ספרו של יובל נוח הררי – קיצור תולדות האנושות

שו”תקטגוריה: כלליספרו של יובל נוח הררי – קיצור תולדות האנושות
שואל שאל לפני 3 שנים

הרב מיכי, 
מה אתה חושב על טיעוניו של הרה”ג המכונה פראפעסאר הררי?

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 3 שנים

לא קראתי את כל ספרו. ממה שקראתי ראיתי שיש בו די הרבה שגיאות והמון הנחות יסוד לא מבוססות, הנחות המבוקש וכדומה.
זכור לי מאמר ביקורת של תומר פרסיקו שמציג כמה מהנקודות הללו:

https://tomerpersico.com/2012/11/26/harari_brief_history
וכן על ספר ההמשך:
https://tomerpersico.com/2015/05/10/harari_critique
——————————————————————————————
רב צעיר:
יש מאמר ביקורת מעולה של נדב שנרב: http://woland.ph.biu.ac.il/?download=1325
——————————————————————————————
הרב:
באמת מצוין (ולא רק בגלל שאנחנו חברים). יש כמה אי דיוקים קלים, אבל אין כאן המקום.
——————————————————————————————
יוד:
קראתי בעיון ואף נהניתי למדי מהספר המדובר, ואני חייב להודות שלא התחברתי לביקורת המופגנת של נדב שנרב על הספר. בחירת המילים של נח הררי הינה אכן מתריסה, והשימוש במילה מדומיינת מעוררת אכן אנטגוניזם, אולם להבנתי זה בדיוק מה שנח הררי ביקש לעשות. מעבר להפיכת הספר למעניין וקריא, אני חושב שהמסר העיקרי מתוך הדברים והאמירות הוא כי “אין שום סדר חברתי רציונלי או מוסרי, אלא רק כזה הנובע מן המיתוס והכריזמה”. האמירה הזו אינה בהכרח מטיפה לאנרכיזם או ניהיליזם כזה או אחר, אלא לשבריריות הסדרים החברתיים שלנו מחד ולביקורתיות אליה אנו נדרשים בגישה אליהם מאידך. דוגמא שעולה לי בראש היא שגם הכסף שאנו משתמשים בו מבוסס (החל מ1970-1971, עת ניקסון במטרה לממן את הלחימה בוייטנאם ביטל את הצמדת הדולר למאגרי הזהב של ארה”ב) אך ורק על אמונת האנשים בשוויו ואינו מעוגן בשום דבר חומרי ופיזי. כך בנושא השבריריות וכך בנושא הביקורתיות הנדרשת, ראה הפאשיזם ששטף את אירופה בתחילת המאה ה-20 והוליד את הנאציזם בלא הרבה ביקורתיות מבפנים. אפשר כמובן לקחת את זה לכיוון האנרכיזם ואולי לעליונות העצמי, כפי שמשתקף מתורותיהם של ניטשה וובר, אולם לא זוכר שמצאתי זאת בספר, ולהבנתי גישתו של נדב נובעת מהחשש המשתמע הזה, כמו גם אולי מביקורת אמיתית הנובעת מכך על “סדרי עולם” ומשקלה של מסורת ומנהג בהתנהלותו של עולם. אני אישית, מעדיף כגישה את הבעת הספק, הלימוד והאימוץ מבחירה ותוך ביקורתיות, על פני ההנחה כי מה שהיה תקף ועבד עד כה אכן נכון ורלוונטי גם כעת. בענייני תפיסות עולם, הגם שאני מתחבר ברמת האידאה הפילוסופית לניטשה, להבנתי, חברה אנושית בהגדרתה נדרשת לפשרות כדי לאפשר את עצמה, ומכאן שאידאה זו אינה יכולה להתממש ואף אסור לה להיות כשאיפה, משום שבהתהוותה היא תגזור כליה על החברה כחברה, ועדיין כשלעצמה ובראיית אופטימום הפרט הלוקאלי היא אכן שרירה. בהקשר לביקורת של נדב, אני מפנה אותך לפרסום האחרון של מיכאל אברהם בנושא שקרים מקודשים, שק”ק, כלשונו, המשמשים כאצטלה למניעת דיון וביקורתיות אמיתית אל מול הדברים. אהבתי מאוד את הפירוש שלו לדבר ההלכה, בה לכאורה העובדה שמדובר בשק”ק ובמיתוס מימים ימימה, מחייבת אותנו להתייחסות ולביקורתיות כנה ואמיצה ולאו דווקא להפנמה אוטומטית. לטעמי, ב”קיצור תולדות האנושות” הררי העביר את אותו המסר בדיוק ובאלגנטיות.
——————————————————————————————
הרב:
אני לא מסכים. תפיסתו של הררי אינה ביקורתיות או ספקנות. היא ההיפך הגמור מביקורתיות ומספקנות. הררי קובע נחרצות עמדות (ממש לא מבוססות) בשורה של נושאים, וקושר את הקביעות הנורמטיביות שלו לעובדות היסטוריות. העובדות שלו חלקן ספקולציה, אבל גם אם הן היו נכונות הנורמות לא עולות ולא נגזרות מהן (כפי שכתב נדב). ספרו של הררי לוקה אנושות בכשל הנטורליסטי (של גזירת נורמות מעובדות), ועושה רושם שהוא כלל לא מודע לכשל הזה. כל ספרו אינו אלא כשל נטורליסטי אחד גדול. יתר על כן, הוא בונה תזות סיבתיות על קורלציות עובדתיות, ובזה נכשל בכשל סטטיסטי ידוע אחר, ראה דבריי כאן (מה שהזכרתי ביחס לפוסט אחר מעניין).

