כשל הנטורליסטי
מה טיבה של ההנחה שצריך להוסיף בין הנחה עובדתית למסקנה נורמטיבית כדי לא להיכשל בכשל הנטורליסטי ? למשל, השולחן הזה כחול, לכן השולחן הזה יפה, צריך להוסיף שמה שכחול יפה; אז זה ש״מה שכחול יפה״ מה אפיונה של הנחה כזאת, עובדתית, נורמטיבית, שיפוטית או משהו אחר ?
מה צריך להוסיף כדי לעבור מההנחה שלהניח את היד על האש זה מסוכן למסקנה שאל תניח את היד ?
זו הנחת גשר, שקושרת את המישור הערכי (זה יפה) לעובדתי (זה כחול).
צריך להוסיף את ההנחה: אסור להיכנס לסיכון.
אוקיי.
אבל, אם אני נותן המלצה, עצה אני לא צריך להוסיף הנחת גשר נכון ? למשל, להניח את היד על האש זה מסוכן לכן אני ממליץ לך בחום שלא תניח את ידיך, אין בזה את הכשל הנטורליסטי נכון ?
וככלל, המלצה או עצה זה נכנס באיזה ספירה משפטית, לכאורה לא בנורמטיבי וגם לא בעובדתי ?
"מסוכן" זה מושג מעורפל.
להניח את היד על האש גורם ל2 אפקטים:
1. כאב.
2. כוויה, כיעור של היד.
אלו אפקטים שבמצב רגיל בני אדם נורמליים מתרחקים מהם.
באש קל להוכיח את האפקטים גם למי שהוא חסר ניסיון באש ולא מאמין לקביעות שלך. פשוט מתחילים לקרב את היד לאש.
אבל לדוגמה בסמים יהיה לך קשה להוכיח לשני מדוע זה לא טוב, כי יש הרבה שאומרים שזה בסדר, ובשביל זה אתה צריך לפתח אמינות לגבי שאר האיסורים והעצות שאתה נותן.
לא שאלתי על הטענות עצמן, הן רק אילוסטרציה, שאלתי על הסקת מסקנה מסויימת מהנחות מסויימות.
תלוי איך אתה מבין מהי המלצה. אם המלצה היא הבאה: אם רצונך להימנע מכאב אל תכניס את היד לאש, זוהי עובדה לא תלויה בכלום. הוא יחליט האם רצונו להימנע מכאב או לא. אם אתה ממליץ לו לא להכניס יד לאש, אתה בעצם מניח שכאב הוא דבר שיש להימנע ממנו, ואת זה צריך להניח.
בצרפתית יש פתגם מפורסם האומר ״a l’impossible nul n’est tenu״, הנותן בעברית משהו כמו ״לא חייבים לעשות הבלתי אפשרי״, או בניסוח אחר ״חיוב מחייב יכולת״ שמשמעו הוא שזה אבסורד לדרוש ממישהו לעשות דברים בלתי אפשריים, כמו להיות בשני מקומות שונים בדיוק באותו זמן.
הכלל הזה ש״חייב מחייב יכול״ אפשר לנסח (להצרין) אותו ככה ״בנאדם X חייב לעשות p אם ורק אם הוא יכול לעשות p״, והמשפט האחרון הזה שקול (לוגית בין השאר) ל״אם הבנאדם X אינו יכול לעשות p אז הוא לא חייב לעשות p״.
הנה הסקנו נורמה (״X לא חייב״) מעובדה (״X לא יכול״). לא ?
יכולת היא תנאי הכרחי ולא מספיק לחיוב. לכן לא נכון כאן "אם ורק אם". ההצרנה: חייב -> יכול. לא יכול -> לא חייב.
אבל גרירה אינה היסק אלא טענה. יש כאן הנחה שלא יכול גורר לא חייב, אבל חוסר החיוב אינו תוצאה של אי היכולת.
אם היית מנסח כאן טיעון מקביל:
הנחה: ראובן לא יכול לעשות x.
מסקנה: ראובן לא חייב לעשות x.
הטיעון הזה באמת לא תקף. נדרשת הנחת גשר נוספת: מי שלא יכול לא חייב. ההנחה הזאת היא הגרירה שעליה אתה מדבר.
