עלייה וקריאה בתורה ע"י נשים

שו”תקטגוריה: הלכהעלייה וקריאה בתורה ע"י נשים
שואל שאל לפני 4 שנים

שלום הרב מיכי,
רציתי לשאול בעניין קריאת תורה של נשים ואשמח למקורות. אני יוצאת מנקודת הנחה שנשים יכולות לקרוא בתורה והשאלה היא באיזה אופן:
1)האם צריך בפני מניין גברים או  אפשר מניין נשים? (ומובלעת השאלה האם יש כזה דבר מניין נשים)
2) האם כל הקוראות יכולות להיות נשים או צריך ששלושת הקוראים הראשונים יהיו גברים?
3)האם אשה יכולה לברך על קריאת התורה כשהיא עולה ובהקשר של השאלות למעלה באיזה פורום?
4)האם כשהאישה מברכת היא אומרת את הברכות הרגילות כולל ברכו?

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

אומר לך את דעתי האישית (הרבה פוסקים חולקים, אבל לדעתי זו שמרנות בלי שום בסיס הלכתי).
אין שום מניעה הלכתית לקריאה ולעלייה לתורה גם במסגרת מניין של גברים. אין מניעה שכל העולות תהיינה נשים. זהו דין מפורש במשנה (הכל עולין למנין שבעה) ולא צריך להגיע לפלפולים כדי להתיר זאת. אמנם מדברים על מניעת קריאתן מפני כבוד הציבור, אבל זה טיעון שכיום לדעתי אינו רלוונטי (אף גבר לא נפגע מזה שהאישה מלומדת יותר ממנו, שכן זה עניין נפוץ מאד היום. וגם אם מישהו כן נפגע – זאת לגמרי בעיה שלו. להערכתי אם בכלל אז הציבור נפגע מזה שמדירים נשים ממה שאין סיבה להדירן).
היא מברכת את הברכות הרגילות כי אין הבדל בינה לבין גבר. ועוד שהרי בכל אופן מנהג אשכנז הוא שנשים מברכות גם על מצוות שאינן חייבות בהן. ובפרט שהן חייבות בברכות התורה (ראי שו”ע או”ח סי’ מז).
אם תרצי להעמיק יותר, אני מצרף מאמר מאד מתון (אני קיצוני ממנו) שדן בעניין בפירוט:
 
תוכלי למצוא עוד הרבה מאמרים בגוגל (אם כי יש לדעת שלא כל מה שכתוב במאמר הוא גם נכון כמובן).
 
באשר למניין נשים, הדבר נדון במאמרו של אריה פרימר, וכאן מובא תקציר ובתוכו גם מקורות כפי שביקשת (לקוח מכאן):
 
שאלה אחרת היא אם נשים יכולות לקיים בעצמן מניין כאילו היה מניין של גברים, כלומר תפילה הכוללת אמירת ‘ברכו’, ‘קדיש’, ‘קדושה’ וכן שאר הדברים המצריכים מניין. במאמר ‘מעמד האישה בהלכה – נשים ומניין’, מביא  הרב אריה אברהם פרימר שלוש שיטות בעניין הצטרפות נשים למניין: [21]
לפי השיטה הראשונה, נשים מצטרפות למניין אך ורק בדברים שחל עליהן אותו חיוב ממש כמו הגברים, בין שהחובה היא מדאורייתא ובין שהיא מדרבנן, כל עוד החיוב על כולם הוא שווה. לפי שיטה זו, נשים מצטרפות למניין של גברים מאחר שחיובן זהה.
המאירי אומר: “כל שהיא צריכה לעשרה” י”א הואיל וחיוב הנשים שוה בה לאנשים מצטרפות הן לעשרה… ולא יראה כן”, כלומר יש הסוברים כך למרות שזו אינה דעת המאירי.[22] בדבריו מסתמך המאירי על רבי חיים אליעזר בן יצחק בעל ה’אור זרוע’ שאמר: [23]ואע”פ שלעניין זימון אמרו [ברכות מה א] “נשים מזמנות לעצמן… מטעם פריצות… אבל למגילה מצטרפות ולא יראה כן. מנהג פשוט מדברי הגאונים כשקורין את המגילה להיותם פושטים אותה כאגרת לפרסם את הנס ולא לכרכה כספר תורה.[24] 
[כיוון שמגילה פותחים כאיגרת כדי לפרסם הנס, בניגוד לקריאה בתורה, אין קריאה ממגילה זהה לקריאה בתורה, ולכן יש דעות המתירות לנשים להצטרף לפרסום הנס ובמקרה של מגילה, נשים יכולות אפוא להיות שותפות פעילות.]

