מאמר שכנראה תתמוגג לקרוא, בקשר לטור האחרון

שו"תמאמר שכנראה תתמוגג לקרוא, בקשר לטור האחרון
מנחם שאל לפני 2 שבועות

בקשר לטור על האינטלקטואליזם, חושבני שתהנה מאד לקרוא את מכתבו של ר' יהושע מונדשיין הסוקר את התופעה באספקלריה חב"דית (עוסק כדוגמא ראשית בביקורת על המשיחיות ועל אופיו של ר' יואל כהן): https://www.kramim.info/article/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93/48555011
אם תטרח לקרוא, אשמח שתחווה דעתך על השימוש שהוא עושה שם ברעיון של "עבירה לשמה", נושא שעסקת בו בכמה מקומות.
[אגב, שמעתי ראש ישיבה אחד שהסביר כך: מוסרית מחויבים להתגייס, אך אם יתגייסו תיפגע הדתיות, לכן מבצעים עבירה לשמה ולא מתגייסים.]

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 שבועות

מרפרוף, לא ראיתי שם קשר לעניין האינטלקטואליזם.
[אין מביאים ראיה מן השוטים]

מנחם הגיב לפני 2 שבועות

מצטט מעט (כנראה היה קשה עליך לדלג על ההתחלה):
תורה וחכמה

מבחינה תיאורטית קשה אולי להסביר כיצד אפשר שיהא אדם חכם בחכמת התורה, ויחד עם זאת שוטה גמור. ואולי מציאות זו עומדת אפילו בסתירה לכמה "כללים". אולם אעפ"כ רבים מאתנו מכירים בודאי רבנים שאינם מצטיינים בחכמה. ואכמ"ל.

חילוק נוסף בין רבנים הוא לפי התמחותו של כל רב בשטח ספציפי, זה בדיני ממונות וזה באיסורין, אחד בהלכות שבות ורעהו בהלכות סת"ם וכד'. ומובן מאליו ששואל נבון יעדיף לפנות לרב מומחה באותו שטח, שהרי אף ההלכה נקבעת לפי סוג התמחותו של הרב (ראה לקו"ש ח"י עמ' 252).

ולמי נפנה בענייני הכלל, ובשאר ענייני "החלק החמישי" של השו"ע שלא כל רב מסוגל לעסוק בהם?

והתשובה פשוטה, שהרי לכך נוצרו אותם יחידי סגולה בקרב הרבנים שנתברכו גם בחכמת העולם. ועד"מ בזמנו של אדמו"ר מוהרש"ב, הי' אז החסיד המפורסם בצדקתו ובגאונותו רד"צ חן מצ'רניגוב, שהרבי העריכו במאוד מאוד ואף שלח אליו בחורים להתחנך במחיצתו, אולם כשהרבי רצה לקיים "ותשועה ברוב יועץ" לא פנה אל הרד"צ אלא אל רבני אנ"ש הרב מאדייעבסקי והרב רפאלוביץ' – שהצטיינו בחכמתם המעשית שהיתה מרובה מלמדנותם וחסידותם, וכל-שכן שלא הגיעו לקרסוליו של הרד"צ. ומאגרות-קדשו למדים אנו כי הרבי הרבה להתייעץ דוקא עם ר"ש גו"א – שלא הי' כלל בגדר רבנות ולמדנות, אבל חכם הי' וידיד נפש לאמיתו.

או הגאון הרוגצ'ובי עד"מ רבם של חסידי דווינסק, שהי' חד בדורו בגאונותו, וחסידי דווינסק ודאי שהתפארו בו נגד הר"ר מאיר שמחה הכהן רבם של המתנגדים, אבל כשבע"ב חסידי מדווינסק נזקק לעצה בענייני עוה"ז לא הי' לו ספק שעליו לשאול את ר' מאיר שמחה. כי לכל שאלה יש את הכתובת שלה. וזאת אע"פ שאין ספק שהגאון הרוגצ'ובי הי' מוצא לכל ענין מקבילה ופתרון מן התורה.

