לא כך כתוב בתנ"ך

בס"ד י"א בשבט פ"ד

הטענה שעגל הזהב לא נתפס בזמנו כחילול הקודש, נסתרת חזיתית מהציווי בעשרת הדברות 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשתחווה להם ולא תעבדם'. מובן, שאצל אומות העולם לקחו אלפי שנים עד שנקלט המונותאיזם, אבל ביהדות היה המונותאיזם יסוד היסודות.

בברכה, פיש"ל

אקח את הדוגמה שהבאת ביחס להחמרה או הקלה ביחס למסירת נפש על קידוש השם. אם אכן הסיבה להבדל נעוצה בקונטקסט התרבותי השונה שבין שתי הקהילות, האם אין חשיבות להבנה שזהו אכן המקור (ושהמקור הוא לא התגלות אלוהית או ספירת אותיות) בכדי לדעת כיצד לנהוג היום? לדוגמה – אדע שאם אני חי בסביבה סובלנית יחסית אוכל להקל, אולם אם אני חי בסביבה "רודפת" עלי להחמיר.

בדיוק לכך התייחסתי בעבר. טענתי שאם לוקחים את האקדמיה ברצינות אז אין מחלוקות בהלכה בכלל. כל דעה היא תוצר של הנסיבות שבהן היא נוצרה, וממילא גם בימינו היישום הוא לפי הנסיבות. אם הנסיבות הן כמו של הרמב"ם יש לנהוג כמותו, ואם הן כמו תוסק יש לנהוג כמותם. יוצא שאין בכלל מחלוקת הלכתית, והכל שיקוף של נסיבות שונות. בדיוק על כך כתבתי שזה לא נכון. כי המחלוקת היא במישור הצידוק וההסברים האקדמיים הם במישור הגילוי. ראה למשל בטור 166.

מיכי לפעמים אתה מפתיע אפילו אותי בהתבטאויותיך.
אתה כותב ש"המחויבות שלנו היא לפרשנות חז"ל למקרא ולא למקרא".
חז"ל עצמם לא חשבו כמוך. אולי אפשר לטעון שבמקרים רבים הם עצמם חילצו את המשמעות הנכונה או העמוקה יותר מתוך הטקסט התנ"כי אבל עצם התוקף של פרשנות זו בא להם לשיטתם שלהם מהתנ"ך עצמו (לכל הפחות מהחומש). אלא אם כן אתה מאמין שדברי חז"ל ירדו אלינו ישירות מהשמיים והחומש עצמו הוא פרשנות מאוחרת שלהם…
דרך אגב זה נכון לכל מקרה של יחסים בין טקסט המטרה לטקסט המפרש אותו. תמיד יש היררכיה שבה טקסט המטרה קודם לפרשנות.

??

חז"ל חשבו לא כמוני שהרי הם היו מחויבים למקרא ולא לחז"ל? טיעון מרתק. בעצם גם הקב"ה חשב לא כמוני שכן הוא מחויב לאמת ולא לקב"ה. גם המחוקק הישראלי חושב לא כמוני שכן הוא עושה מה שהוא חושב ודורש ממני לעשות מה שהמחוקק אומר.
ולעצם הטענה, ברור שהם רצו לפרש את התורה, ואני מחויב לפרשנותם לתורה.

אין לי ספק שאתה מתלוצץ. אבל כשירות לקוראים אחרים אביא דוגמה פשוטה מעולם המחב"תים השנואים עליי.

עולה חדש שאינו יודע עברית מתגייס לצהל יחד עם חברו השולט בעברית. מראים לעולה את המפקד, מסבירים לו שהוא מקור הסמכות אבל מוסיפים שכיוון שהמפקד דובר עברית בלבד כל פקודה ממנו תתורגם ("תפורש") לו על ידי חברו של העולה.

מי מקור הסמכות באנלוגיה הזו:

1. המפקד
2. החבר הדובר עברית
3. סבתא שלי
4. אין מקור סמכות

לא נותר לי אלא להפנות את השאלה אליך, ואחר כך לקרוא שוב את דבריי.

