מקומו של איסור ריבית ביו"ד או חו"מ?

אז אם אתה מודה שאיסור ריבית הוא איסור שבין אדם לחברו, אז במקום שאדם מוכן למחול לחברו על האיסור, מדוע שזה לא יועיל? המחילה שאני מתכוון אליה כאן, שכל האנשים בחברה מוכנים למחול אחד לשני על האיסור מכאן ועד עולם כי כך כולם ירוויחו. אם אין פה פגיעה לא בקב"ה ולא בחברה, מה הסיבה לאסור?

מי אמר שאפשר למחול על איסורי בין אדם לחברו? אדם יכול למחול על זכויות ולא על איסורים. הרי בריבית יש איסור גם לתת ריבית. לשיטתך אין כאן מקום לאיסור, כי אם הוא נותן את הכסף אז הוא ודאי מוחל.
שים לב שאפילו בזכויות, כמו לגבי אונאה למשל, מחלקים בין תנאי "על מנת שאין לך עליי אונאה" לבין תנאי "אין בו אונאה" (ב"מ נא ע"ב. חו"מ סי' רכז, סכ"א). הראשון תקף והשני לא. רואים שאי אפשר להתנות אפילו על זכויות. כל עוד כרוך בזה איסור אין תנאי. התנאי הראשון מועיל רק בגלל שזה כאילו התקבלתי (זו מתנה ולא ביטול האיסור).

אני משער שחוסר היכולת למחול נובע מהחשש שהמחילה נעשתה שלא בלב שלם, ויש פה מעין ניצול. כמו שבימינו יש איסור על זנות או סחר באיברים מתוך הנחה שהדברים האלו נעשים שלא בלב שלם או בהסכמה לא מלאה. אבל במקום שאין חשש לניצול או הסכמה לא מלאה, אני לא מבין איזו עילה יש לאסור את הדבר? או איזה סיבה יש לכך שאין אפשרות למחול?

בוא ניקח לדוגמא את חיוב צדקה. אם כל העניים ימחלו על חיוב הצדקה בלב שלם, האם עדיין יהיה חיוב לתת להם צדקה?

לא סביר, אחרת לא היה הבדל בין שאין לך עליי אונאה או שאין בו אונאה.