אשם תורם בענייני פגיעות מיניות

שו”תאשם תורם בענייני פגיעות מיניות
תאיר שאל לפני 2 שנים

שלום הרב. 
 
כתבת לא מעט על כך שניתן ליחס אשם תורם לנפגעות עבירות מין שנקטו בהתנהגות מינית מוחצנת לפני הפגיעה. כך לפחות הבנתי את הדברים, אנא תקן אותי אם אני טועה. 
 
על כל פנים, יש לך כמה שאלות בעניין:
 מהי ההתנהגות, בהקשר המיני, הבטוחה מבחינתך? האם אישה שמתלבשת בצורה חושפנית, אך לא יוזמת שום מגע מיני, ונתקפת באמצע הרחוב – בעלת אשם תורם מבחינתך? ואולי בעלת אשם תורם בשיעור נמוך?
במידה וכן, שאלה עוקבת – האם אדם שחור בשנות ה50, שמסתובב בשכונה לבנה בארה”ב ונתקף – הוא גם בעל אשם תורם לדעתך? כוונתי היא, שכאשר הנורמות המוסריות הן פגומות ומובילות לתקיפות פיזיות, הבעיה היא לא ההתנהגות של הנפגע, אלא הנורמות המוסריות הפגומות. 
אשם תורם הוא מונח משפטי, ולכן אשמח לדון בו בכלים משפטיים. אשם תורם נקבע ביחס לניזוק כאשר הוא לא נקט אמצעי זהירות סביריים בנסיבות העניין. האם אמצעי זהירות סבירים, על מנת להימנע מהטרדה מינית, כלומר על מנת להימנע ממגע בלתי רצוי בגופי שלי, הם התלבשות באופן מסוים? בעיני זה לא סביר. כן סביר לצפות מגברים בחברה אנושית להתאפק, גם לנוכח מראות מסוימים, מכל סוג. בעיני, ניתן בהחלט לצפות מגברים לא לכפות את עצמם, בשום אופן, על אנשים אחרים. ואם מבנה הביולוגיה האנושית מקשה על כך – יש לאלף אותה בעזרת השפעה חברתית נוקשה, לא להיכנע לה על ידי צמצום חופשיות הנפגע.
אשמח לשמוע את דעתך. 
שבת שלום,
תאיר

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שנים

אני לא יודע לתת קריטריון. יש התנהלות שנראית סבירה ויש שלא. אבל דומני שכולם יסכימו שיש מצבים שבהם לנפגע יש אשם תורם ויש מצבים שלא. לכן שאלת הקריטריון מונחת לפתחנו כולנו, ולא רק שלי. רק מי שלא מוכן להכיר באשם תורם בכלל פטור מלהציע קריטריון. בעבר כבר עמדתי על כך שגדולי הליברלים רואים בעליה להר הבית או במצעד של כהניסטים באום אל פאחם פרובוקציה שמצדיקה אלימות של ערבים, אבל לא מוכנים לשמוע על כך שלנפגעת מינית יש אשם תורם. [אגב, יש הבדל בין שני המצבים. אצל הערבים האלימות היא יזומה ומכוונת ומקבלת לגיטימציה חברתית, גם מהשמאל היהודי, בעוד שאלימות מינית היא בד”כ תוצאה של התפרצות יצרית אלימה שקשה מאד להתגבר עליה] ההבחנה תהיה תלויה, בין היתר, בשאלה מהי בעינינו התנהלות סבירה והגיונית, או אפילו זכות בסיסית שלא סביר לדרוש מאדם לוותר עליה. בעיניי ללכת חשוף אינה זכות בסיסית, שכן לא כל כך קשה לכסות קצת, ולכן אני רואה בהליכה כזאת אשם תורם. אבל כמובן שמה נראה סביר ומה לא, מהי זכות בסיסית ומה לא, זו שאלה שתלויה בנורמות החברתיות. טענתי היא כלפי הנורמות החברתיות ולא דווקא כלפי אישה זו או אחרת.
חשוב להבין שיש כאן תלות מורכבת בין העובדות לנורמות: הנורמות קובעות מה סביר ומה לא לגיטימי לדרוש מאנשים לוותר עליו, ומתוך כך קובעים אשמה ואחריות על מה שקרה (העובדות). אבל התוצאות בפועל והסיכונים שעולים מהן  נוטלים חלק בקביעת הנורמות. כוונתי לומר שאם יש מצב אלים שבאטמוספירה החברתית הקיימת לא  מצליחים להתגבר עליו, זוהי אחת האינדיקציות (כמובן לא היחידה) לזה שסביר לדרוש מאנשים לוותר עליה (שזו לא זכות בסיסית ולגיטימי לדרוש הימנעות).  אם יצר המין והאלימות הוא כזה שבהתנהלות הנוכחית לא מצליחים למנוע מעשים של אלימות מינית, זו אינדיקציה לכך שיש לבחון האם התנהלות כזאת היא סבירה או שנכון לדרוש ויתור עליה ולראות במי שלא מוותר עליה כמי שנוטל חלק באשמה (אשם תורם). האשם התורם הוא גם על החברה שקובעת נורמות ולא רק על האדם הבודד שמתנהל על פיהן.
ואגב, גם בעולם המשפט אין קריטריונים לאשם תורם. הקריטריון הוא הסבירות (מידתיות הדרישה מול עוצמת הסיכון ותוצאותיו).

