המוציא מחברו בסיטואציה קונקרטית – איך להגדיר

במקרה שתיארת, הצדק נוטה בבירור לצידו של השותף החדש, והשימוש שעושה השותף הוותיק בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" מבוסס על שגיאה לוגית ומשפטית.

ראשית, יש לנקות מהשולחן את הטענה ההיסטורית. העובדה שבעבר הייתה לשותף הוותיק הסכמה על חלוקה של חצי-חצי עם שותף אחר, אינה מחייבת בשום צורה את השותף החדש. חוזה הוא התקשרות בין צדדים ספציפיים, והשותף החדש לא ירש את ההתחייבויות של השותף הקודם ולא הסכים להן מכללא. לכן, אין כאן שום "חזקה" או "סטטוס קוו" משפטי שממשיך באופן אוטומטי ומחייב את השותף החדש.

שנית, לגבי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה": הכלל הזה הוא עקרון של סדר הדין, שקובע כי כדי שבית הדין יקום ויעשה פעולה של הוצאת ממון מאדם אחד לשני, עליו לקבל סיבה טובה (ראיה). אולם, ישנם מצבים שבהם ה"מוציא" אינו מוגדר רק על פי מי שמחזיק פיזית בכסף באותו רגע, אלא על פי מי שטוען טענה שחורגת מ"המצב הסביר". כפי שהסברתי במקומות אחרים, לעיתים נטל הראיה מוטל על מי שטוען את הטענה הבלתי סבירה, משום שהוא זה שמבקש להוציא אותנו מההנחה הסבירה ומשורת הדין הבסיסית.

במקרה דנן, חשבון חשמל אינו מס קבוע המוטל על הדירה (כמו ועד בית או ארנונה בסיסית), אלא תשלום על צריכה. השותף הוותיק מחזיק בשני שליש משטח הדירה ומגדל בה תינוק (מה שדורש מן הסתם כביסות מרובות, חימום/קירור, חימום מים וכו'). ברור לחלוטין שהצריכה שלו גבוהה משמעותית מזו של רווק השוכר חדר אחד (שליש מהדירה).

בדיני ממונות, כאשר אין הסכם מפורש, הולכים אחר אומדנא דדעתא ו"מנהג המדינה". ההיגיון הבסיסי והצדק החלוקתי קובעים שכל אדם משלם על מה שהוא צורך. כאשר אי אפשר למדוד במדויק (כי אין מונה נפרד לכל חדר), החלוקה ההגיונית וברירת המחדל המשפטית היא יחסית לשטח או לנפשות. כפי שכתבתי בעבר ביחס לסכסוך על חשבון חשמל שבו אחד הצדדים העלה את הצריכה באופן דרסטי, התחייבויות לתשלומי חשמל מבוססות תמיד על הנחת מוצא של צריכה סבירה ופרופורציונלית.

לכן, השותף החדש אינו "מוציא מחברו". נהפוך הוא: השותף הוותיק הוא זה שמבקש לגבות מהשותף החדש כסף עבור חשמל שהוא עצמו (ותינוקו) צרכו. אם השותף הוותיק רוצה לחרוג מברירת המחדל ההגיונית (חלוקה של 2/3 ו-1/3) ולדרוש מהשותף החדש לסבסד את צריכת החשמל שלו בחלוקה של חצי-חצי, הוא זה שעליו להביא ראיה שכך סוכם מראש או שכך אכן מתפלגת הצריכה בפועל. בהיעדר ראיה כזו או הסכם מפורש מראש, החלוקה צריכה להיעשות באופן יחסי (לפי שטח או נפשות), כפי שטוען השותף החדש.

ועוד הערה. הדיון כאן כלל אינו עוסק במוחזקות. זה לא ויכוח על כסף כלשהו אלא על חיוב עתידי. לכל היותר ניתן כאן לדון על חזקה דמעיקרא, אבל גם זה לא רלוונטי כאן.

והערה אחרונה. אם יש חוק בעניין הוא הקובע.