היחס בין הנהגת הייחוד להנהגת המשפט

 
 
שלום הרב מיכי.
אני מצרף קטע קצר שכתבתי על נושא זה. אשמח אם תקרא ותכתוב מה דעתך.
 
"צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמ"ה)
 
על מנת להבין את הפסוק הזה יש לפרש את שני זוגות הביטויים – "צדיק" מול "חסיד", ו"דרכיו" מול "מעשיו".
כידוע, הצדיק הוא זה שממלא את חובותיו על פי הדין, ואילו החסיד הוא זה שעושה גם לפנים משורת הדין.
אך מה פשר הביטויים "דרכיו" ו"מעשיו"?
על מנת להבינם יש להקדים הקדמה קצרה על ההשגחה של ה' בימינו. בתקופת התנ"ך אנו רואים כיצד ה' מתערב באופן ישיר במציאות ובחוקיה הפיזיים – הוא קורע את ים סוף, מוציא מים מהסלע, מעמיד את השמש, וכדו'. אך בימינו ה' ממעט להתערב בטבע, מסיבות שונות (שלא נכנס אליהן כאן – ויש לכתוב עליהן בע"ה בנפרד). ההשגחה בימינו באה לידי ביטוי בהתערבות בחוליות בשרשרת סיבות.
 למשל, אם אדם מסוים (שיש עליו השגחה פרטית מסיבה כלשהי) נפצע קשה בתאונה, ברור שהוחלט על כך מלמעלה. אחרי קבלת ההחלטה, ה' גורם באופן נסתר כלשהו לביצועה. למשל, הוא גורם לציפור נדירה לעבור במקום התאונה, ולהסיח את דעתו של הנהג הפוגע. כתוצאה מהסחה זו, הנהג מבצע תאונה שבה אותו אדם נפצע קשה. זוהי בעצם הדרך של ה' ("דרכיו") לגרום לכך שהחלטותיו יתבצעו בסופו של דבר. ביצוע זה מכונה בפסוק – "מעשיו".
לעתים ה' מחליט להתערב בשרשרת הסיבות במידת הדין, אך ייתכן שבדרך יחולו שיבושים כלשהם. למשל, ה' החליט תחילה שהציפור הנדירה תגרום לתאונה חמורה שבה ייהרג הנפגע, אך הנהג הצליח להוריד את המהירות ו"רק" פצע אותו קשה. לכאורה יש כאן מעין שיבוש של החלטת ה'. אך הפסוק אומר שה' לוקח בחשבון שאחרי ההתערבות שלו בשרשרת הסיבות (שליחת הציפור הנדירה) ייתכנו שינויים שיקלו עם גזר דינו של האדם, וגזר דין זה לא יבוצע עד הסוף. לכן אומר הפסוק שה' חסיד בכל מעשיו, כלומר – לעיתים ה' גוזר על האדם עונש חמור, ובפועל הוא מקבל עונש קל יותר בגלל סיבה שה' בחר לא להתערב בה (במקרה זה, החלטת הנהג הפוגע להאט את המהירות). כלומר, "מעשיו" של ה', הביצועים של החלטותיו, נעשים באופן של חסד, ולכן הוא "חסיד בכל מעשיו". החסד הוא הבחירה של ה' לא להתערב במהלך האירועים, גם אם בחירתו החופשית של הנהג תגרום להקלה בעונש.
כמובן שייתכן גם מקרה הפוך, שבו ה' גזר שפלוני ייפצע קשה, אך הנהג הפוגע החליט, בבחירתו החופשית, לעשות תאונה קשה יותר ולהורגו. במקרה זה החלטת ה' בוצעה במלואה (שהרי מוות כולל בתוכו פציעה), אך בחירה חופשית גרמה להחמרה של העונש. החמרה זו אינה חלק מ"דרכיו" של ה', כי ה' לא מתערב בבחירה החופשית אלא רק לוקח אותה בחשבון. לכן הפסוק אינו שייך במקרה זה.
ממה שאמרנו עד כה יוצא שלכל החלטה של ה' בנוגע לגורלו של האדם יש שני מטרות – המטרה של מתן שכר או עונש למי שמגיע לו (הנהגת המשפט, בלשון רמח"ל בספרו "דעת תבונות"), והמטרה של קידום העולם ליעדו (הנהגת הייחוד, בלשון רמח"ל). לעיתים, בגלל בחירתו החופשית של אדם אחר, רק המטרה של הנהגת הייחוד יוצאת לפועל, ולא המטרה של הנהגת המשפט. בדוגמה שנתנו, היה מגיע לנפגע בתאונה עונש מוות, וגם ה' רצה שהוא יצא מכלל פעולה בשביל לקדם את העולם ליעד כלשהו. אך ה' מוכן להסתפק בהשגת המטרה של הנהגת הייחוד (יציאת הנפגע מכלל פעולה בגלל פציעה קשה), ולוותר על השגת המטרה של הנהגת המשפט (מות הנפגע). כמובן שייתכן שבהמשך הוא יבחר להשלים את העונש בעולם הבא, כי הכלל שנאמר בפסוק נאמר רק על השתלשלות העניינים בעוה"ז. אך אם מטרתו של ה' בהנהגת הייחוד לא הושגה כלל (למשל, הנפגע נפצע קל בלבד, ויחזור לתפקוד), ה' ישוב ויתערב עד שהיא תושג. במקרה זה לא חל הפסוק שבכותרת, כי ה' הוא צדיק בכל "דרכיו" רק במקרה ש"מעשיו", כלומר החלטותיו, מתקיימים.
מכאן נוכל גם להבין את מאמרי חז"ל "גלות מכפרת עוון", "מצורע חשוב כמת", "עני חשוב כמת". מי שחטא, מגיע לו עונש כמובן. אך ייתכן שה' גם רוצה להרחיק אותו מהחברה, כדי שלא ישפיע על אחרים. אדם שגולה, מצטרע או נהיה עני, מפסיק לפעול בחברה באותה עוצמה שבה עשה זאת מקודם. אם אדם שבגלל חטאיו מגיע לו עונש מוות גולה או נהיה עני או מצורע, הרי שמטרת ה' בהנהגת הייחוד הושגה, ונותר לחוטא רק לקבל את העונש בהנהגת המשפט. אך כאמור ה' יכול להסתפק בעוה"ז בהשגת מטרת הנהגת הייחוד, ולכן כדאי לחוטא שעונשו מוות לצאת לגלות כדי שיוכל להמשיך לחיות בעוה"ז , לעשות תשובה, ולכפר על מעשיו.