תאיר הגיב לפני 2 שנים

היי, תודה על המענה המהיר והענייני כתמיד.
מניחה שאין לך זמן מיותר להתדיינות בנושא, לכן אניח כמה הערות לתגובתך, ולו רק לשם הקוראים:

1. אתחיל מהסוף, ביחס להבחנה שלך שגם בעולם המשפט אין קריטריון לקביעת אשם תורם. אינני משפטנית, אבל אני מכירה קצת את הפסיקה הנושא, והאמת היא שכמו ביחס לכל דוקטורינה משפטית, גם לגבי אשם תורם נקבעו מבחנים בפסיקה, שניתן לכנות קריטריונים. כמובן שהיישום שלהם משתנה בהתאם לנסיבות, אבל באופן כללי יש שניים כאלה: א. מבחן הסבירות, כמו שאמרת. האם אישה סבירה יותר הייתה נזהרת ומתלבשת יותר צנוע. בעיני, כשהשאלה נשאלת כך, כלומר כשאלה עובדתית, התשובה היא שלילית לחלוטין. הסבירות, כמו שתיארת נכונה, קשורה קשר הדוק לנורמה החברתית. ולכן אין כאן התנהגות לא אחראית, שהרי רוב הנשים מתלבשות איך שהן רוצות ולא נתקפות.
ב. מבחן נוסף בוחן את ההתנהגות בראי המוסר, כלומר את ההשלכות שיש למעשה שנטען כלא אחראי, ביחס לאחר. אתקשה מאוד למצוא את ההשלכות השליליות שיש בלבישת מכנסיים קצרים כלפי האחר, עם כל “הכבוד” ליצר המין. יש גם יצרים נוספים, כמו יצר האכילה, ואני מתארת לעצמי שאף אחד לא ישייך אשם תורם לקונדיטור שיגנבו לו קינוחים.
אני יודעת שהתייחסת לעניין המשפטי בשולי הדברים, אבל במחשבה שנייה, אנחנו עוסקים פה בנזק – הפגיעה המינית – ולכן הגיוני לדון בו מזווית משפטית.
2. אתה טוען, כך להבנתי, שהאשם התורם הוא ביחס לנורמה החברתית. אני באמת מתקשה להבין איך אפשר לפסול נורמה בגלל מקרים שהם יחסית חריגים. או בלשון פשוטה – רוב הנשים בחברה המתירנית לא נפגעות מינית, וזאת בניגוד לסטטיסטיקה השקרית שמופצת היום. זו שטות גמורה, אם תרצה אצרף אסמכתאות, אבל מקרי האונס בחברות ממעמד סוציו אקונימי בינוני ומעלה הם נדירים.
ההטרדות המיניות זה תחום שבכלל לא ניתן לבדוק בצורה אמפירית, לאור גישת ה”כל דבר שלא נעים לך סובייקטיבית הוא הטרדה מינית”.
רוצה לומר, שבעבר החברה הייתה פחות מתירנית, ומצאת שם לא פחות אם לא יותר אלימות מינית. מכאן שאין שום ראיה לבעייתיות של הנורמה הזו, לפחות לא מההיבט המוסרי.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

1. אלו לא קריטריונים. מבחן הסבירות תלווי בשאלה מהי סבירות ומה סביר. זה בדיוק מה שכתבתי, שסבירות היא בעיני המתבונן ולפי הנורמות המקובלות. בעובדה שרוב הנשים מתלבשות איך שהן רוצות ולא מותקפות לא מוכיחה מאומה. השאלה האם יש מספר מקרים גדול מדיי שמצדיק דרישה מנשים לא להתלבש כפי שהן רוצות. ושוב, זה בעיני המתבונן.
ב. השאלה היא מה עוצמת היצרים ועד כמה אדם יכול להשתלט עליהם. מעבר לזה, גם אם יצר האכילה היה בעוצמה דומה אין בו פגיעה באחרים והתוצאות שלו לא כ”כ חמורות. לכן ההשוואה הזאת לא רלוונטית.
תכלס, הדיון המשפטי לא מוסיף כאן מאומה. משפטנים לא יכולים לתרום לדיון שום דבר מעבר לשכל הישר שיש גם לכל אחד מאיתנו.
2. ראי דבריי למעלה. השאלה אינה של רוב ומיעוט אלא של כמה מקרים והאם אנחנו מוכנים לחיות עמם. מעבר לזה, איני יודע מניין את לוקחת את הטענה שהסטטיסטיקות שמתפרסמות הן שקריות. יש הרבה מקורות שמדווחים על מספרים מאד גדולים (לאו דווקא של אונס, אלא הטרדות ברמות שונות) וכך אני שומע כמעט מכל אישה.
ועוד הערה. קשה להשוות בין חברות שונות כי יש כמה וכמה פרמטרים שמבדילים ביניהן, ולכן קשה לבודד את השפעת צורת הלבוש והמתירנות המינית על מספר מקרי האלימות המינית. לכן השוואות סטטיסטיות כאלה לא ממש רלוונטיות לדיון. עובדה היא שצורת התנהלות של אישה מעוררת גברים יותר או פחות, ולזה קשה להתכחש. לכן מסברא נראה לי שזה גם זרז למקרי אלימות (שכמובן נמצאים בקצה).
לסיום רק אחזור ואומר שעיקר טענתי בטור האחרון אינה במישור העובדתי אלא במישור הלוגי. אי אפשר להתייחס למין כמשהו בנאלי ואז לזעוק כאילו יש כאן פגיעה בציפור הנפש ובעומק האינטימיות.

השאר תגובה