כללי פסיקה בגמרא

שלום לכבוד הרב:
מצינו בחז"ל בגמרא ובמשנה מחלוקות שבהן אין הדיון בתוכן החולקים קובע אלא כלל מסוים שקובע שבמקום שיש מחלוקת בין שני התנאים הלכה כאחד מהם. (כמובן אין הכווונה לגבי מקומות שבהן יש מחלוקות בין רוב ומיעוט וכדומה).
לדוגמא : (עירובין מז עמוד ב) "כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. רבי יהודה ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי, ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי".
יש כאן כללים מסוימים של פסיקה, אך לא כתוב מה הפרמטרים שלפיהן נקבעו הכללים האלה, ובאמת יש כמה אפשרויות שמצאתי בכללי הפסיקה, אפשר לומר ש: א. אנו משערים שסברותיו של תנא מסוים קרובות יותר לאמת, ולכן אנו פוסקים כמותו.
ב. הגמרא הכריע כתנא מסוים מסיבות שונות, כגון חשיבותו או אף צדקותו, ולאו-דווקא בשל קרבת דבריו אל האמת. דוגמה להכרעה כזו ניתן למצוא בגמרא לעיל (יג עמוד ב) שאמרה שהלכה כב"ה נגד ב"ש משום שנוחים ועלובים היו.
 
כל אלה אינם סיבות שנניח היו תופסים בעולם המשפט להכריע כדעתו של זה או של האחר. שאלתי אם כן, האם ישנו פרמטר כדוגמת משהו שמאפיין ברמה השיטתית תנא מסוים שלכן דעתו קרובה יותר לאמת. נניח שיש לתורה איזו שהיא השקפה מסוימת שבעניין מסוים תכונות הנפש של אותו תנא או שיטתו הפוליטית או כל פרמטר אחר יגרום לו להיות צודק יותר מחבירו?
 
(במונחים של היום, נניח בויכוח מסוים אם יש צד "ליברלי וצד שמרן" ובית המשפט מצדד בהשקפת עולם ליברלית יחשיב יותר את דעתו של מדען נניח יותר מאיש דת…)
 
תודה רבה מראש. ותודה רבה כללית על האתר והספרים הנפלאים