מעמד אונטולוגי של הכלל
בשתי עגלות הרב רואה בשימת הפרט במרכז כתפיסה אנליטית המבטאת ייאוש מן היכולת להגיע לאמת בעלת תוקף אובייקטיבי וישר אחרי זה דן בשאלת מעמדו האונטולוגי של הציבור ומעמיד את התפיסה השוללת את קיומו כנובעת מן התפיסה הקונוונציונליסטית ומביא לצורך כך את הדוגמא של נוזליות. האם הרב יוכל להסביר יותר מדוע לדעתו סביר לראות בכלל כישות בעלת קיום ממשי ולא כאמרגנטיות שניתנת לניסוח ברמה המיקרוסקופית כמו בדוגמא של הנוזליות (מכלול השיקולים העומדים לפני כל פרט)?