מוסר והלכה כרוב
שאלתי היא כזו: האם עקיפת בעיה מוסרית בעזרת הגדרת בעיה מוסרית כ"שעת הדחק" / "צורך גדול" (מה שמאפשר לסמוך על דעות יחיד שלא נפסקו להלכה אך לא נדחו כליל בראיות) אכן פותרת את הבעיה?
נניח ולמעשה אני פוסק כדעת יחיד וע"י זה מגיע לתוצאה הלכתית התואמת את המוסר. האם זה נקרא שההלכה מוסרית (כי בפועל השורה התחתונה מוסרית, וכך אעשה בגופי רק מעשים מוסריים) או שמא זה לא מעלה ולא מוריד (כי מוסריות ההלכה תלויה בקשת הדעות *הלגיטימיות* בתוכה ולא רק בשורה התחתונה)?
לא זו אף זו – אפילו בדברים שנפסקו להלכה לכתחילה (בגלל רוב) כדעה מוסרית ונגדם יש דעת יחיד לא מוסרית – מוסריות ההלכה נקבעת לפי כל ההוא אמינות הנכונות לפסיקה?
ואוסיף ואשאל – אפילו לגבי הוא אמינא שנדחית בראיה, בהנחה שדוחים אותה בראיה לוגית ולא בדחיה מוסרית* – האם זה אומר שההלכה נותנת לגיטימציה לעצם ההוא אמינא, מה שאומר שבמידה וההוא אמינא לא מוסרית זה מה שאני מחליט לפיו את מידת המוסריות של ההלכה?
*ברור ש"לא ראינו אינה ראיה" והתוספות מתרצים במקומות דברים את סוג השאלה הזו בכך שאדרבא, אם לא היו דוחים מזה אז היו דוחים מזה. אבל בוא, במקרה דידן זה כנראה לא היה נכון.