אמונה מוכחת

ניתוח מעניין. הפעם לא אתחיל עם האות אל"ף.
לו יתואר מצב בו פילוסוף מוכיח לי בצורה שכלית למה אמונתי מבוססת על שקר, מפריך כל טענה תאולוגית שיש לי בצורה שכלית/פילוסופית/לוגית.
ועל כל תירוץ שאני/רב משיב לו, הוא מקשה עוד 10 (נניח וזה אפשרי שאין תשובות לכל קושיותיו), האם אז עליי "לא להאמין"? "לא לקיים מצוות"?

אני רואה שיש מאמינים בציבור הדתי שגם אם מקשים עליהם 1000 קושיות ואין להם מענה, ואכן נראה שאמונתם סותרת שכלית, עדיין ימשיכו "להאמין"…
אני חושב לעצמי שבאידיאל: אדם צריך ללכת ולבסס את אמונתו בחיים ע״פ השכל וההגיון.
יוצא מכך שאם יוכיחו לי שאין הדת דבר מעולה אלא בלבד פיקציה וסיפור יפה (ואעשה מחקר מעמיק מאוד של אפילו כמה שנים אם צריך) – מצד האמת, עליי לא להאמין…
מה דעת הרב בעניין?

איני מבין את השאלה האם עליך להאמין. שאל את עצמך האם אתה מאמין או לא. מדובר בהחלטה שאדם צריך לקבל (ראה בטור 661). לגבי משמעותן של הוכחות, ראה בטור 654. שם הסברתי שלא נכון שהוכחה היא בהכרח הכרעה שחייבים לקבל.