אם אכן מדובר בתהליכים דטרמיניסטיים ומטריאליסטיים כדבריו, והכל תוצאה של הבניות שרירותיות, אז גם עמדתו היא כזאת ולכן היא לא שווה התייחסות. ובכלל, אם אין מותר האדם מן החתול או האבן, אז מה מקום לביקורתיות ובדיקה עצמית? המושגים הללו ריקים מתוכן בתמונה שהוא מציג. אלו גם תולדה של מכניזמים עיוורים ושרירותיים. בעולם כזה גם אין מוסר ולא ייתכן מוסר. לכן ביקורות מוסריות של הררי (כגון נגד הקרניבורים ועוד הרבה) נראות לי חסרות משמעות בתמונה שלו. אנחנו עושים מה שטבענו והבניות שונות גורמים לנו לעשות. אמנם טבעו של הררי גורם לו לבקר, אבל מטבעי שהביקורת שלו לא ממש מעניינת אותי. אתם מבינים ששיח כזה מאבד את משמעותו, והופך להנעת שפתיים מכנית.
דומני שספרו של הררי לוקה בהמון כשלים ואי הבנות מהטיפוס הזה ואחרים. הוא כתוב היטב ומעניין מאד, אבל מבחינת התוכן הוא סתירתי בעליל, ובעיקר מאד מאד לא מיומן בפילוסופיה. על קצת מזה עמד גם פרסיקו, שלינקקתי גם אליו.
ראה דבריי על מאמר אחר של הררי גם כאן.
יש להבחין בין פרובוקציות שבאות לעורר ולהציג ביקורת בצורה מוחשית ומניעה למחשבה, לבין פרובוקציות לשמן. ספרו הוא בעליל מהסוג השני. דומני שאם הוא מעורר למחשבה (והוא אכן כזה), זה ממש לא בכוונה.

——————————————————————————————
הרב:

מצ”ב מאמר מצוין (אם כי חלקי) על ספר ההמשך שלו (“ההיסטוריה של המחר”). יש במאמר אי דיוקים קלים אבל הוא עומד על כמה וכמה נקודות חשובות. הוא מתקשר גם לפוסט על האינטליגנציה. מה שחוזר ומלמד שגם להיות רב מכר היסטרי אינו בהכרח ערובה לכך שהוא מכיל דברי טעם, ובוודאי לא לכך שכל או אפילו רוב דבריו הם דברי טעם.

עפר הגיב לפני שנה 1

הדיון לעיל נערך כבר לפני כשנתיים, אולם נתוודעתי אליו רק עתה, ואני מרשה לעצמי להוסיף את תגובתי באיחור כה גדול, מכיון שגם כיום מוסיפים דבריו של הררי לעורר מבוכה ומחלוקת, ודיון זה שב ונפקד ונקרא שוב ושוב. את ספרו של הררי קראתי עוד הרבה לפני כן, ואני מרגיש חובה להצטדק ולומר, שלא הייתי מתדרדר לכלל קריאת ספר ירוד כזה, אלמלא ילדיי קראו אותו, והותירו לי את זכות התגובה… לא היה קל לקרוא את הספר המקומם הזה, השטחי והדל מאין כמותו, הן בתחומו המקצועי של המחבר, הן בנוגע להשקפותיו. הפליא אותי ביותר לגלות שאדם מסוג זה מכהן כבוד כמרצה וחוקר באוניברסיטה העברית, מה שהיה, בלא ספק, גורם חלחלה לבני דור הנפילים של אותו מוסד, שמעולם לא עלה על דעתם לומר הבלים כאלה, ולהיכשל בשגיאות לוגיות כה גסות.

