ספירת העומר – היסטוריה וחירות.

דווקא בזה הדעה של חז"ל מאד מעוגנת מבחינה היסטורית (למרות כל הניסיונות של יוספוס להציג זאת כמאבק על ליברטי)

לצערי חז"ל טעו בלי סיבה נראית גם בדברים פשוטים יענו מהפשט הפשוט למשל: שהתושבע"פ פרשה עלי ענף עץ עבות שזה הדס והרי כתוב: : (נחמיה ח טו): " ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר: 'צאו ההר, והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת, לעשת סכת ככתוב ".

שורה תחתונה חד משמעית חז"ל ביטלו את הבת קול כי התורה ניתנה כבר, בפירושם "לא בשמים היא" אבל ראינו מהסיפור הנ"ל שה' קובע ואם יטעו המטעים את עמי הארצות ועמי הארצות, יאמינו לרבנים שמטעים אותם מכל סיבה (כולל אפילו מזידים אפילו שוגגים) זה לא יעזור והם ייענשו על זה. כי מהסיפור המובא מטה למדנו שצריך לשמוע רק לה'.
איך ייתכן שחז"ל מבארים לפי מסורת קדומה שענף עץ עבות זה ההדס בעוד שבאותו פסוק מנחמיה מובא מפורשות עץ העבות.. משמע שעץ עבות אינו ההדס.

מלכים א פרק יג

א והנה איש אלוהים, בא מיהודה בדבר ה'–אל-בית-אל; וירובעם עומד על-המזבח, להקטיר. ב ויקרא על-המזבח, בדבר ה', ויאמר מזבח מזבח, כה אמר ה': הנה-בן נולד לבית-דויד, יאשייהו שמו, וזבח עליך את-כוהני הבמות המקטירים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך. ג ונתן ביום ההוא מופת, לאמור, זה המופת, אשר דיבר ה': הנה המזבח נקרע, ונשפך הדשן אשר-עליו. ד ויהי כשמוע המלך את-דבר איש-האלוהים, אשר קרא על-המזבח בבית-אל, וישלח ירובעם את-ידו מעל המזבח, לאמור תפשוהו; ותיבש ידו אשר שלח עליו, ולא יכול להשיבה אליו. ה והמזבח נקרע, ויישפך הדשן מן-המזבח: כמופת, אשר נתן איש האלוהים–בדבר יהוה. ו ויען המלך ויאמר אל-איש האלוהים, חל-נא את-פני יהוה אלוהיך והתפלל בעדי, ותשוב ידי, אליי; ויחל איש-האלוהים, את-פני יהוה, ותשב יד-המלך אליו, ותהי כבראשונה. ז וידבר המלך אל-איש האלוהים, בואה-איתי הביתה וסעדה; ואתנה לך, מתת. ח ויאמר איש-האלוהים, אל-המלך, אם-תיתן-לי את-חצי ביתך, לא אבוא עימך; ולא-אוכל לחם ולא אשתה-מים, במקום הזה. ט כי-כן ציווה אותי, בדבר ה' לאמור, לא-תאכל לחם, ולא תשתה-מים; ולא תשוב, בדרך אשר הלכת. י וילך, בדרך אחר; ולא-שב בדרך, אשר בא בה אל-בית-אל. {פ}

