המוציא מחבירו עליו הראיה בעלות שלילית וחיובית
שמעתי את שיעור הרב בלימוד ופסק שדן בקידושין על חפץ שהכריזו עליו שזה שלו כי המוציא מחבירו עליו הראיה. אך נראה לי דרך אחרת בזה.
בטוען שמא ומוחזק לעומת בריא. אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.
ברור שהמוציא מחבירו עליו הראיה פירושו הגדרה שלילית של בעלות. אסור להוציא מידו. והוא מחליט אם מוציא או לא. ולכן יש כאן פסק! שזה שלו. אולם, הפסק הזה אומר גם שאין לו בעלות חיובית על מוחזקותו. נניח שימצא ראיה הרי כן יוציאו ממנו. למשל יהיו עדים המעידים שזה אינו שלו. או ראיה הפוכה שזה שלו.
אז בעבר היתה לו בעלות שלילית גם לאחר הבירור הזה של המציאות!! אך בעלות חיובית לא היתה לו. אם נמצא ראיה כנגדו. ולכן מכאן מעת מציאת הראיה ולהבא אין לו בעלות שלילית. ואם יש לו ראיה אז יש לו גם בעלות חיובית. אך למפרע היתה לו בעלות שלילית אך לא חיובית.
בכל חפץ יש בו שני ערכים. הערך החברתי הוא ערכו של החפץ בחברה. והערך האישי שהחפץ שלו יש לו ערך אישי בבחינת רוצה אדם בקו שלו מעשר קווים של חבירו.
בבעלות שלילית לא ניתן להוציא ממנו את החפץ. זאת אומרת שיש לו את הערך הכללי של החפץ!!
אך לא ניתן לומר שיש לו בעלות חיובית שנוכל לייחס לו ערך אישי לחפץ כי יתכן שאינו שלו באמת!!! ורק על מה שהוא שלו הוא יכול לתת לו ערך אישי.
אבל כל עוד יש לו בעלות שלילית, יש משמעות לערך האישי של החפץ אגב הערך הכללי השייך לו מהחפץ.
אך מה קורה אם נמצאה ראיה שהחפץ שייך לתובע?
התשובה היא שהבעלות החיובית על החפץ התגלתה שהיא של התובע. ולכן ניתן להחזיק את גוף החפץ אל התובע כי הערך האישי של החפץ הוא שלו לחלוטין!
אך לא ניתן לומר שמכירת הנתבע לא היתה מכירה. משום שבעסק וממכר הערך הכללי הוא הקובע את מעשה הקניין. כי נותן את שווי הכללי של החפץ לקונה ותמורתו מקבל שווי ממוני בהתאם לכך. עד שלכן אנו אומרים שאם הקונה קנה בסכום מעל ומעבר לערך החפץ הכללי. המכר בטל שזה יותר משתות!!
ולכן, הנתבע כן נתן את הערך הכללי לקונה. ולכן, אם מדובר על ממון סתם. בממון הערך של הממון הוא רק הערך הכללי שלו. ולכן לא יוציאו את הממון מהקונה. אלא יוציאו את הממון הזה מהנתבע.
אך אם הוא נתן חפץ לקונה. הרי לחפץ עצמו יש לו ערך אישי שלא נמסר לו ולכן יחזירו הבית דין את החפץ לתובע. אך הבעלות השלילית היתה של המוכר ולא של התובע קודם שנמצאה ראיה לתובע. ולכן הערך הכללי היה של הנתבע. ואת הכסף שקיבל בעבור ערך זה מהקונה עליו להחזיר לקונה. משום שערך זה עבר לקונה בתמורת הכסף שקיבל ממנו.
אך מה קורה אם מדובר על ממון בלבד? הרי הממון ערכו הוא כללי בלבד. וברגע שיש לו בעלות שלילית המכר נעשה. ממילא לא ניתן להוציא את הממון הזה גם מהקונה. אלא רק מהמוכר שערכו הכללי היה שלו. ולא של התובע. גם בדיעבד. למפרע התברר שהיה תובע את הערך האישי של החפץ כלומר בעלות חיובית אבל לא היה לו בעלות שלילית כלומר את הערך האישי. ולכן המכר קיים. וכעת יש להוציא את הערך הכללי מהנתבע כי התבטלה הבעלות השלילית שיש לו ערך החפץ. וזה מעין חוב שיש להוציא ממנו.
