מידות הדרש

שלו' הרב
הגענו כעת בלימוד על הפטור אכילת מצה בימי הפסח אחרי יו"ט ראשון בעקבות המידה דבר שיצא מהכלל לא למד על עצמו אלא ללמד על הכלל
אני מנסה להבין מה ההיגיון במידה. למה לא לומר שכשמשהו יצא מהכלל הוא לבדו יצא מהכלל. מדוע הוא מלמד על כל הכלל – כך שכל השישה ימים נפטרו?

הרי בגמרא יש דוגמאות לשני הכיוונים. לפעמים יש פסוק שמתוך כך שהוא מופיע לומדים שבד"כ הדין הוא הפוך. ולפעמים יש מצבים שבהם לומדים ממנו בניין אב כללי. אני נוהג להסביר שהדבר תלוי מה היינו אומרים בסברא: אם מהסברא היינו עושים בניין אב אז עושים. אבל אם הסברא היא הפוכה מהפסוק, אז רואים אותו כחריג ולומדים שהכלל הכללי הוא הפוך.
לגבי דבר שהיה בכלל ויצא זהו מצב שבו כתוב כלל וכתוב פרט שיוצא ממנו. גם כאן יש שתי אפשרויות פרשניות: או שבא להחריג או שבא ללמד. אמנם כאן יש שתי אפשרויות להסביר מדוע בוחרים באופציה הזאת דווקא:
1. זהו הכלל המוסכם שהתורה נכתבה על בסיסו. הקב"ה מסר לנו בהלמ"מ את המידה הזאת כדי לומר שנפרש דווקא כך ולא ההיפך. לכן בכלל דרושה מידה כזאת ולא לומדים זאת מההיגיון.
2. אולי גם כאן אפשר לומר שהדבר תלוי מה אומרת הסברא האפריורית (או סברא פרשנית או לגופו אל עניין), וזה מה שקובע את כיוון הדרשה (כמו שתיארתי למעלה). הצעה לסברא כזאת (זו סברא פרשנית כמובן): מכיון שיש גז"ש של טו-טו (כאן בגמרא מופיע לימוד אחר, ולא בדקתי למה. בטח המפרשים מעירים) שאומרת שהחובה היא רק בלילה הראשון, משמע שבשאר הימים רשות. אפשרות אחרת (גם היא פרשנית) היא ש"עצרת" בדרך כלל ממשיכה ומסיימת את מה שהיה קודם, ולא מתחילה משהו חדש. לכן מעדיפים את הפירוש שזה בא ללמד.
כמובן שלפי אפשרות 2 יוצא שלא תמיד נדרוש בצורה שמה שיצא מן הכלל בא ללמד. הדבר תלוי בסברא. משא"כ לפי אפשרות 1.
עוד יש לדון הרי כאן החריג לא היה בכלל, שהרי הפסוק מדבר על ששת הימים ולא על השבעה. ברשב"ם באמת כותב שהכלל אינו הרישא של הפסוק אלא פסוק אחר "שבעת ימים תאכלו מצות", וכעת זה יצא מן הכלל.
כעת אני חושב שאולי "ששת הימים" בפסוק שמובא כאן הם השישה האחרונים ולא השישה הראשונים (לפחות אחרי שהשביעי יצא ללמד זה מלמד שברישא של הפסוק מדובר על ששת האחרונים, ולא כפשוטו). והשביעי היה בכללם ויצא ללמד עליהם שהכל רשות. ובזה יתבאר הכל, שהרי יש שתי אפשרויות לקרוא את הפסוק: או שששת הימים הם הראשונים ואז האחרון יצא להחרגה או שששת הימים הם האחרונים והשביעי יצא ללמד. מכך שיש פסוק אחר שמדבר על שבעת הימים שאוכלים מצות, ויש מקרות שמחריגים את היום הראשון (או טו-טו או אלו שמובאים כאן), הדרך שבחרו חז"ל היא לקרוא את ששת הימים על הימים האחרונים.
כל זה כתבתי במהירות בלי לבדוק פרשנים שם. כמובן שעדיין צריך עוד עיון בכל זה.
כל טוב,
מיכי