יא ונביא אחד זקן, יושב בבית-אל; ויבוא בנו ויספר-לו את-כל-המעשה אשר-עשה איש-האלוהים היום בבית-אל, את-הדברים אשר דיבר אל-המלך, ויספרום, לאביהם. יב וידבר אליהם אביהם, אי-זה הדרך הלך; ויראו בניו, את-הדרך אשר הלך איש האלוהים, אשר-בא, מיהודה. יג ויאמר, אל-בניו, חבשו-לי, החמור; ויחבשו-לו החמור, וירכב עליו. יד וילך, אחרי איש האלוהים, וימצאהו, יושב תחת האלה; ויאמר אליו, האתה איש-האלוהים אשר-באת מיהודה–ויאמר אני. טו ויאמר אליו, לך איתי הביתה; ואכול, לחם. טז ויאמר, לא אוכל לשוב איתך–ולבוא איתך; ולא-אוכל לחם, ולא-אשתה איתך מים, במקום, הזה. יז כי-דבר אליי, בדבר יהוה, לא-תאכל לחם, ולא-תשתה שם מים; לא-תשוב ללכת, בדרך אשר-הלכת בה. יח ויאמר לו, גם-אני נביא כמוך, ומלאך דיבר אליי בדבר ה' לאמור השיבהו איתך אל-ביתך, ויאכל לחם וישת מים; כיחש, לו. יט וישב איתו, ויאכל לחם בביתו–וישת מים. כ ויהי, הם יושבים אל-השולחן; {פ}

ויהי, דבר-ה' , אל-הנביא, אשר השיבו. כא ויקרא אל-איש האלוהים, אשר-בא מיהודה לאמור, כה, אמר יהוה: יען, כי מרית פי יהוה, ולא שמרת את-המצוה, אשר ציווך יהוה אלוהיך. כב ותשב, ותאכל לחם ותשת מים, במקום אשר דיבר אליך, אל-תאכל לחם ואל-תשת מים–לא-תבוא נבלתך, אל-קבר אבותיך. כג ויהי, אחרי אוכלו לחם–ואחרי שתותו; ויחבוש-לו החמור, לנביא אשר השיבו. כד וילך, וימצאהו אריה בדרך וימיתהו; ותהי נבלתו, מושלכת בדרך, והחמור עומד אצלה, והאריה עומד אצל הנבילה. כה והנה אנשים עוברים, ויראו את-הנבילה מושלכת בדרך, ואת-האריה, עומד אצל הנבילה; ויבואו וידברו בעיר, אשר הנביא הזקן יושב בה. כו וישמע הנביא, אשר השיבו מן-הדרך, ויאמר איש האלוהים הוא, אשר מרה את-פי ה'; וייתנהו יהוה לאריה, וישברהו וימיתהו, כדבר ה', אשר דיבר-לו. כז וידבר אל-בניו לאמור, חבשו-לי את-החמור; ויחבושו. כח וילך, וימצא את-נבלתו מושלכת בדרך, וחמור והאריה, עומדים אצל הנבילה: לא-אכל האריה את-הנבילה, ולא שבר את-החמור. כט ויישא הנביא את-נבלת איש-האלוהים, ויניחהו אל-החמור–וישיבהו; ויבוא, אל-עיר הנביא הזקן, לספוד, ולקוברו. ל וינח את-נבלתו, בקברו; ויספדו עליו, הוי אחי. לא ויהי, אחרי קוברו אותו, ויאמר אל-בניו לאמור, במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלוהים קבור בו: אצל, עצמותיו, הניחו, את-עצמותיי. לב כי היה יהיה הדבר, אשר קרא בדבר יהוה, על-המזבח, אשר בבית-אל; ועל כל-בתי הבמות, אשר בערי שומרון. {פ}

לג אחר הדבר הזה, לא-שב ירובעם מדרכו הרעה; וישב ויעש מקצות העם, כוהני במות–החפץ ימלא את-ידו, ויהי כוהני במות. לד ויהי בדבר הזה, לחטאת בית ירובעם; ולהכחיד, ולהשמיד, מעל, פני האדמה. {פ}

ואשמח לקבל תגובה הולמת וחותכת..מכבוד הרב…

מה הסיפור הזה מוכיח? בפעם הבאה שה' יאמר לי משהו ואז מישהו אחר יאמר שגם איתו ה' דיבר אני צריך להאמין לה' ולא לאותו בן אדם. מה הקשר לחז"ל?

