מערכת המשפט

נתקלתי אתמול במשפט מקסים של ליאור אנגלמן בספר "לא מפסיקים אהבה באמצע"
שאומר בערך כך:
החיים הם כמו סנדוויץ,
בחלק התחתון אתה תלוי בהורים,
בחלק העליון אתה מטפל בהורים ובנכדים,
בחלק האמצעי והקטן אתה בטוח שאתה יכול לכבוש את העולם…
אני קורא עכשיו שוב את ניידים ונייחים של גדי טאוב,
שמתאר היטב את הבעייה במלוא חריפותה,

אני תוהה עד כמה אנחנו צופים בתופעת ההתנגדות בציבור לרפורמה כפי שהיא כשנדרש נירמול בהתחשב במגברי התקשורת שמגבירים פי 100 את העוצמה,
אם לא היו כה הרבה צעקות מוגברות של מתנגדים, גם היית סבור שרוטמן שופך את התינוק עם המים?
נראה שרוטמן חוזר ואומר שמוכן להדברות ולפשרות, עושה רושם שבמגרש הפוליטי אין לו עם מי לדבר (ראה תגובות לחיוכים עם ביבי). כנראה שהצעקות בראשות יאיר לפיד יימשכו כך או כך.
יש לי רושם שחלק נכבד מההתנגדות לרפורמה נמצא בהתנגדות להתנהלות החרדית ולבעייה שהולכת ומחריפה איתם, לכן כל כך קל לשטוף להמונים את המוח בצעקות קץ הדמוקרטיה, כשבתת מודע הקולקטיבי מסתתר חשש גדול ומוצדק מבעיית חוסר השיוויון בנטל שלהם.
במילים אחרות, אילו סער וליברמן היו בקואליציה עם הליכוד, הסיפור היה נראה שונה לגמרי.

השתדלתי להשיב לך כגמולך גם אם בפי שתיים זמן…

בבנין ציון ננוחם,
שבוע טוב,

התיאור שלך מזכיר את מצבנו. התיאור של אנגלמן הוא כנראה אוניברסלי. 🙂
אני חושב שהרפורמה המוצעת מאד בעייתית, בלי קשר לתקשורת שכמובן מנפחת והיסטרית כמו תמיד. הסברתי זאת בטוריי. בכלל, הדיון על הכללים מפספס את המהות. השאלה אם נהיה דמוקרטיה לא תלויה רק בחוקים ובכללים אל לא פחות מכך בהתנהלות של השחקנים ובתרבות הפוליטית (שלא קיימת אצלנו).
בכל אופן, משני הצדדים יש אנשים שמתייחסים עניינית, ואני אפילו בקשר עם כמה כאלה. בצורתה העכשווית הרפורמה הופכת אותנו למדינה עם רשות אחת בלבד במקום שלוש. זה תיאור לגמרי מדויק ואין בו טיפת הגזמה.
נכון שכעת, אחרי המחאות (ולדעתי רק בגללן) יש אצל רוטמן ולוין מוכנות כלשהי להידבר ולהגיע לפשרות כלשהן, ואני מניח שזה יתגבר כי בסוף הליכוד וביבי לא יתנו להם להוליך אותנו לתהום (כיום להערכתי המצב הוא שבקואליציה עצמה יש רוב מוחץ נגד הרפורמה, והמשמעת הקואליציונית נותנת לשני ח"כים להוביל את כל המדינה לתהום).
אני גם לגמרי מסכים שאין עם מי לדבר באופוזיציה, כי הם לא רציניים ולא עושים שיעורי בית. הם לא מוכנים להידבר בגלל שאין להם מה לומר ולא בגלל חרם או מאבק כלשהו. אלו רק עלי תאנה. עד היום לא שמענו מלפיד או גנץ ולו מילה על מה לדעתם צריך לעשות. רק הצהרות פומפוזיות וריקות. לפיד ידוע כמי שלא עושה שיעורי בית (כמה פעמים כבר תפסו אותו על אמירות שטותיות ואידיוטיות שלא טרח לבדוק), וגנץ כנראה סתם אידיוט.
לכן כתבתי בטוריי שצריך להידבר עם גורמים רציניים מחוץ לכנסת, ויש כאלה. בעיניי זו טרגדיה, שציבור כל כך איכותי ובעל משקל סגולי כה גבוה (אינטלקטואלית וכלכלית וכו') זוכה לייצוג כה עלוב. לדעתי זה מה שתוקע את השיח כרגע.
בכל אופן, להערכתי אין סיכוי שהרפורמה תעבור בצורתה הנוכחית (כבר היום היא עברה עידונים, וזה עוד ימשיך). אין שום סיכוי לזה. המחאות הצבאיות והכלכליות לא מאפשרות זאת, וטוב שכך. ייתכן שהנשיא לא יחתום על החוקים, וביהמ"ש יפסול אותם וניקלע למשבר חוקתי, ואת זה מבינים כולם. אני מניח שב"משחק השפן" הזה בסוף יהיה מצמוץ.
ולבסוף, אתה לגמרי צודק שהרפורמה היא רק פלטפורמה, והחששות הם בעיקר ממה שצפוי במסגרתה. הרי הכללים כשלעצמם לא עושים לנו כלום. השאלה מה תעשה הרשות המבצעת במסגרתם ועד כמה ניתן יהיה לאזן אותה. קואליציית הזוועה של חרדים ולאומנים שמובילה אותנו כיום יכולה לעולל כל מה שתרצה אם הרפורמה תעבור, והם כבר התחילו בזה עכשיו. אי אפשר לנתק את המסגרת מהתוכן, למרות שעקרונית אנחנו אמורים לפעול תחת 'מסך הבערות' של רולס.
להתראות,

אני אגיד מה מפריע לי בנושא.
כמו שהרב ציין(ולטעמי ממש בצדק) דמוקרטיה מושתת בראש ובראשונה על אינטגריטי ותרבות וערכים דמוקרטיים מפותחים(שכפי שהרב ציין לא קיימים אצלנו).
כעת, לדעתי מה שצריך לשאול זה על מי אנחנו יותר סומכים ברמה הפרקטית שיפעל מתוך אינטגריטי ותרבות דמוקרטית בסיסית: הפוליטיקאים המושחתים שלנו(וזה עוד מבלי להכנס לקואליציה המבהילה הנוכחית) או מערכת המשפט. נכון להיום אני מסכים שבמבנה המשטרי הנוכחי מערכת המשפט שלנו חזקה מידי ודרושה רפורמה מסויימת(אם כי לא חזקה מידי נוכח העובדה שבישראל אין איזונים ובלמים נוספים) אולם בפרקטיקה אני חושב שלבית המשפט שלנו יש ריסון עצמי די גבוה ובסופו של דבר עולה בעשרות מונים על הפוליטיקאים שלנו ברמת האינטגריטי. לכן אני סבור שגם אם יש צורך ברמה התיאורטית ברפורמה, איני בטוח שברמה הפרקטית כדאי לנו לבצע זאת(כי השופטים שלנו הם בעלי אינטגריטי ואני אישית לא חושב שישנה התערבות יתר), בעוד שהרפורמה הקיצונית של לוין ורוטמן מעבר להיותה זוועה ביהדות הדמוקרטית, היא נתינת כוח לזרוע חסרת האינטגריטי.

זוועה מבחינת ההגות הדמוקרטית*