וגם לאסיפות הנוגעות בענייני הכלל קראו את ר' מאיר שמחה ולא את הרוגצ'ובי, וגם אם הזמינוהו מחמת הנימוס – הרי שהוא הכיר את מקומו ולא השתתף באסיפות אלו. וה"ה ה'חפץ חיים' שעם כל גאונותו וצדקתו לא הי' תל תלפיות לשאלות הקשורות בהוויות העולם, לא הי' פעיל באסיפות הכלל, ורק לעתים נדירות הוזמן מחמת כבודו לפאר את ה"מזרח". ולעומתו הגר"ח בריסקער שהי' גם חכם מדיני.

כהן גדול וילד קטן

הכהן הגדול (גורו בלע"ז) של כת "המשיחיסטים" הוא הרה"ח ר' יואל הכהן שי'. השורות הבאות תגענה באישיותו ובכבודו, אך אין כאן שום כוונה לעסוק בהשמצה לשמה (ולכן לא אעסוק בחקר וסקר התנהגותו ו"צייתנותו" לרבי במשך ארבעים השנה האחרונות), אלא לבדוק האם מן הראוי הוא שהעדר ילך אחריו בעינים עצומות עד להתדרדרות הסופית תהומה. ובמקום שיש חילול ה' נורא (כפי שנגרם גם בעטיו) – אין חולקין כבוד.

אקדים ואומר כי עפר אני תחת כפות רגליו בכל הנוגע להשכלת החסידות, וקטונתי אפילו מלחוות דעה בנושא זה. אין חולק על כך כי בינה יתירה ניתנה בו לחלק כל השכלה לחלקי חלקיקים ולפוררה לפרטי פרטים, וכן דבש וחלב תחת לשונו להטעים את הסברותיו בטוב טעם. ובכח אגודלו יכול הוא להפוך כל קערה על פיה בסברות מתהפכות ברצוא ושוב.

מי שמכיר אותו מקרוב יודע כי אין הוא אלא ילד קטן (או גדול) לכל פרטיו ודקדוקיו וענייניו – לטוב ולרע. תמים כילד, מאמין כילד ורחוק מן השררה כילד. אך גם חסר דעת ושלימות המוחין כילד (וכמבואר בענין למכור בנכסי אביו עד בן עשרים, ועוד), ומכך נובעות הפכפכות דעותיו מיום ליום וכן הקיצוניות האופיינית לילד קטן שאינו קולט כי מקום יש בראש גם לשני הפכים (וכמבואר ענין זה בדא"ח בארוכה), ולפיכך בטוח הוא כי מי שאינו סבור כדעתו אינו אלא אפיקורס. מעשיו ותגובותיו מושפעים בדרך כלל מקפריסות ומצבי-רוח – שגם זה מן המאפיינים את ההתנהגות הילדותית.

בקיצור: בינה יתירה כאשה, כח הדיבור והסכסכנות כאשה, דעת קלה כילד וכאשה, אמונה כילד וכאשה (ראה לקו"ש חל"א ע' 97) – והכל בשלימות לטוב ולרע גם יחד.

אולם חכמים נקראו עיני העדה בזכות החכמה דוקא (אגה"ק סי"ד), והוא הדבר שאין אנו מוצאים בו. לא חכמה ולא כח הדעת ההכרחי להבדלה והבחנה.

חסידיו אוהבים להדגים את הפשטתו וכח העמקתו, בסיפור הידוע שהוא יוצא מביתו ושקית אשפה בידו להשליכה בדרכו, והוא פוסע מהלך חמשה בלוקים עד 770 ומגיע לשם כשהשקית עדיין בידו… או שפוגשים אותו עומד נבוך ברחוב והוא אינו זוכר לאן היו פניו מועדות.

הכל נחמד ונעים, וכמעלת "הפילוסופים מהאומות הקדמונים" (כמבואר בתו"א יט, ג). אך מי מאתנו הי' נוטל עצה מר' יואל בעניינים פיננסיים למשל, או ברכישת דירה, הקמת עסק, עצה רפואית – או כל דבר אחר מענייני העולם שבו אנו חיים? יתכן ובכח אגודלו וסברותיו יכול הוא למצוא איזו שיחה או מארז"ל שיתאים לכל מצב ולכל בעיה, אך דעת לנבון נקל ששום אדם בר-דעת לא הי' מסתמך עליו ומעמיד בסכנה אפילו מקצת ממונו או בריאותו. ואיך אם-כן אפשר להעמיד ולהשען על בינתו כשמדובר בעסק כלל-עולמי של חסידות חב"ד, בדברים הנוגעים לקיומה ולאופייה גם יחד?

בטלני בית-המדרש יכולים להיות טיפוסים חביבים, יראי-שמים בתכלית, למדנים וחריפים עצומים, חכמים ונבונים, וכל מדה טובה ממ"ח דרכים שהתורה נקנית בהם.

אולם כל זאת טוב ויפה לכל הקשור בד' אמותיו של בית-המדרש. אך ברגע שמדובר בענייני העולם נדרשות מהם תכונות שונות, שה"בטלנות" אינה אחת מהן. והשקפה זו אינה שאובה מספרות ההשכלה, אלא – להבדיל – מתורתו-הוראתו של רבנו הזקן. שכך קוראים אנו במכתבו (אג"ק עמ' קמח) אודות משלוח כספים לאה"ק ע"י איש "אשר הוא מהבטלנים יושבי בית המדרש אשר לא ידע להזהר בדרך הקשה כזו, מדינות שונות וחולפות בנימוסיהם, ונצרך זהירות רבה מאד מאד והתחכמות עצומה", ולכן "ההכרח למסור דוקא לאיש מהימן מאנשי העולם הסוחרים הבקיאים איך לשמור שמירה מעולה ועצומה".

ואם יתנו לבטלן להעביר מעות, ילמד הוא ממסעות ר' בנימין מטודלה ור' פתחי' מרעגענשבורג את דרך ואופן הנסיעה מאירופה לא"י והנימוסים המתחלפים ממדינה למדינה וכו', ואת צרור כספו יטמין בקרקע עם רדת הלילה, וכשיקום בבוקר והכסף איננו יטען – בצדק – שהוא עשה כדין הגמ' שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ואם תנסה להתווכח עמו הרי תהי' אפיקורוס החולק על דינא דגמ' והתורה היא נצחית וזאת התורה לא תהא מוחלפת וכו'.

ומכתבו זה של אדמוה"ז מחזיר אותנו לאותו כלל הקובע כי כל אדם ותחומו שלו, אל יחווה הבטלן את דעתו בהליכות העולם, ואל יתערב הסוחר (שאינו בן תורה) בפלפולא דאורייתא.

ולא מצאתי לר' יואל הגדרה ההולמת אותו יותר מאשר "בטלן מיושבי בית המדרש", וזה שבחו של אדם שלא יצא מד' אמותיו של 770 במשך עשרות שנים, והוא כבחור-ישיבה נצחי, אך לא יותר מזה. לא "מורה נבוכים" (כפי שהוכתר ע"י העתון כפ"ח), לא מנהיג ולא ממנו נהנין עצה ותושיה.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שבועות

אכן, לא ראיתי. דברים כדורבנות.
רק אומר שפגשתי פעם את ר' יואל כאהן, עת אירחתיו בישיבה שלנו בירוחם. התלמידים הביכו אותו בשאלות על המשיחיזם ועל מותו של הרבי והוא ניסה להתחמק (צדיקים במיתתם קרויים חיים) בלי הרבה הצלחה.

מנחם הגיב לפני 2 שבועות

אבל כמה מהסבריו אימצת בחום, ואף שיבצת בספריך..
אם כבר קלעתי לטעמך, הנה ההמשך:
"מתנגדישע פרומקייט"

מדרכי החסידות הוא שלא לנטות מדרך ההלכה ימין ושמאל, להזהר עד קצה האחרון אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים, לבטל את השכל אל ההלכה ורצון ה' שאינו משתנה – בקיצור: מ'דארף זיין פרום. מאידך גיסא הכל יודעים כי החסידים לא גרסו את ה"פרומקייט", וה"פרומער מתנגד" הי' לגנאי. מה פשר הדבר?

מובן שהחילוק בין חסידישע פרומקייט ומתנגדישע, מתבטא בגמישותו ופקחותו של החסיד, לעומת המתנגד הנוהג בטמטום מרובע והולך עם הראש בקיר – מתוך הרגשה שהוא עושה בדיוק מה שנצטווה לעשות, ללא התחכמויות חסידיות.

ולכן לא יעלה בדעתו של המתנגד לאחר את זמן התפלה כפי שלא יעלה בדעתו לאכול מצה בסוכות. הוא יקום ויעמוד להתפלל מיד בקומו משנתו, ח"ו לא ילמד קודם התפלה כדי שתהא סמוכה למטתו, ולא יבטל תפלה בציבור אפילו אם לשם כך יצטרך לוותר על טבילת עזרא. ואם מן המהדרין הוא המשכימים ל"ותיקין", הרי שתפלתו תהי' בתכלית השלימות ההלכתית כשיעמוד לשמו"ע ושעון בידו לקבוע מתי בדיוק יתחיל בתפלה.

באים החסידים והופכים את הקערה על פיה: לומדים וטובלים קודם התפלה – אפילו אם יאלצו בשל כך להתפלל אח"כ ביחידות, אוכלים קודם התפלה אפילו אם ה"תענית" הקלה לא תזיק לבריאותם, ולבסוף אפילו מאחרים תפלתם אחר הזמן שנקבע בדברי חז"ל והשו"ע וברצונו וחכמתו של הקב"ה שאינו משתנה!

וכל כך למה? כדי לקיים את רצונו של הקב"ה! אמנם כל צעדיו של המתנגד ספורים ומדודים ומכוונים לדברי הש"ס והפוסקים ולדברי הבורא ית' עצמו, אבל החסידים שואפים לקיים את רצונו של הקב"ה ולא את דבריו. ובלשון משפטית: קיום רוחו של החוק עדיפה על קיום לשונו. החסידים משוכנעים כי רצונו הפנימי של הקב"ה הוא שהתפלה תהי' ע"ד ואשפוך את נפשי וכד', וכדי להגיע לכך הם מוכנים לעבור אפילו על הלכות מפורשות, ללמוד, להאריך בהכנות, לאכול – והעיקר שתהא זו תפלה אמיתית, גם אם אינה בזמן וגם אם לשון החוק מעדיפה את התפלה המיכנית והמדוקדקת על תפלה שאינה עומדת בקריטריונים הברורים של ההלכה.

זו דוגמה אחת מני רבות שבה החסיד שופט בשכלו כי עליו לנטות מן ההלכה הפסוקה כדי לקיים את רצון בוראו. אותו חסיד גם יתן צדקה יותר מאשר מותר לו ע"פ לשון ההלכה, יהי' מוכן לעבור על שבות דרבנן כדי לזכות במצוה (כידוע מר"ז ווילענקיס – מחסידי אדמוה"ז – שנסע בסוסו ועגלתו אחר התקדש ליל ראש-השנה כדי שיגיע למקום ישוב וישמע קול שופר), ומאידך גיסא יוכל לבטל תלמוד-תורה ומצוה כדי שלא יראוהו עוסק בהן ויכבדוהו (או שרצונו שיזלזלוהו), ויוכל לעבור איסור דאורייתא למען כבוד שמו – ככל הני עבירות לשמן שבדברי חז"ל, וכאותו א' מאנ"ש שהרים מהקרקע בש"ק דף סידור וטלטלו אמות רבות ברשות הרבים דאורייתא, כדי ששמו הק' לא יהא מונח בבזיון.

השכל – צלם בהיכל?!

בכל הנ"ל ראינו כי החסיד מעמיד שיקולים שכליים כמשקל-נגד שווה-ערך לשיקולים הלכתיים: רצונו של הקב"ה מפורש בתורתו והלכותיה כך וכך, ובא החסיד וטוען כי לדעתו רצונו של הקב"ה להיפך ממש… ולכאורה אין לך "צלם בהיכל" גדול מזה!

