חילונים כעדי קידושין‎

ראיתי מאמר שמנסה לסכם את האפשרויות להכשיר עדות כזאת: https://www.tzohar.org.il/wp-content/uploads/38_10.pdf
יש לי הרבה ביקורת על דבריו, אבל הנקודה הכי בעייתית כאן היא שהוא מתעלם מההבדל בין עדות לקיום הדבר לעדות לבירור (כמו בכתובה). לא קרב זה אל זה. רוב הסעיפים שלו לא רלוונטיים לעדות לקיום הדבר. כך לדוגמה עדות קרובים ניתן לקבל בממונות, אבל לא בקידושין. ומסברא לא מועיל כאן "קבלו עלייהו" (שבמאמר הנ"ל מאריך בזה), שהרי העדים לא באו לחייב את החתן או הכלה (זה נכון בכתובה, אבל לא בקידושין) אלא לייצג את הציבור. אז מה הרלוונטיות של קבלת החתן והכלה של עדים כאלה?
אתחיל בשורה התחתונה: אפריורי, גם בלי מקורות, תמוה מאד לקיים דבר על ידי שני עדים שלא מכירים בו ולא מחויבים אליו. לכן בעיניי חילונים לא מצטרפים למניין ואין לתת להם לברך. מבחינתי הם כמו הוספת עציצים לבית הכנסת. הוא הדין לגבי לקיים קידושין על פי עדותם. זה כמו לקיים קידושין על פי שני עציצים. זו סברה שנראית לי פשוטה, ולא קשורה לשום מקור שיובא (תופעת החילוניות היא חדשה, ובדרך כלל הלימוד ממקורות קודמים לגביה, כולל הקטגוריות הידועות – תינוק שנשבה, שוגג, מומר להכעיס ולתיאבון וכו', הוא שגוי).
אני כמובן מדבר כאן רק על אתאיסטים. יש לי מאמר בצהר על כך שאתאיסטים הם כמו גויים. גם אם יקיימו מצווה אין להם מצווה, והכשלתם אינה איסור. להבדיל מהאכלה או ספייה בידיים שאסורה). https://www.google.com/url?client=internal-element-cse&cx=f18e4f052adde49eb&q=https://mikyab.net/%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%259E%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2599%25D7%259F-%25D7%2594%25D7%259B%25D7%25A9%25D7%259C%25D7%25AA-%25D7%2597%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599-%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%2591%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2594/&sa=U&ved=2ahUKEwj-1KuTsPWCAxWvPhAIHYqmANUQFnoECAMQAQ&usg=AOvVaw13Y8Feooy87k16oIjREviJ
הם כמובן חייבים במצוות ויש חובה לנסות להחזירם לאיתן התורה, שכן הם יהודים לכל דבר. אבל כל עוד זו השקפתם שום מצווה שלהם לא שווה כלום (ולכן הנחת תפילין ברחוב לאנשים כאלה היא מעשה ריק, כמו צירופם למניין).
לעומת זאת, מסורתיים, וכאן אני מגדיר אותם מי שמאמינים אבל מחפפים (יש גם סוגי מסורתיים אחרים), זה עניין אחר. בניגוד למה שרגילים לחשוב, הם יותר רשעים מהאתאיסטים, כי הם יודעים את ריבונם ומורדים בו ואילו האתאיסטים פשוט לא מאמינים ולכן אנוסים גמורים (למטה מתינוק שנשבה), אבל מבחינת שייכות לנושא הקידושין – המסורתיים שייכים ויכולים אולי לקיים את הדבר, שהרי הם מאמינים בקב"ה ובקידושין ומבינים את משמעותם. לכן מידת הרשעות לא בהכרח רלוונטית לשאלתנו (ואין לעשות קו"ח).
מעבר לזה יש את שאלת פסול רשע לעדות שבה הוא מתמקד במאמר הנ"ל. ברור שמבחינת רשעות במובן המקובל (כלומר לא עוברי עבירה אלא מישהו שהגברא ייחשב רשע), המסורתי (בהגדרה הנ"ל) הוא רשע מהודר. הוא יודע ומורד. לעומת זאת, האתאיסט אינו רשע בשום צורה. הוא עבריין אבל כגברא הוא אינו רשע שהרי הוא אנוס בדעתו. ומכאן שאם פסול רשע מדבר על רשעות במובן של הגברא, אז אתאיסט ודאי אינו רשע אבל מסורתי כנראה שכן. אם פסול רשע הוא מחשש שקר אז אף אחד מהם (מסורתי ואתאיסט) לא פסול כי הם לא חשודים לשקר. זאת בהנחה שגם עדות לקיום הדבר נפסלת בגלל חשש שקר (למרות שלא מעידים שם על כלום, מי שחשוד לשקר נפסל בגופו ואינו יכול גם לקיים קידושין). אבל אם פסול רשע הוא פסול הגוף, אזי לפחות לגבי עדות לקיום הדבר ייתכן שהתמונה  הפוכה: מסורתי כשר ואתאיסט לא.
אני חייב לומר בשולי הדברים שהגדרת פסול רשע כחשש שקר תמוהה מאד לדעתי. למה רשע הוא רק בעבירות שמחייבות מלקות? לומדים זאת מהפילו השופט והיכהו, אבל מה לזה ולחשש שקר? חז"ל דורשים 'אל תשת רשע עד', ובפשטות זה פסול הגוף. ההסבר הוא כנראה שלא מוכנים לתת מעמד חברתי לרשעים שיעמידו דברים (יקיימו קידושין או יפסקו דין) על פיהם. בבחינת ארבעים בכתפיה וכשר לעדות?! העובדה שמכבדים בעדות אנשים מכובדים אומרת שלא נכון לעשות זאת לרשעים.
מעבר לזה יכול להיות ברשע גם חשש שקר, אבל זה דיון אחר. לגבי עדות קיום פסול הגוף הוא חשוב, כי חשש שקר ניתן לעקוף. בפשטות עדות לקיום הדבר רואה את העדים כנציגי הציבור לעניין  זה (יש בפנ"י אמירה דומה), והם נותנים גושפנקה ציבורית לקידושין. זה אבסורד לעשות זאת על פי חילונים.
ראה כאן אצל הרב מלמד בפסקה האחרונה: https://ph.yhb.org.il/11-04-05/
הרי לך דוגמה כאן לכך שהפסיקה מסדר ראשון יכולה להיות גם לחומרא. עלינו לחפש את האמת, לא קולא ולא חומרא.

והנלע"ד כתבתי.