סרבנות וצביעות

בגדול הוא טוען שיש חוסר איזון וצביעות בהתייחסות לתגובות שונות למחאות ואירועים במדינה. הוא מציין שבמקרים כמו פריצת הבסיס בשדה תימן, התגובה הייתה חריפה ומוטה, לעומת היחס העדין יותר למחאות נגד הרפורמה המשפטית, שכללו חסימות כבישים וקריאות למרי אזרחי. לטענתו, יש מדיניות לא אחידה כלפי קבוצות שונות במדינה, ויש צורך באחידות ויושר בטיפול באירועים ובמחאות, ללא קשר לזהות המשתתפים או לדעותיהם הפוליטיות.

בנוסף לכך הוא גם מציין את הסרבנות בקרב חיילים וקצינים שמתנגדים לרפורמה המשפטית. הוא מבקר את העובדה שסרבנות זו מקבלת יחס סלחני ואפילו תמיכה בתקשורת, בעוד שסירוב דומה מצד גורמים אחרים היה נתקל בגינוי חריף ובצעדים חמורים. לטענתו, היחס המפלה כלפי סרבנים לפי דעותיהם הפוליטיות מראה על צביעות וחוסר אחידות בטיפול במקרים של סרבנות והתנגדות למדיניות הממשלה.

זה בגדול, והוא מרחיב על כל טיעון במאמר.

לא בדקתי ואין לי נתונים ומידע. יש הבדלים שונים בין מקרים ולכן קשה להשוות.

הוא משווה בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין המחאה בשדה תימן, ומציין כי במחאה נגד הרפורמה היו חסימות כבישים נרחבות וקריאות למרי אזרחי שלא נתקלו באותה תגובה חריפה כמו המחאה בשדה תימן, שבה נרשמו מעצרים מהירים ותגובה תקיפה מצד הרשויות. בנוסף, הוא מבקר את סלחנות התקשורת והמערכת כלפי הסרבנים במחאה נגד הרפורמה, לעומת סרבנים בעבר שקיבלו עונשים חמורים.
העובדה היא שהייתה סרבנות, פריצה למכון קהלת, חסימת כבישים בלי סוף, חסימת נתב"ג,
ובמילה אחת:
אנרכיה.
אפשר לטעון שהיא לגיטימית, אבל אז זה מסוכן בגלל שעושים איפה ואיפה ואין יחס שווה וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
אז מה ההבדל?

אתה חוזר על עצמך. יש הבדל גדול בין ניסיון כוחני למנוע פעילות של רשויות האכיפה לבין חסימת כביש.
לגבי סרבנות, זו שאלה של משמעת בצבא ולא שאלה משטרתית. לכן ההשוואה אינה רלוונטית. מה עוד שככל שאני יודע לא הייתה סרבנות אלא אי התנדבות.
וכמובן שיש הבדל בין ניסיון כוחני להגן על עבריינים לבין ניסיון כוחני להפגין על דעות.

מה ההבדל בין פריצה לבסיס צה"ל בתור הפגנה ובין חסימת כבישים אלימה שיכולה למנוע גם מאמבולנסים להגיע לבית חולים בתור מחאה?
האם החוק לא צריך לחול על כולם באופן שווה?
ולגבי הטענה על ההבדל בין סרבנות לאי התנדבות כך הוא כותב:
"השבוע ראיינתי את סגן ראש המוסד לשעבר רם בן ברק, איש יש עתיד, שמחא כפיים לאנשי המילואים שהודיעו שלא יתייצבו, כשגם הוא משתמש בהסבר המביך הזה, על הפער בין "סרבנות" ל"אי־התנדבות".

אז לטובת בן ברק וחבריו מאחים לנשק, נבהיר משהו פשוט. צה"ל איננו תוכנית כבקשתך. אם אתה לא רוצה להתנדב לקורס טיס או למילואים אחרי גיל 40, אתה לא חייב.

אבל מהרגע שהודעת שאתה מגיע, צה"ל בונה עליך. וכש־10,000 מילואימניקים מכריזים שלא יגיעו למילואים – ואלה המספרים שאנשי אחים לנשק פרסמו – הרי הם מכריזים בזאת שהם יודעים שהם משאירים יחידות בצה"ל עם חוסרים גדולים ושהם פוגעים בביטחון ישראל.

תקראו לזה "התנדבות", תקראו לזה "התקשקשות", תקראו לזה "התחרבשות", אין שום ערך להגדרות המילוניות האלה. לא הביטוי משנה, המהות משנה.

תארו לעצמכם שרם בן ברק, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, היה מתנדב לשרת במילואים מעבר לגיל שהחוק דורש, והיה נשלח עם חייליו לפעולה סודית בביירות, ובאמצע הדרך מודיע שהוא הולך הביתה ומשאיר אותם להמשיך בלעדיו, כי הוא בסך הכל מתנדב ואי אפשר להכריח מתנדבים להתנדב.

זה נראה לכם סביר? ובכן, זה מה שעשו בעידודו ובעידודם של פוליטיקאים ושל גנרלים ושל עיתונאים המוני אנשי מילואים שאחים לנשק הפעילו. צה"ל שיבץ אותם, צה"ל אימן אותם, צה"ל בנה עליהם, ואז, כשהם הודיעו כאיש אחד שלא יבואו, הסבירו לנו סנגוריהם בתקשורת שאי אפשר לבוא אליהם בטענות, כי הם רק "הפסיקו להתנדב".

• תארו לעצמכם שכל החבורה הזו הייתה מתמידה בהתחייבותה לא להתגייס, ולא הייתה מתייצבת ב־7 באוקטובר, בנימוק שהיא לא חייבת כי זו רק "התנדבות", וצה"ל היה יוצא לקרב עם 10,000 חיילים פחות ועם שתי טייסות מטוסים פחות ועם 500 רופאים פחות. מישהו היה יכול לקבל, כשעוד 50 איש או 500 איש היו נשחטים בעוטף עזה, את הסיפור של "רק לא התנדבנו"?"

אם אתה רוצה להתעקש תתעקש.

אני לא מתעקש,
פשוט מעניין אותי לדעת מה אתה אומר על הטענות שלו על הסרבנות.