אך מה קורה עם כסף קידושין?
כאן יש הסתפקות האם הקידושין נעשים בערך הכללי של החפץ או בערך האישי של החפץ?
אם הערך של הבעלות החיובית היא הקובעת הרי שאין כאן קידושין! כי למפרע התברר שלא היה לו שום בעלות חיובית בחפץ.
ואם הערך של הבעלות השלילית היא הקובעת הרי שיש כאן קידושין! כי בעלות זו לא התבטלה למפרע.
ומה קורה בכסף זה קודם שיש ראיה. האם יש קידושין או לא?
ניתן לומר שיש כאן חזקה שמי שיש לו בעלות שלילית יש לו גם בעלות חיובית. ולכן על פי חזקה זו צריך לומר שהיה כאן קידושין. גם אם נאמר שצריך בעלות חיובית על מנת לקדש.
נשארת השאלה מה קורה אם נמצאה ראיה. והאדם מבין שהחפץ הזה לא היה שלו מלכתחילה והיה עליו להחזיר לתובע. ומעולם לא היה שלו. האם היה קידושין? אני נוטה לומר שלמפרע צריך לומר שלא היה לו קידושין.
לכאורה יש להוכיח מקדושין שאומרים לה שהטבעת שוה פרוטה כי אם בדעתה הוא שווה יותר בערכו הכללי ממה שחשבה אומרים שלא היתה דעתה על שווי זה ולכן לא היה קידושין.
כי זה לא השווי של הכסף העושה את הקידושין. רק צריך לדעת שדעת האישה על שווי האמיתי של החפץ ולא מעריכה אותו יותר. כי אז ניתן היה לטעות שיש כאן קידושי טעות שלא על דעת כן הסכימה להתקדש. ולכאורה אם הבעלות שלילית הרי היא מקודשת.
אך יש לדחות טענה זאת. ולומר שהעברת בעלות חיובית שלו על החפץ היא שעשתה את הקידושין. אלא אגב הבעלות החיובית יש גם בעלות שלילית. וניתן לטעון שרצתה האישה חשיבות של בעלות שלילית גם כן להתקדש בו אגב הבעלות החיובית בטבעת.
וצריכה האישה לקבל בעלות חיובית שלא ניתן להוציא ממנו לעולם, כמו שהאישה אינה יכולה לצאת ממנו עם ראיה. ולכן מקבלת חפץ שיהיה שלה לעולם. ועל תנאי זה התקדשה בדעתה. וזה קל וחומר שאם על השווי שלה יכולה לטעון שלא היתה מתקדשת אז אם גם החפץ אינו שלה לעולם לא על דעת זה התקדשה.
מה דעת הרב?
ארוך ולא מובן לחלוטין. לצערי לא הבנתי כלום.
רק אומר שגם סתם חפץ שנמצא אצלי וודאי לי שהוא שלי, אם יבואו שני עדים שאינו שלי יוציאו אותו ממני.
אני מחדש שיש שני סוגי בעלות: בעלות כלפי ה' ובעלות כלפי בית דין.
במקרה של "טוען: שמא" לעומת "טוען בריא". פוסקים הבית דין שהמוחזק ש"טען: שמא" לא מוציאים ממנו. ולאחר מכן התברר ל"טוען: שמא" שזה באמת לא היה שלו. האם יעלה על הדעת שיכול להחזיק בחפץ בגלל פסק בית דין? בודאי שלא. התברר שזה מעולם לא היה שלו!.
מה יוצר בעלות כלפי ה'? מעשה קניין. כלומר, מעשה שחל עליו שם של מעשה קניין. אם הוא עשה מעשה בחפץ שאינו שלו בלי הסכמת בעל החפץ אין זה מעשה קניין. ואז אנן סהדי שהחפץ שלו. והטוען בריא מעיד על שלו.
רואים בחפץ כמייצג הבעלים בגלל מעשה הקניין. ומושג הבעלות אומרת שיש לבעלים שלטון מוחלט על הקניין (בנוגע לסוג הקניין שיש לו למשל שדה לפירותיה אינו שלו בשביל לבנות עליו בניין). ולכן גם הערך האישי שנותן האדם לחפץ כמו ערך רגשי או רק מכיון שזה שלו על דרך "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו" הוא הקובע בחפץ. ולא ניתן להחליף את החפץ הזה תמורת חפץ בעל ערך כלכלי דומה. כי הקניין הוא אמצעי להנכיח את הבעלים בעולם. ולא ניתן להעריך שום דבר כלפי זה.