(דרך אגב, הפסוק מנחמיה עצמו קשה. מה בין זית לעץ שמן? ואולי הפסוק חוזר על עצמו בכוונה בזית וגם בהדס. אמנם לפי חז"ל (סוכה יב ע"א) ה"הדס" לסכך, והוא הדס לא משולש, ו"עץ עבות" הוא הדס משולש לרבעת המינים)

לא הבנתי את משמעות הקטעים שהבאת.
לגבי עץ עבות, אמנם לא בדקתי את משמעות הביטוי (יש לי כמה רעיונות אפשריים), אבל הפסוקים בנחמיה מדברים על יותר מארבעה מינים אז בכל מקרה זה לא מתאים לכתוב בתורה.

תודה רבה הרב.
לגבי החורבן – הבאתי את חז"ל לא כדי לחלוק על דבריהם, אלא כדי להראות שבאמר הזה חז"ל עשו הפשטה להיסטוריה, ולא באו לכתוב היסטוריה.
שיקולי הסמכות תמוהים בעיניי – האם נגמרו דרשות חז"ל לענייני מוסר מאירועים טראומטיים??
מאמתי יש משקל להלכה בתר תלמודית לחייב ולשלול ולחדש דברים כאלו?? ולמה שלא נקבע עוד ימים?
כבר אמרנו שחז"ל לא באו לתאר היסטוריה, אלא מסר ערכי ומוסרי מההיסטוריה, אם כן יש לנו ממה נפשך, אם נאמר שחז"ל באו לתת לנו מסר ערכי – מה יעזור מנהגי אבילות?? כבר זכריה הנביא אומר שטקסים וצומות ומספד ואבל לא חשובים ולא עוזרים, אלא שינוי המעשים בלבד, (אולי נלמד זכות למתקני התקנה שנעלמה מהם נבואתו של זכריה). ואם נאמר שחז"ל תיארו היסטוריה שעליה אנו מצטערים ואבלים, א. אין לזה ערך דתי, ב. למה שלא נתקן על כל הרוגי בית ישראל עד היום, למה לא לתקן צום ביום השואה?

כך זועק הנביא זכריה — פרק ז
"וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ, וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה–הֲצוֹם צַמְתֻּנִי, אָנִי. וְכִי תֹאכְלוּ, וְכִי תִשְׁתּוּ–הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים, וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ; וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה, יֹשֵׁב.
וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְכַרְיָה, לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת, שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים, עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי, אַל-תַּעֲשֹׁקוּ; וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.

למושה, זה ממש לא כמו שאתה מציג.
ממליץ לך בחום לשמוע ולראות את ההרצאה המהנה הזו –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/trayasar/zehari10.htm — מוסיף להבהרת נבואת זכריה

להלכה בתר תלמודית יש משקל של מנהג, ואם פשט בכל העולם יש כאן אפילו אולי קביעה מחייבת (טועה בשיקול הדעת נקבע לפי סוגיין דעלמא).
אבל הזכרתי את שיקולי הסמכות רק להשלמת התמונה ולא כדי לומר שיש כאן סמכות.
בבקשה, תקן גם על הרוגי השואה.

איך אני אתקן ליום השואה, והלא לפני לא מעט זמן קראתי באתר מאמר שטורד את שנתי, וכל פעם שאני מעלה בפני פמליא של מעלה את הרצון המקודש והעילאי להרבות כבוד ה' ביום השואה, ולתקן בו אבל ומספד, עולה בפני המאמר ומטיח את ראשי בכותל כנקמה על דברי ההוללות שאמרתי.

https://mikyab.net/האם-יש-לקבוע-בהלכה-יום-צום-לזכר-השואה-ט/

כבר כתבתי שעברו מאז מים בירקון. דעתי השתנתה.

אז לדעתך צריך לתקן יום צום על השואה?

לא חושב שצריך, אבל אפשר. השאלה מי מוסמך לתקן. לדעתי אין מישהו כזה (לא בגלל רוח הקודש אלא בגלל סמכות פורמלית). זה אולי יכול לתפוס כמנהג. מבחינתי יש די צומות גם כך.