אני רואה שאתה במצב רוח היתולי הבוקר 😉
התשובה שלי שמקור הסמכות באנלוגיה שנתתי הוא המפקד (התנ"ך).
התשובה שלך הייתה החבר דובר העברית (חז"ל).

עכשיו אני רוצה לשער מה היה לנו פה. כשכתבת ש"המחויבות שלנו היא לפרשנות חז"ל למקרא ולא למקרא" התכוונת בדיוק למה שכתבתי אני, כלומר "המפקד" הוא לדעתך מקור הסמכות. אלא שבהיסח הדעת יצא לך ניסוח קצת מסורבל שעלול להתפרש הפוך מכוונתך, כפי שקרה בפועל. זוהי השערה בלבד מצידי אבל אם היא נכונה אין לך שום בעיה פה. פשוט תאמר שהתכוונת בדיוק למה שכתבתי עכשיו, ובא לציון גואל.
וכהרגלי אני מפציר בקוראים להתערב בויכוח לטובת אחד הצדדים (אפשר גם נגד שניהם).

אכן, ואך למותר להסביר זאת. זו צורת התבטאות סבירה לגמרי: אנחנו מחויבים לפרשנות חז"ל למקרא, אבל המפקד הוא הקב"ה. זה מובן מאליו ואיני מבין על מה נסב הדיון המוזר הזה.

אני מבין שאתה מנסה לתקן את האמירה הראשונית אבל לדעתי גם מהלך התיקון הוא מרושל. במקום שתאמר, כמו שאמרת בתגובתך האחרונה ("אנחנו מחויבים לפרשנות חז"ל למקרא, אבל המפקד הוא הקב"ה") היה עליך לומר כך:
התנך הוא מקור הסמכות הראשוני של היהדות (ולא חז"ל – בניגוד לדבריך המפורשים) בגלל שהוא ניתן לנו ישירות בסיני (לפחות החומש או חלקים בו ניתנו).

ושוב: אתה מחזיק באופן עקרוני בדעות סבירות ונכונות (בעיניי) אבל מנסח אותן – במקרה זה – באופן מרושל וממילא גורם לקוראיך לחשוב שבאמת התכוונת לדברי ההבל האלו. כשמעירים לך אתה מתנער מהאחריות וקורא לזה דיון מוזר. זוהי התנהלות שהיא עצמה מאד מוזרה מצידך..

בס"ד י"ב בשבט פ"ד

לגבי משל הצבא, אעיר שמקור הסמכות העליון בצבא הוא ציבור האזרחים של המדינה. הם הבוחרים את הכנסת הבוחרת את הממשלה, הממנה ונותנת הוראות לרמטכ"ל, הנותן הוראות לאלופים, הנותנים הוראות למפקדי האוגדות, המצווים את מפקדי החטיבות, המצווים על המג"דים, המצווים על מ"פים, המצווים על המ"מים, המצווים על מפקד הכיתה, המצווה על המתרגם המצווה על החייל. כך שמקור הסמכות העליון הוא: הסבתא, החייל, המתרגם, המפקד ועוד מיליוני אזרחי המדינה.

סמכותם נגזרת מחוק התורה שניתנה ע"י בורא העולם, שציוותה להישמע לחכמים באומרה: 'ועשית ככל התורה אשר יורוך', והם הורו: 'דינא דמלכותא דינא'. על אמיתות התורה מעידות הסבתות, שקיבלו מסבתותיהם, שקיבלו מסבתותיהם ומסבתות סבתותיהם שנכחו במעמד הר סיני.

זה מקור הסמכות העקרוני. למעשה חייב החייל לשמוע להוראות המתורגמן, המהווה שליח נאמן לכל ההיררכיה הנזכרת.

בברכה, סמל (מיל.) פיש"ל

סמל פיש"ל, לשעבר לווינגר, לשעבר… (כאן באה רשימה של איזה שנים עשר שמות המתחלפים על פי הלוח העברי, הלמות לבו של הרצי"ה וזמרת צאינה וראינה)… אני רוצה להודות לך מעומק הלב על החידוד והחידוש שבתגובתך האחרונה. בלעדיה כל הדיון כולו לא היה שווה מאומה.
בריאות ואושר.