בעלות כלפי בית דין (ולא כלפי ה') אומרת שיש לו חזקה על החפץ. החזקה יוצרת זיקה בין החפץ לנתבע ה"טוען: שמא". אפילו אם זה לא באמת שלו. אנו אומרים שכל עוד דעת ה' האמיתית מוסתרת. זה כאילו שלו. ואם ימכור לאחר הרי שיעביר את החזקה על החפץ לקונה. וזה יהיה שלו כמו שהיה של הנתבע. ואם יבוא ראיה של מי החפץ. יחזירו החפץ לתובע. כלפי כל מי שאינו שלו החפץ שייך לנתבע!! ורק שיהיה ניתן להוציא ממנו אם תהיה ראיה של מי החפץ. והרי עליו להתנהג כבעלים לכל דבר בחפץ. כמו בור ברשות הרבים שאינו שלו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. שכלפי מי שהדבר שלו (הרבים) כן ניתן להוציא ממנו. אך כל מה שנוגע איך לנהוג בחפץ זה שלו לגמרי ומחייב אותו נזקים.
זאת אומרת שיש לו היתר להשתמש בחפץ. אך לא לומר שהקניין ממשיך את נוכחות הבעלים בעולם. ולכן אפילו שאינו שלו, רואים זאת כאילו הוא שלו לעניין ההנהגה בחפץ.
נפק"מ אם ה"טוען: בריא" גונב החפץ. האם כלפי ה' יקרא גזלן? לא! כי לקח את שלו. אך בית דין ידון אותו כאילו גנב את שאינו שלו. מדוע? כי מנע ממנו זכות להשתמש בחפץ.
ולכן מי שמכר את החפץ שיש לו עליו חזקה. הוא אכן העניק לקונה זכות להשתמש בחפץ. וזוהי זכות מוחלטת כלפי בית דין. כל עוד אין ראיה. אבל אם באו עדים חזקה זו פקעה מכאן ולהבא אבל לא למפרע! ולכן היתה מכירה. אך אם באה ראיה הרי שהחזקה מכאן ולהבא פקעה. ואף על פי שהמכירה היתה תקפה כי מכר את החזקה זה היה רק על דעת שהיא חזקה עולמית. ולכן פקעה אם פקעה החזקה מכאן ולהבא אז גם המכירה בטלה.
או שלא הבנתי או שאתה רק חוזר על התפיסות הרגילות עם ניסוח לא מוצלח של בעלות כלפי בי"ד וכלפי ה'. אני גם לא מבין מה מטרתך? מה אתה רוצה להרוויח מהניסוח הזה?
אסביר את דברי באופן מעמיק יותר. ואני חושב שאז הרב יבין אותי.
קודם כל, דעתי היא שיסוד המוסר ויסוד התורה הוא אחד (וזה בקיצור). יסודו הוא שכל ההויה רוצה לממש את עצמה. ומזה יוצאים עשר הספירות כלומר עשר ערכים מוסריים.
ערך הקניין הוא ערך יסודי. באמצעות הקניין האדם מממש את עצמו. זה לא קניין הנובע מהחברה אלא נובע מהוויית הנפש. בנפש האדם יש כוח קניין. והאדם מוציא לפועל את עצמו באמצעות קניינים.
ערך נוסף הוא ערך החיים, לבטא את עצמו לזולת. ערך זה מקנה לאדם זכות יסוד לחיות בחברה. מתוך זכות יסוד זה קמה החברה, המלכות. זכותה לחוקק חוקים לטובת החברה. וזהו דינא דמלכותא דינא. החברה יכולה להקנות דברים באמצעות פגיעה בזכויות קניינות של אנשי החברה. כלומר המניעה של החברה היא היוצרת את הזכויות.
ניקח דוגמא, האם ניתן לקנות פטנטים או דבר שלא בא לעולם?
מהזכות היסודית הקניינית זה בלתי אפשרי. זהו קניין אמיתי.
לעומת זאת קניין הפטנטים יכול להיעשות באמצעות פגיעה בזכויות של אחרים. התוצאה תהיה דומה לקניין אמיתי. הוא יוכל להשתמש והזולת לא יוכל. אבל הגורם לקניין הזה הוא לא נובע מתוך מהות חיובית בהוויה. אלא הוא נעשה באמצעות פגיעה בזכויות של אנשי החברה. ואז בדרך השלילית מייצר קניין. לעומת זאת קניין אמיתי אינו נעשה מתוך פגיעה בזכות קניינית של אחר. הוא גם לא יכול להיעשות על חשבון אחר. אני יכול לקנות דבר רק אם אין זכות קניינית יסודית על הדבר. אחרת אין שום קניין.
לכן, כשאנו עוסקים בקניין עלינו לשאול איזה קניין מדובר? האם זה קניין אמיתי או זה קניין מלאכותי הנובע מהחברה.
מה הנפק"מ?
למשל מי שהבית דין קבע שהחפץ שלו. אזי מי שטוען ברי אם גונב ממנו. לא עבר על איסור תורה לא תגנובו. וכן מה קורה בחברה שאין כפיה על חוקי הקניין החברתיים, כמו בגטו קובנה (שהרב דיבר על כך הפסק של הרב גיבלרטר בגטו) יש עדין בעלות הנובעת מההויה ולא מהחברה.
ולכן בקידושין יש לשאול האם זקוקים לפעולה של קניין אמיתית? או זקוקים רק לתוצאה של פעולת הקניין שלמעשה הקניין החברתי המלאכותי ניתן. לכאורה בקידושין זקוקים למעשה קניין של ממש ולא התוצאה שלאשה יהיה שלה החפץ. כי הפעולה הזאת היא היוצרת את הקידושין.
ומי שחי בתוך חברה של גויים, אז כל עוד החברה לא מסכימה שזה שלו על פי חוקי החזקה זה באמת לא הופך לשלו. ואז החפץ הנמצא אצלו הוא בספק. ואז ממילא לא ניתן למכור אותו גם בקניין חברתי.
לכן הקניין החברתי הוא בעלות שלילית הנובע שאין רשות לאף אחד להשתמש בזה מלבדו. וכך יש לו זכות קניינית בו. אך הקניין היסודי הוא בעלות חיובית הנובע מהבעלים ולא מהחברה.
לא רואה שום קשר לשאלת המוסר והתורה. לא רואה שום קשר בין מוסר לעשר ספירות. לא רואה שם קשר בין מוסר לבין מימוש של ההוויה (מה זה בכלל?). לא רואה קשר בין כל אלו לבין קניין. ולבסוף, שום קשר בין כל אלו לערך החיים. גם לא מדובר כאן על זכות של אדם לחיות בחברה אלא על האפשרות שלו לעשות זאת (כלומר אתה יכול לטעון שבלי קניין קשה לחיות בחברה, אבל איני מבין מנה הקשר של הזכות הזאת, גם אם ישנה).
בכל אופן, כל אלו גם אם היו קיימים לא קשורים בשום צורה לדיון עצמו.
לגבי הצעתך עצמה, אחזור ואומר שוב. לא רואה מה אתה מרוויח בניסוח המסורבל הזה. הבאת לי נפ"מ בין שני צדדי החקירה שלך, אבל לא זה מה שביקשתי. הנפ"מ הללו הן מובנות מאליהן. אני שאלתי מה הנפ"מ בין הניסוח הזה לבין הניסוח של החקירה הלמדנית הרגילה (האם זכות משפטית יוצרת קניין או לא)? מה לזה ולקניינים כלפי בי"ד וכלפי הקב"ה? לדעתי אתה חוזר על אותו דבר במילים שונות (ופחות מוצלחות).
מציע לסיים.
רצון ההויה לבריאת העולמות הוא לגלות שלימות פעולותיו וכינוייו. בלשון הרחוב: מימוש עצמי.
ספירת המלכות הוא מימוש עצמו בזהות הקיבוצית חברתית. מזה נובע דינא דמלכותא בו יכול לקבוע חוקים לטובת החברה ולפגוע בזכויות היחידים.
בשונה מהחקירה הלמדנית איני טוען שיש או זכות משפטית או זכות מהתורה.
מה שנקרא זכות משפטית יכול להביא לתוצאה של קניין. אך הדרך בו פועל הקניין אינו באמצעות מעשה קניין אלא באמצעות דינא דמלכותא. לעומת מעשה קניין שיש עדים להסכמה לקניין ולפעולה. שהפעולה היא פעולה קניינית.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer