ספרו של יובל נוח הררי – קיצור תולדות האנושות

לא קראתי את כל ספרו. ממה שקראתי ראיתי שיש בו די הרבה שגיאות והמון הנחות יסוד לא מבוססות, הנחות המבוקש וכדומה.
זכור לי מאמר ביקורת של תומר פרסיקו שמציג כמה מהנקודות הללו:

https://tomerpersico.com/2012/11/26/harari_brief_history
וכן על ספר ההמשך:
https://tomerpersico.com/2015/05/10/harari_critique
——————————————————————————————
רב צעיר:
יש מאמר ביקורת מעולה של נדב שנרב: http://woland.ph.biu.ac.il/?download=1325
——————————————————————————————
הרב:
באמת מצוין (ולא רק בגלל שאנחנו חברים). יש כמה אי דיוקים קלים, אבל אין כאן המקום.
——————————————————————————————
יוד:
קראתי בעיון ואף נהניתי למדי מהספר המדובר, ואני חייב להודות שלא התחברתי לביקורת המופגנת של נדב שנרב על הספר. בחירת המילים של נח הררי הינה אכן מתריסה, והשימוש במילה מדומיינת מעוררת אכן אנטגוניזם, אולם להבנתי זה בדיוק מה שנח הררי ביקש לעשות. מעבר להפיכת הספר למעניין וקריא, אני חושב שהמסר העיקרי מתוך הדברים והאמירות הוא כי "אין שום סדר חברתי רציונלי או מוסרי, אלא רק כזה הנובע מן המיתוס והכריזמה". האמירה הזו אינה בהכרח מטיפה לאנרכיזם או ניהיליזם כזה או אחר, אלא לשבריריות הסדרים החברתיים שלנו מחד ולביקורתיות אליה אנו נדרשים בגישה אליהם מאידך. דוגמא שעולה לי בראש היא שגם הכסף שאנו משתמשים בו מבוסס (החל מ1970-1971, עת ניקסון במטרה לממן את הלחימה בוייטנאם ביטל את הצמדת הדולר למאגרי הזהב של ארה"ב) אך ורק על אמונת האנשים בשוויו ואינו מעוגן בשום דבר חומרי ופיזי. כך בנושא השבריריות וכך בנושא הביקורתיות הנדרשת, ראה הפאשיזם ששטף את אירופה בתחילת המאה ה-20 והוליד את הנאציזם בלא הרבה ביקורתיות מבפנים. אפשר כמובן לקחת את זה לכיוון האנרכיזם ואולי לעליונות העצמי, כפי שמשתקף מתורותיהם של ניטשה וובר, אולם לא זוכר שמצאתי זאת בספר, ולהבנתי גישתו של נדב נובעת מהחשש המשתמע הזה, כמו גם אולי מביקורת אמיתית הנובעת מכך על "סדרי עולם" ומשקלה של מסורת ומנהג בהתנהלותו של עולם. אני אישית, מעדיף כגישה את הבעת הספק, הלימוד והאימוץ מבחירה ותוך ביקורתיות, על פני ההנחה כי מה שהיה תקף ועבד עד כה אכן נכון ורלוונטי גם כעת. בענייני תפיסות עולם, הגם שאני מתחבר ברמת האידאה הפילוסופית לניטשה, להבנתי, חברה אנושית בהגדרתה נדרשת לפשרות כדי לאפשר את עצמה, ומכאן שאידאה זו אינה יכולה להתממש ואף אסור לה להיות כשאיפה, משום שבהתהוותה היא תגזור כליה על החברה כחברה, ועדיין כשלעצמה ובראיית אופטימום הפרט הלוקאלי היא אכן שרירה. בהקשר לביקורת של נדב, אני מפנה אותך לפרסום האחרון של מיכאל אברהם בנושא שקרים מקודשים, שק"ק, כלשונו, המשמשים כאצטלה למניעת דיון וביקורתיות אמיתית אל מול הדברים. אהבתי מאוד את הפירוש שלו לדבר ההלכה, בה לכאורה העובדה שמדובר בשק"ק ובמיתוס מימים ימימה, מחייבת אותנו להתייחסות ולביקורתיות כנה ואמיצה ולאו דווקא להפנמה אוטומטית. לטעמי, ב"קיצור תולדות האנושות" הררי העביר את אותו המסר בדיוק ובאלגנטיות.
——————————————————————————————
הרב:
אני לא מסכים. תפיסתו של הררי אינה ביקורתיות או ספקנות. היא ההיפך הגמור מביקורתיות ומספקנות. הררי קובע נחרצות עמדות (ממש לא מבוססות) בשורה של נושאים, וקושר את הקביעות הנורמטיביות שלו לעובדות היסטוריות. העובדות שלו חלקן ספקולציה, אבל גם אם הן היו נכונות הנורמות לא עולות ולא נגזרות מהן (כפי שכתב נדב). ספרו של הררי לוקה אנושות בכשל הנטורליסטי (של גזירת נורמות מעובדות), ועושה רושם שהוא כלל לא מודע לכשל הזה. כל ספרו אינו אלא כשל נטורליסטי אחד גדול. יתר על כן, הוא בונה תזות סיבתיות על קורלציות עובדתיות, ובזה נכשל בכשל סטטיסטי ידוע אחר, ראה דבריי כאן (מה שהזכרתי ביחס לפוסט אחר מעניין).

אם אכן מדובר בתהליכים דטרמיניסטיים ומטריאליסטיים כדבריו, והכל תוצאה של הבניות שרירותיות, אז גם עמדתו היא כזאת ולכן היא לא שווה התייחסות. ובכלל, אם אין מותר האדם מן החתול או האבן, אז מה מקום לביקורתיות ובדיקה עצמית? המושגים הללו ריקים מתוכן בתמונה שהוא מציג. אלו גם תולדה של מכניזמים עיוורים ושרירותיים. בעולם כזה גם אין מוסר ולא ייתכן מוסר. לכן ביקורות מוסריות של הררי (כגון נגד הקרניבורים ועוד הרבה) נראות לי חסרות משמעות בתמונה שלו. אנחנו עושים מה שטבענו והבניות שונות גורמים לנו לעשות. אמנם טבעו של הררי גורם לו לבקר, אבל מטבעי שהביקורת שלו לא ממש מעניינת אותי. אתם מבינים ששיח כזה מאבד את משמעותו, והופך להנעת שפתיים מכנית.
דומני שספרו של הררי לוקה בהמון כשלים ואי הבנות מהטיפוס הזה ואחרים. הוא כתוב היטב ומעניין מאד, אבל מבחינת התוכן הוא סתירתי בעליל, ובעיקר מאד מאד לא מיומן בפילוסופיה. על קצת מזה עמד גם פרסיקו, שלינקקתי גם אליו.
ראה דבריי על מאמר אחר של הררי גם כאן.
יש להבחין בין פרובוקציות שבאות לעורר ולהציג ביקורת בצורה מוחשית ומניעה למחשבה, לבין פרובוקציות לשמן. ספרו הוא בעליל מהסוג השני. דומני שאם הוא מעורר למחשבה (והוא אכן כזה), זה ממש לא בכוונה.

——————————————————————————————
הרב:

מצ"ב מאמר מצוין (אם כי חלקי) על ספר ההמשך שלו ("ההיסטוריה של המחר"). יש במאמר אי דיוקים קלים אבל הוא עומד על כמה וכמה נקודות חשובות. הוא מתקשר גם לפוסט על האינטליגנציה. מה שחוזר ומלמד שגם להיות רב מכר היסטרי אינו בהכרח ערובה לכך שהוא מכיל דברי טעם, ובוודאי לא לכך שכל או אפילו רוב דבריו הם דברי טעם.