לגבי ההבדל בין מה מצינו לבין מדאיצטריך, מהרש"א קידושין מא ע"ב על תוספות ד"ה נפקא מציע משהו אחר (אולי מנוגד). אם הפסוק לא מחדש (למשל אומר שלא מועילה שליחות) אז אין תועלת בבנין אב ולכן עושים מדאיצטריך. אם מחדש אז עושים כרגיל בנין אב. דומני שזה הסבר הכרחי ומספיק.
אם הסברא שאתה מציע לבחון היא סברא שיש בה די בפני עצמה ללמד ללא קרא, אז קשה למה צריך בנין אב, וגם תצא מחלוקת בינך למהרש"א. אם מדובר בסברא בינונית, שאין בה די ללמד בפני עצמה אבל יש בה כדי לתמוך את הלימוד (מעין תוספות שבועות כב,ב ד"ה איבעית) אז נראה שאין נפקמ בינך למהרשא.

יש הרבה לדון בדבריך.
1. ראשית, יש הבדל בין מצב שפסוק לא מחדש לבין מצב שדרשה לא מחדשת (ראה 2 להלן). דרשה שלא מחדשת אינה קשה, שהרי אין קושי למה כתבו את הפסוק. ואת הדרשה אפשר גם לא לדרוש (אא"כ יש גז"ש מופנה שאז יש קושי על ההפנאה).
2. כנ"ל בהמשך דבריך. בד"כ אין קושי למה צריך בניין אב, שהרי התורה לא כתבה מאומה במיוחד בשביל הבניין אב. אין הפנאה בבניין אב, והפסוק כתוב לגופו. לכל היותר אפשר לשאול למה הגמרא נזקקה להסתמך על בניין אב ולא הסתפקה בסברא, אבל זה לא כ"כ קשה. גם אם ניתן להתבסס על סברא אם יש בניין אב הגמרא מציינת את זה לחיזוק.
3. כאשר יש פסוק או דרשה שמלמדים דין שהוא מובן בסברא רק אחרי הלימוד (כעין מה שקראת סברא בינונית, אם כי אל בדיוק אותו דבר. זה לא מחזק את הלימוד אלא מסביר אותו אחרי שלמדנו), אז הייתי אומר שעושים בניין אב. ואם הדבר נראה חידוש אז אין לך בו אלא חידושו ועושים את מה שקראת מדאיצטריך.

אז אם אני מבין נכון ומהרמנזצ את העניין –
המבחן של מהרשא ('מבחן הצורך') רלוונטי רק לפסוקים מופנים (ואז אם הפסוק חוזר על הדין שהיה לפניו אז נלמד 'מדאיצטריך' בין אם הסברא איתו ובין שכנגדו); והמבחן שלך ('מבחן הסברא') רלוונטי רק ללימודים לא מופנים. ובעצם דבריכם משלימים זה את זה. כך?

אצטט את המקורות להקל
תוספות קידושין הנ"ל: ואם תאמר אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרון מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים.
מהרשא: [משחיטת פרו של אהרון מדאיצטריך כו' מכלל דבשאר קדשים כו' עכ"ל תוספות] דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דליבעי בעלים מפרו של אהרון דא"כ לא איצטריך קרא כלל דמהיכא תיתי לן דלא בעי בעלים דשליחות מנלן וק"ל.

אכן.
אמנם דבריי הם דווקא בדברים שנלמדים מדרשה, ובכאלו לעולם יש ביסודם סברא (שאם לא כן אין סיבה לדרוש את הפסוק דווקא כך). ראה דוגמת את ה' אלוקיך תירא במאמר הזה:
http://www.mikyab.com/#!%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%9F-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99/cu6k/5769345b0cf2644549bdacab
הדוגמה של תוס' ומהרש"א נראית כמו לימוד מהפסוק עצמו ולא מדרשה, שהרי זה כתוב להדיא בפסוק שלא מועילה שליחות (אם כי יש מקום לדחוק את הפסוק באופן אחר). כאן יש עניין של הפנאה אם היינו לומדים בבניין אב.