אני מוצא את ספרו של הררי מביש כפל כפליים בהיותי טבעוני כמותו, מתוך הבנה של הנזק שגורם הררי לתופעת חלחול מסריה ותובנותיה של הטבעונות בקרב הציבור הדתי, עליו אני נמנה. כן זכורה לי המבוכה שנבוכותי בשומעי על השפעתו של ספרו של הררי על רה”מ בנימין נתניהו בכיוון אימוץ מדיניות רחומה יותר כלפי בעלי חיים, שבתוצאתה לא ידעתי אם לשמוח או להתעצב.

הביקורות שהובאו או נזכרו בידי קודמיי כאן נכונות, בעיניי, ברובן, ואין, כמובן, צורך לחזור עליהן. לכן אסתפק בהוספת ביקורת נקודתית, הנוגעת לתובנה מרכזית אחת אצל הררי, שכבר התייחס אליה נדב שנרב במאמרו שנזכר למעלה. ערעורה של תובנה זו משמעותי בעיניי, בפרט כמונותיאיסט, ובפרט כשאני נתקל שוב ושוב בתגובות המתפרסמות בעיתונות ברשת בידי בורים, שהשלימו משהו מעין חינוך יסודי, קראו את ספרו של הררי, ראו את האור, ומלעיגים במי ש”ישות דמיונית” עומדת במרכז תרבותם הדתית.

לעצם העניין, ובקצרצרה: מחיבת ביקורת “הישויות המדומיינות”, כורך הררי תחת כותרת זו כמה מיני ישויות: שדים, אלילים (מהם מתפתח “אל גדול”), חברות מסחריות. בכך חושף הררי דלות עיון מזוקקת, שכן בשעה ש- (1) שדים הינם, אומנם, יצירי דימיון, (2) אין האלילים (קרי: שלא במובן שכינה בשעתו יחזקאל קויפמן “אלילות של נמושות”) אלא האנשה או הנפשה של תופעות טבע וכיו”ב, וכלל לא יצירי דימיון (נכון, אלילות היא תפיסת עולם רצינית, ולא הבלים מיתיים), (3) וחברות אף הן, אין צורך לומר, אינן יצירי דמיון, אלא, כמובן מאליו, ישויות משפטיות שנוצרו במסגרת המשחק הכלכלי. באשר ל”אל המונותיאיסטי הגדול”, הרי שההבדל בין אליל בפנתאון אלילי לאל המונותיאיסטי הינו הבדל איכותי, ולא כמותי.

דרך אגב, בשוללו את האל האחד, ובהנחה שהוא מתמודד עם המונותיאיזם עצמו ולא עם תפיסות עממיות שלו, שולל הררי הן את אלוהי משה, הן את אלוהי אפלטון, הן את אלוהי אריסטו (אדגיש כי על אף שנהיר לי ההבדל בין דמויות האל של אישים אלה, אני מצרפן כאן מכיון שלדעתי אין הבדל זה נוגע לענייננו), והן את אלוהי… שפינוזה. שהרי לא רק תיאולוגיה טרנצנדנטית מדברת על אל אחד “גדול”, אלא גם חלופתו הפנתיאיסטית. בתקווה שהררי תופס את ההווייה ככללות אחת, מה האפשרות שמותיר הלה לעצמו? שמא התגבר על בעיית השלישי הנמנע?

mikyab צוות הגיב לפני שנה 1

הדבר האחרון שהייתי רוצה בו הוא להגן על הררי. אבל טענתך לגבי השלישי הנמנע צריכה להיות מופנית לשפינוזה עצמו. הפנתיאיזם מזהה את כוליות היקום עם אלוהים, והשאלה האם יש כאן משהו מעבר לסתם אתיאיזם רגיל אלא שליקום קוראים עתה אלוהים. אם השלילה כלפי הפנתיאיזם נובעת מריקותו, אין לנו בעיה עם חוק השלישי הנמנע, שהרי אני מניח שהררי לא מתכוין לשלול את קיומו של היקום.

עפר הגיב לפני שנה 1

אני מקבל, עקרונית, את ביקורתך. עם זאת, הסיבה שאני בכל זאת מפנה אליו ביקורת זו היא שעושה רושם שההתעקשות של פנתיאיסטים על מונח האל אינה מקרית, והוא ממלא עבורם פונקציה כלשהי, דוגמת הפונקציה שהוא ממלא עבור איינשטיין. נכון, ייתכן שמכאן ניתן לשוב ולהפריך את הפנתיאיזם, ולומר שאינו אלא נפתולים מילוליים בניסיון לחמוק מתפיסה טרנצנדנטית של האל (אריסטו, למשל, שאלוהיו, כמו שלייבוביץ היה מרבה להטעים, אינו אלא מסד להווייה פיסיקלית, דוגמת זה של איינשטיין, ראה בו ישות טרנסצנדנטית).

השאר תגובה