למתנגד אין בעיות מסוג זה, וגם לא למי שלומד חסידות שלא על מנת לקיים. אך מי שנתחנך לשקול את כל מעשיו ופעולותיו שיהיו מכוונים לרצון ה', למד בודאי מנסיונו האישי כי סתירות ותמיהות אלו עומדות על כל צעד ושעל בדרכו.

והדברים מפורשים במאמרי רבינו הזקן (ענינים, עמ' שצז-תב) שמהם אנו רואים כי החסיד מהלך בכל עת על חבל דק, מימינו תהום הטפשות ומשמאלו תהום הרשעות. וכך בנדו"ד, אפשר לנהוג ע"פ חוקי ההלכה לבלתי סור מהם ימין ושמאל – ואז יתכן ותהיה שוטה, ואם תטה מהם – עלול אתה להיות רשע.

ויכול אדם לטעון – ע"פ תורה! – מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהי' רשע לפני המקום אפילו שעה אחת, אבל רואים אנו כי הסכנה של טפשות שקולה לסכנת הרשעות!

וכך הי' הרה"ח ר' שמואל לוויטין אומר בשם אדמוה"ז שהטפשות היא איסור דאורייתא, ולמאי נפק"מ – הוסיף ר"ש מדילי' – שבמקום ספק יש להחמיר ולהתרחק מהטפשות כבכל ספיקות דאורייתא.

יכולים אנו ללמוד מכלל נאה המשונן לנוסעים בכבישים, שבנסיעתם עליהם להיות "חכמים" ולא "צודקים". יכול אתה להיות צודק ולסיים ח"ו באסון, ואם רצונך להשאר בחיים היה חכם!

ומעשה רב, שהרה"ק ר' הלל מפאריטש נועד פעם להתוועדות עם חסידים, וכנהוג אספו הנוכחים ביניהם מעות לקניית משקה. כשנגמר איסוף הכסף אמר א' מהחסידים שמוטב לתת כסף זה לצדקה, ואמר ר' הלל: גירעכט, שיתנו לצדקה. אח"כ אספו שוב כסף עבור משקה, ושוב טען אותו חסיד שעדיף לתת מעות אלו לצדקה, וגם הפעם הסכים ר' הלל כי הצדק עמו. אך קודם שהתחילו לאסוף בשלישית כסף עבור משקה אמר להם ר' הלל: שיקט דעם שוטה ארויס…

הרי לנו שאפשר להיות צודקים ושוטים בדיבור אחד.

חכמים עיני העדה

שוב חוזרים אנו לדברינו לעיל, כי הוראת דרך לרבים והנהגת הציבור צריכה להיות מסורה לאלו שעין חכמתם פקוחה ולא ע"י תיש חריף שעיני חכמתו סומות.

מה יועילו הציטוטים והמדרשים שחריפים אלו מעקמים אותם לצרכיהם ומנופפים בהם כסודרי אלכסנדריה שכולם צריכים לענות אחריהם "אמן", כלום חסרי מדרשים אנו? וכלום יש מדרש שאין לך עשרות מדרשים כנגדו הטוענים את ההיפך הגמור? כלום חסרים מדרשים ומאורעות-עולם המוכיחים כי אתחלתא דגאולה היתה עם מפלת הנאצים והקמת מדינת ישראל? וגם אז היו יכולים המשיחיסטים להוכיח את דעתם בשיטת "אחד ועוד אחד הם שנים" כנהוג היום!

כבר למדנו מהקדמת רבינו לתניא כי בתורה אכן נמצאות התשובות לכל השאלות, אך מי ששכלו מבולבל ועיניו טרוטות וסמויות לא יוכל למצוא בתורה את האמת, והוא רואה ואינו יודע מה רואה. ולפיכך צריכים לחכם דוקא שיוכל לקבוע מה נאמר ליחיד ומה לרבים (אע"פ שהתורה על הרוב תדבר ואל יוציא אדם עצמו מן הכלל), מה עיקר ומה טפל (אע"פ שאל תהא יושב ושוקל בפרשיותיה של תורה והפס' ותמנע היתה פילגש אינו פחות מהפס' שמע ישראל), מה לשעה ומה לדורות (אע"פ שהתורה היא נצחית).

