, אבל בכל זאת אני מוצא צורך לבדוק את עצמי שמא אני טועה. במצב כזה העובדה שיש ציווי, גם אם אני מחוייב לציוויים, לא אמורה למנוע זאת ממני.

אריק הגיב לפני 2 שנים

למה לא יתכן שיהיה ציווי שיעמיד את המצווה בברירת הכל או לא כלום, כלומר הציווי פונה למי שכבר השתכנע בגדול ורוצה עוד לבדוק שמא יתברר לו שטעה ואומר לו שאם הוא ימשיך לבדוק הוא מאבד בזה את העבודת ה’ על הצד שעיקרי האמונה כן אמת. מאחר שהצד הזה עיקרי בעיניו, הרי המעשה הנכון הוא לציית לו ואולי אין כאן סתירה לוגית.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

איני רואה שום הבדל. זה אותו אבסורד עצמו. שום שיטה לא יכולה לאסור עליי לבדוק אותה עצמה. זה לא משנה מה אני חושב עליה כרגע. כמובן יכול מישהו לאסור עליי שרירותית לבדוק אותו (אם הוא מציע לי משחק בתנאי שלא אבדוק אותו. אם אתה לא רוצה אל תשחק, אבל תנאי המשחק הם שלא בודקים). אבל כשמישהו מציע לי שיטה מחשבתית שנשפטת במונחי נכון או לא נכון, ובפרט שאני כפוי לציית לה, הוא לא יכול לאסור עליי לבדוק אותה. זה מגוחך.

השאר תגובה