תובנה יסודית מאד תודה רבה. נראה לי שזה אותה ההבחנה שעשה Russel כדי ליישב את פרדוקס של Caroll בדיאלוג ״מה שהצב אמר לאכילס״, שיש הבדל בין כלל ההיסק של Modus Ponnes לבין הmaterial implication.
נכון או שאני טועה ?
בקיצור, אם p אז q שונה מp לכן q .
נכון ?
בהחלט. הראשון הוא טענה והשני טיעון.
אחרי מחשבה שנייה אני לא מבין משהו. הMP הוא טיעון בסדר, אבל מה זה טיעון ? זה גופא טענה של אימפליקציה. כלומר טיעון הוא לא תקף באופן מוחלט, אלא טיעון בעצם זה אומר ״אם אתה מקבל את ההנחות אז אתה חייב לקבל את המקנה״.
אי לכל סוף סוף ״P לכן Q״, המשמעות שלו זה ״אם אתה מקבל את P אתה חייב לקבל את Q״; במילים אחרות מונחת ביסודו של היסק טענה של אימפליקציה.
אימפליקציה היא טענה ולא טיעון. היא נמדדת במונחי אמת או שקר ולא במונחי תקף או בטל. כשאתה אומר שלא יכול גורר לא חייב אתה לא אומר שזה בהכרח נכון אלא טוען שזה נכון. בטיעון המקביל: הנחה – לא יכול, מסקנה – לא חייב, אתה טוען שהנביעה היא הכרחית מתוך עצמה.
הרב מה היחס בין קאנט ויום לכשל הנטורליסטי ? כלומר, מי גילה את הכשל הזה ? כי שניהם איפשהו אומרים שלא ניתן לגזור מסקנה מסוג X מהנחות מסוג Y, מה ההבדל בניהם ?
יום נחשב כמי שהמשיג את הכשל של ought-is. מור הרבה אחריו הגדיר כשל נטורליסטי, וזה לא בדיוק אותו דבר. אבל מקובל לקרוא גם לכשל של יום הכשל הנטורליסטי. קאנט אימץ אותו.
איך (או אולי, האם ?) מהעובדה שחפץ מסויים הוא שלי (אני בעלי של החפץ) נגזר לוגית שלך אסור לגזול אותו ? זה לא כשל נטורליסטי ? האם בלי שחוק מסויים (טבעי, מוסרי, או דתי) היה אוסר זאת עליך זה היה מותר לך ״לגזול״ אותו ?
או בעצם, האם כל תפיסה ריאליסטית (ריאליזם מוסרי, משפט טבעי, ריאליזם הלכתי) לא לוקה בכשל הנטורליסטי ?? כיון שחפץ זה טמא אסור לנגוע בו. כיון שאני בעל אסור לך לקחת. כיון שרצח זה רע אסור לרצוח.
בנוגע לשאלה הראשונה, אריה אדרעי (שהיית המפקד שלו 🙂) למשל במאמרו על אחריות בלא אשמה כותב ״החוק האלוהי מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מחוקי הטבע… תוקפו של החוק אינו נובע מן הציווי אלא כאמור מהיותו חלק מן הסדר הטבוע בעולם״. אני תמיד לא הבנתי ככה, תמיד חשבתי שתוקפו של החוק נובע מהציווי. ואתה מטעים את זה בטרילוגיה שלך. אז מה מוקד, יסוד המחלוקת ? או, האם אפשר להיות ריאליזם הלכתי ולאחוז שתוקפם של החוקים הוא בציווי ?
ה"עובדה" שהחפץ הוא שלי היא עובדה אתית. לגביה אין כשל נטורליסטי. כמו שמהעובדה האתית שיש איסור לרצוח נגזר שאסור לרצוח. מעבר לזה, גם אם לא תקבל זאת, האיסור לא נגזר מהעובדה, אלא יש עיקרון נורמטיבי שאוסר לגזול חפצים של אחרים.
איני יודע אם אדרעי הוא ריאליסט מוסרי. הציווי הוא עצם בריאת החוק/האידאה/העובדה האתיים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer