ברכה על מצוות דרבנן

אני חושב שיש כאן טעות בהבנת הציווי של "לא תסור". לדוגמה, המנ"ח כותב שאם צריך לחלל שבת עבור חולה, ויש בפניך שתי אפשרויות: עבירה שנלמדת מדרשה או עבירה שכתובה בתורה בפירוש, עדיף לעבור על מה שכתוב בתורה. הוא מסביר שמה שיוצא מדרשה אתה עובר שתי עבירות: לא תסור והעבירה עצמה. אלו כמובן דברים חסרי כל היגיון. "לא תסור" הוא פסוק מסמיך. בסופו של דבר עושים את ההוראה דרבנן בגלל התוכן שלה. רק הסמכות של חכמים נלמדת מ"לא תסור".
הוא הדין בנדון דידן. סמכות חכמים נלמדת מ"לא תסור", אבל המצווה או העבירה הן התוכן שחכמים קבעו. משל לדבר, למה לברך על נטילת לולב ולא על שמיעה בקול ה'? כי החובה לשמוע בקול ה' היא העיקרון המסמיך, אבל המצווה שאותה עושים היא התוכן עצמו.
ויש לדון לאור דברי נתיה"מ סי' רלד שכתב שהעובר על דרבנן בשוגג לא עשה ולא כלום (ואינו צריך תשובה). הוא מניח שעבירה דרבנן היא עבירה על חובת ציות ולא על התוכן עצמו, וכשעשית בשוגג אין כאן מרד (חוסר ציות) ולכן לא עברת. תחושתי היא שבכל זאת אין כאן סתירה. העיקרון המסמיך הוא באמת הבסיס הפורמלי שעליו עוברים, אבל הברכה נאמרת על התוכן שאותו עושים.
הדברים נכונים בפרט לשיטות שמברכים על מנהג, ששם אין אפילו לא תסור. לכאורה ההסבר הוא שמברכים על התוכן, והחובה לשמור מנהגים (שלא ברור מקורה) היא רק העיקרון המסמיך, וכנ"ל.