טפח באישה ערווה

שלום הרב וחג שמח,
במסכת ברכות כד. כתוב:
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא:
כלומר לכאורה כל החילוק בין טפח ערווה לבין טפח סתם (שאינו ערווה) הוא חילוק שיש לו נפק"מ רק באשתו, אבל באישה שאינה אשתו, אין משמעות לחילוק זה (כלומר אצבע קטנה שקולה לתורף מבחינת חומרה). לפי זה, מה ההיגיון בהלכות צניעות לנשים שיכסו טפח ערווה שלהן, ממה נפשך, אם יש עניין לכסות טפח ערווה, הן צריכות לכסות גם טפח שאינו ערווה (כמו אצבע קטנה), ואם אין עניין לכסות אצבע קטנה, אז גם את מקום התורף אין עניין לכסות (מכיוון שהם שווים בחומרתם). ניתן היה לתרץ שזה נובע מהאיסור לקרוא ק"ש כנגד הערווה, אבל כל זה מדובר רק בשעת קריאת שמע, שאותה אנשים נוהגים לקרות בבית הכנסת במקום שאין נשים כנגדם, ואילו בשאר הזמן, אין עניין שלא להימצא כנגד הערווה.