ולשם כך אין די בזה שיודע למצוא כל דבר בתורה, וצריך שיהא גם חכם בענייני העולם, וכדלהלן.

התורה והעולם

הכל יודעים כי התורה היא נצחית, בכל מקום ובכל זמן. ובכל זאת מצינו שגם מציאות העולם מהווה שיקול ענייני שיש להתחשב בו.

התורה קובעת כי הספנים רובן חסידים (קידושין פב, א במשנה), ומילתא בטעמא כפירש"י שם: שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה כו'. והתורה היא נצחית. והנה מצינו באגרות-קדשו של אד"ש ששאל השואל ממנו בדבר התגייסות לחיל-הים, ומשיבו הרבי כי אנו רואים שמצבם המוסרי של יורדי הים הוא בשפל המדריגה יותר מכל שאר אנשי הצבא.

ויטען הטוען שזו ח"ו טעות בדבר משנה, ומה איכפת לנו ממה שעינינו עיני בשר רואות, הרי התורה היא נצחית וחזקה מן העולם. אף אתה אמור לו: אתה צודק, אבל אינך חכם!

התורה מבטיחה ללא תנאי כי וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו', ומשום הכי אין לשומרי שביעית "גבורי כח עושי דברו" להתחשב בחשש "ואם תאמרו מה נאכל". והנה מצינו את אדמו"ר מוהרש"ב משתתף במגבית למען שומרי שביעית (אג"ק עמ' תקמב).

ויטען הטוען מפסוקים מפורשים, ומדוע לתרום כספים למי שאסף בשנה הששית יבול כפול, והתורה היא נצחית וכו'. אף אתה אמור לו: אתה צודק, אבל אינך חכם!

וכן בחינוך הבנות, שאפשר ללכת עם הראש בקיר ולמנוע את הבנות מלימוד במסגרת חינוכית בכלל ומלימוד התורה בפרט, וכפי שנהגו אמותינו הצדקניות אלפי בשנים. אבל החכמים עיני העדה הביטו לא רק בתורה אלא גם בעולם, והבינו שאם רצוננו שמעשיהן של בנותינו יגיעו למעשי אמותינו – עלינו לשנות את דפוסי החינוך הישנים המקודשים מדורי דורות ולהתאימם לצרכי הדור והעולם.

וגם במילי דחסידותא מצינו התבטאותו של אד"ש, כשאמר לו אדמו"ר מסויים כי ע"פ מנהג אבותיו אין לומדים אצלם חסידות בקביעות וכדברי ה'בית אהרן' שההכנה לתפלה היא בלימוד דף גמ' ורא"ש כו', והשיבו הרבי כי כורח העתים ושינוי המחלות (היינו מציאות העולם) מכריחים לשנות את התרופות הישנות וכו' ('בצל החכמה' עמ' 23).

וראה בשי' ש"פ בראשית תשכ"ח בדבר מ"ש בס' חסידות אודות תפלין וטבילה במקוה שלא בכוונה. ואם היינו נוקטים הלכה למעשה כפי המפורש באותם ספרים הרי שהיינו חוטאים לאמת. והדרשה תדרש.

הרי לנו מעשה-רב של רבוה"ק המאשרים כי יש מציאות לעולם, ומי שמתעלם ממנו ופועל רק ע"פ הספרים – הריהו שוטה וגם רשע.

ומי שמתעקש לדבוק בחסידותו ולטעון שהוא מצפצף על העולם ורק הספרים הק' הם מורי דרכו – נשמע לו רק באם עד"מ לא ישאל לעולם בעצת הרופאים אלא יסתפק ב"פסק רבנים" שיפסקו בריאות לו ולבני ביתו, וכמ"ש בירושלמי עה"פ לא-ל גומר עלי שפסק הרבנים הוא בעה"ב על העולם.

