עיקרו של מעשה היא בתחילתו

באופן כללי, האם נכון לנסות לזהות דפוסים מופשטים שחוזרים על עצמם בסוגיות שונות ולהסיק מתוך זה שמדובר בכלל (אינדוקציה) ולאחר מכן ליישמו בצורה דדוקטיבית על סוגיות אחרות?

ספר אתוון דאורייתא ניסה לעשות כללים מכל מיני דפוסים שחוזרים על עצמם, ויש לו עשרות סוגיות וראשונים לכל כיוון, ובסוף נהיה סלט אחד גדול מהכל, (בסי' ט' יש לו חקירה האם יש יותר קושי להפקיע דבר שחל מלמנוע את חלותו מתחילה, ומביא בערך עשרים ראיות לכל צד), מה שאומר שבדרך כלל עדיף לנסות להבין כל מקרה לגופו, ורק אח"כ לחלץ כללים. מי שלומד דרך הכותרות (האם הולכים אחרי הבכוח או הבפועל וכו' וכו') גומר עם ג'יבריש אחד גדול.

אכן נכון. התלמוד עצמו מתייחס לכללים בזלזול מה. כל מקרה לגופו.

מצד שני, דרכי הדרש כמו בניין אב וק"ו בנויות על הכללות. אז למה שלא נשתמש בכלים דומים (הכללות) על סוגיות תלמודיות/הלכתיות?

אפשר להשתמש בהכללות, אבל בזהירות. גם במידות הדרש הכללים הללו מחביאים הרבה גוונים שונים בהתאם לכל מקרה.

בהמשך לעניין הזה, נתקלתי בערך ויקיפדי על שיטת בריסק שם כתוב משהו רלבנטי לכאן:

"שיטת בריסק מבוססת על ניסיון להבין את כללי הסוגיה, יסודותיה והגדרתה, מתוך הסוגיה עצמה. באופן זה, פרטי הסוגיה יוצרים מסקנה אינדוקטיבית, שמכאן ואילך ניתן להחיל אותה באופן דדוקטיבי על סוגיות אחרות בתלמוד."

בלי קשר לזה, יש עוד ראיה לטובת התפיסה שתחילתו של מעשה היא עיקרו:

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י
המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע ואף ע"פ שפירש ולא גמר כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות, (ואחד הבא על הערוה כדרכה ואחד הבא עליה שלא כדרכה) משיערה בה יתחייבו שניהן מיתה או כרת או מלקות או מכת מרדות בין שהיו שוכבין בין שהיו עומדים על הכנסת העטרה הוא החיוב.

כלומר, תחילת מעשה הביאה (העראה) מספיקה כדי להתחייב.

איני מבין למה הפסקה הזאת נוגעת לדיון שלנו כאן. ברור שניתן להסיק מסקנות ממקום למקום, אבל הכללה בנושא כה כללי ומופשט (האם בהלכה הכל הולך אחר ההתחלה) על בסיס כמה דוגמאות היא לא סבירה בעיניי. אגב, אני לא מסכים לתיאור הזה של הלימוד הבריסקאי. ממש לא.

אפרופו הראיה הנוספת שלך, מה תאמר על מחלוקת ריו"ח ור"ל לגבי איסורי הנאה האם זו הנאת גרונו או מעיו? אגב, יש עוד ל אמעט הוכחות (וגם הוכחות נגד) – כמו מקצת היום ככולו ועוד. ובכל זאת, כפי שכתבתי הכללה כזאת לא נראית לי סבירה.

יכול להיות שצריך למקד את ההכללה למשהו יותר ספציפי. אבל זה נראה לי שיש פה משהו משותף לכל הדוגמאות האלו (אפילו שיש דוגמאות נגדיות). אולי בעתיד אני אצליח לחדד יותר את הכלל הזה.

לגבי מחלוקת ריו"ח ור"ל, לא נראה לי שזה דומה לדוגמאות לעיל כי גרונו לא בהכרח נחשב כתחילת ההנאה, מכיוון שניתן למשל להזין מישהו בזונדה, ואז רק מעיו נהנים. הכלל שחוזר בדוגמאות הוא שכאשר יש מעשה שמורכב מתחילת מעשה וסוף מעשה (כמו תחילת סעודה וסוף סעודה), אז מבחינה הלכתית מה שקובע הוא תחילת המעשה (מזכיר את הפתגם – סוף מעשה במחשבה תחילה). לכן, דווקא הדוגמא של מקצת היום ככולו היא אולי דומה בצורה, אבל עדיין יש הבדל לשאר הדוגמאות כי אין פה מעשה אדם.

נתקלתי בעוד שתי דוגמאות לאוסף:

בבבא בתרא קמט ע"א: גר שעיבר אישה לפני שהתגייר, ולידת בנו לאחר שהתגייר, הולכים אחר תחילת המעשה, ובנו לא נחשב בנו ולא יורש אותו‎.

בשבת ג' ע"א רש"י מזכיר שדעת רבותיו היא שלעניין ספירת איסורי דרבנן במשנה הראשונה, סופרים רק את תחילות מעשי ההוצאה (כלומר רק את העקירות). להלן לשונו:
"ורבותינו אומרים: פשיטות יד לפנים [לגבי שניהם], בין מלאה בין ריקנית – היא תחלת המעשה, וההוא הוא דקחשיב, דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבעל הבית"

לגבי גר שנתגייר אפשר שלא חשיב תחילת מעשה
דמכיון שהשם אב חל רק בשעת מעשה

העיבור הוא רגע היצירה ולכן הוא הקובע. זה לא בגלל שהעיבור קדם או היה הראשון. הלידה שנעשית אחרי הגיור לא קובע לא מפני שהיא שנייה ומאוחרת אלא מפני שהעובד כבר קיים. במובן הזה ברור שההתחלה קובעת.

היה מקום להביא ראיה ממיגו דאתקצאי שתחילת השבת קובעת את הסטטוס לכולה. אבל גם שם יש לכך סיבה ספציפית (לפי רוב הראשונים והאחרונים, מה שלא הוכן עד שבת לא נחשב מוכן, וזהה באופן טבעי נמדד בתחילת השבת. במקום אחר הוכחתי שיש ראשונם ואחרונים שלהם שיטה אחרת בזה, ומפורש בשו"ת ארץ צבי, שכשנוגעים רגע בשבת זה נתפס על כל השבת. ונפ"מ למיגו דאתקצאי מחמת היום שעבר). ראה כאן (וגם תגובות מעניינות בגיליון הבא של המעין):
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%99%D7%95%D7%9D/

כעת אני נזכר בסוגיית "בתא מעיקרא" או "בתר תבר מנא" בב"ק (סוף פרק ראשון ותחילת השני). שם עולה צד ללכת אחרי הסוף, ויש מקרים שבהם ברור שהולכים אחרי הסוף. ושוב, לא הייתי לומד מכאן כלל גורף. אולי יש מקום לניסוח של כלל מתון יותר.