המורם מהאמור כאן, שגם ראיות מפורשות מתושב"כ ותושבע"פ וספרי חסידות אין בכחן לקבוע סדרי עולם באם אינן נשמעות מפי חכם המכיר את העולם ומתמודד עם מציאותו. וע"ד המבואר בדא"ח בהכרח ההתבוננות גם ביחו"ת, כי אם יחזיק רק באמת הצרופה של יחו"ע שאין מציאות מבלעדי ה' וכו', הרי כשיפקח את עיניו אחר התפלה ויראה 'עולם' יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. משא"כ אם מתבונן גם ביחו"ת, התבוננות המאשרת את מציאותו של העולם אלא שצ"ל בטל לאלקות – אז יכול ללכת בטח דרכו בחושך העולם ולהאירו באור התורה.

החסידות והעולם

בעולמה של חב"ד מנסרות עתה תמיהות וספיקות, שאלה תיאורטית-לכאורה בדבר האבחנה בין חסידות של אמת לחסידות מזוייפת, ושאלה מעשית כיצד ניתן לגשר על הפער והעימות שנוצר בין החסידות לבין העולם.

באשר לשיטות הפעולה עם העולם פשיטא שענינים אלו צריכים להיות נידונים ע"י אנשים שהתמחותם ועיסוקם כל השנים בצרכי ציבור באמונה. הם הנושאים באחריות והם אלו שצריכים לנווט את הפעילויות.

מי שאין כחו אלא בפיו בדרשותיו ובמדרשיו – יכבד וישב בבית-המדרש ולא יחווה דעתו בענינים שיש להם השלכה על עניני הכלל והעולם. וריקים ופוחזים ששיטתם היא שפתינו אתנו מי אדון לנו – לא להם לבנות את בית ה', ואל יתערבו בדברים שיש בהם אחריות גורלית לחסידות חב"ד ולנפשות החסידים היום ולדורות.

חסידות ואחריות

בעניני העולם רואים אנו כי קל לו לאדם להיות אידיאליסט כל עוד אין מוטלת על כתפיו אחריות. בעולם הדיבור קל ונחמד להיות "איש א"י השלימה" כפי שלאחרים מחמיא להיות "יפי נפש" שוחרי שלום. אולם כשהדברנים – מן הימין ומן השמאל -מגיעים לממשלה, מתיישרים הם מיד לפי כורח המציאות שבעולם המעשה החזק מעולם הדיבור.

וה"ה בעולמה של תורה, קל לשבת ב"כולל" ולהחמיר בשמירת השמיטה – חומרה המתבטאת בהקפדה על רכישת מוצרי מזון מ"הכשר" מסוים. אולם כשאותו אדם יכהן ברבנות במושב חקלאי, ואנשיו ישאלוהו "מה נאכל בשנה השביעית" – לא יוכל להשיבם בדברי התורה "וצויתי את ברכתי". החקלאי אינו יכול לכלכל את בני ביתו בפסוקים, והרב הנושא באחריות יצטרך למצוא לו עצה שתתאים לעולם המעשה.

וכך בעולמה של חסידות. בימינו שמדד חסידותו של אדם אינו נערך לפי מהותו ואף לא לפי מעשיו, אלא אך ורק לפי גובהן ועוצמתן של הצהרותיו-צרחותיו (עד"מ מי שיטען שהרבי הוא במדריגת "עתיק" מוכח שהוא יותר חסיד ממי שילמד בדא"ח שהרבי הוא "רק" במדריגת "אריך" וכד'), וככל שההצהרה תתרחק יותר מן השכל כך יהיה לה גוון "חסידי" יותר.

ולכן הגענו למצב שבו מי שרוצה להיות מהחבר'ה "החסידים" חייב להצהיר כי הרבי שליט"א אינו שייך כלל וכלל לבחי' מחלה ל"ע, ח"ו לעשות עבורו "מי-שברך" ולכללו עם שאר עמך ישראל הצריכים לרפו"ש, וכל צוות הרופאים המקיף את הרבי שליט"א אינו אלא פרי מזימתם של חברי המזכירות וכד'. וכך הולכים ומפליגים במילין שטותין דמחזי כחסידותא, וכאמור – שפתינו אתנו מי אדון לנו.

וכל עוד שרויים חסידים שוטים אלו בהבליהם בין כתלי ביהמ"ד ניחא, שהרי זה היזק שאינו ניכר. אולם דעת לנבון נקל להיכן היינו מגיעים באם היתה ניתנת להם גישה וזכות התערבות בניהול מהלכי הטיפולים ברבי. ראשי "המשיחיסטים" היו מוצאים בנקל את השיחות והמדרשים המתאימים למצב (שהרי אין לך דבר שאין לו מקום בתורה), היו מלבישים את הרבי בלבוש מלכות וצניף מלוכה (בתכנון "ועדת הכתר"), וכך היו מובילים אותו ברחוב העיר להנאת לבם וסיפוקם של חברי "המטות המשולבים העולמיים להבאת המשיח" על שזכו לכיסוי תקשורתי שכמוהו לא היה אפילו לרב שך ב"יד אליהו".

וזו רק דוגמה למה שעלול לקרות בשעה שאין יודעים להציב גבול בין עולם הדרשנות לבין עולם המעשה, ובשעה שנותנים בידי בטלני ביהמ"ד את הגה ההנהגה – אע"פ שגם בטלני ביהמ"ד – ור' יואל בראשם – יודעים היטב כי אפילו פשוטו של מקרא דתורת ה' אינו מחייב את עולם ההלכה והמעשה, ועאכו"כ דקדוקי מדרשים ועיקום פשט השיחות.

וההסטוריה החסידית סיפקה לנו את דמותו של הרה"ח רח"א ביחובסקי, ת"ח בעל ידע עצום במרחבי הנגלה והנסתר שבתורה, בדרוש ובחסידות – כאשר מוכיחים עליו כתביו הנדפסים ואשר עדיין בכתובים המה. רחא"ב זה ישב כל ימיו באהלה של תורה, כשהוא סמוך על שולחנם של חותנו וגיסיו. כך ישב ולמד בכל ספרי התושב"כ ושבע"פ, ורשם את חידושיו והערותיו. וכשהגיע למדרש שה"ש ולמד שם אודות הבניינים שהיו בונים ברומי ונפלו כמה פעמים עד שעירבו בהם מים מנהר פרת – רשם לו ראח"ב הלכה למעשה: "ע"כ מי שבונה בא"י צריך לערב מים מנהר פרת" (כתבי הרחא"ב עמ' קנט). וכשהגיעו הדברים לכלל מעשה, וקמה אגודה שרצתה לעלות לאה"ק ולהתיישב שם, רשם רחא"ב בסעיף הראשון של "תקנות" האגודה: "ליקח מים מנהר פרת על הבנינים" (שם עמ' קסה). שהרי התורה היא תורת חיים ודברי חז"ל קיימים כמובן לעד בכל הזמנים ובכל המקומות.

וכשהגיע רחא"ב לירושלים ת"ו בסוף ימיו, כנראה שרק אז נוכח לדעת שזה לא כ"כ פשוט להביא בגמלים מים מנהר פרת מרחק כאלף קילומטר, ואולי הבחין גם כי בתי ירושלים עומדים "בדרך נס" גם כשהשתמשו לבניינם במים מנחל השילוח גרידא, או שמא אפילו במי בורות ומי גשמים פשוטים.

לענ"ד עובדות אלו עצמן יכולות להעיד כי רחא"ב "חכם" לא איתקרי – אע"פ שתקע יתדותיו בתורה. וזאת למדנו גם מחילופי הדברים שהיו בינו לבין אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בשעת המחלוקת הידועה, שהרבי איחל לו ער זאל קליגער ווערן, והוא מצדו איחל לרבי ער זאל פרימער ווערן (ראה בשמו"ס לר' רפאל הכהן ח"א), שלכאורה מוכח מכך שהוא הצדיק את שיטתו ע"פ נגלה או דא"ח, ולכן דיבר סרה ברבי בענין הפרומקייט. ואילו הרבי מצדו החזיקו לבלתי-חכם. וד"ל.

עכ"פ ראינו מכתביו של רחא"ב כי אפשר לכאורה להיות צודק, אבל בה בשעה "בלתי חכם".

mikyab צוות הגיב לפני 2 שבועות

לא כמה אלא אחד. ומה בכך? קבל האמת ממי שאמרה.

השאר תגובה

Back to top button