זאת אומרת שמצוות קריאת המגילה נחשבת במובהק למצווה שעיקרה פרסום ולכן לא חלות עליה כל אותן ההלכות החלות על קריאת תורה.
אף שנשים חייבות בתפילת יחיד, הן פטורות מתפילה בציבור, ולכן לפי הגדרה זו, הגורסת שהצטרפותן תלויה בפרסום, אין הן מצטרפות למניין לעניין תפילה. לפיכך, תפילתן כקבוצה לא יכולה לכלול דברים שבקדושה ותישאר לעולם בגדר תפילת יחיד. לעניין קריאה בתורה, לפי רוב הפוסקים נשים פטורות, אך הרב יוסף תאומים, בעל ‘פרי מגדים’, סובר שנשים אינן מצטרפות למניין לקריאה בתורה כיוון שהן פטורות מקריאה, בניגוד לקריאת המגילה שבה הן חייבות ולכן אף מצטרפות. [25]
השיטה השנייה שוללת הצטרפות נשים לכל דבר הקשור למניין. המקור לדעה זו הוא בגמרא, במסכת ברכות, דף מה, ע”ב: “והא מאה נשי כתרי גברי דמיין” [=והרי מאה נשים כשני גברים נחשבות]. בסוגיה זו הגמרא עוסקת בחובת הזימון, וכותבת בהמשך, שנשים מזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנים לעצמם ברגע שיש לפחות שלושה בני אדם כיוון שיש שלוש דעות ושלוש דעות חשובות משני גברים.  אבל התוספות מפרש, שכל מספר של נשים לעולם לא יועיל לעניינים המצריכים מניין, ואפילו מאה נשים לעולם ייחשבו לשתיים בלבד.
ישנם  מקורות נוספים המחזקים דעה זו, כגון באור הגר”א.[26] הטענה היא כי מאחר שנשים אינן ראויות להשלים מניין, אין הן יכולות להצטרף לקריאת התורה אפילו במקרים שאף הן חייבות בה, כמו למשל בפרשת ‘זכור’. לפי השיטה הזו, הקביעה אינה נעשית על-פי דרגת החיוב של הנשים, אלא לפי הקביעה שהן אינן יכולות להצטרף למניין לעניין קידוש ה’.
לדעת הרב יוסף ענגיל: “עניין קהל תלוי בירושת הארץ ובאחיזתה שרק על ידי כך אנשים מתחברים ומתקהלים יחד אבל נשים אין להן אחיזה שהרי לא נטלו חלק בארץ ומשום כך לא איקרו קהל”.[27]
דעה נוספת לשיטה היא זו של הרב גדליה פעלדער, הסובר שעל-מנת שאדם ייחשב כחלק מן הקהל, עליו להיות מסור כולו לציבור באותה שעה ומאחר שהנשים הן תמיד ברשות בעליהן אינן יכולות להתמסר לציבור ולכן אינן מצטרפות למניין. [28] על-מנת לא לחלק בין הנשים הוא הדין גם לרווקות.
לפי שיטה זו, אין נשים יכולות לקיים אף טקס הדורש מניין כיוון שמלכתחילה לא מותרות לקרוא בתורה. לכן אפילו במקרים שבהם נשים חייבות לשמוע קריאת התורה, הן אינן יכולות להצטרף למניין כיוון שאינן ראויות להשלים עדה קדושה. כאן ההצטרפות אינה תלויה בחיוב, אלא במעמדן הקבוע כנשים.
השיטה השלישית מבחינה בין מניין ל’קיום’ ומניין ל’פרסום’. במניין רגיל דרוש מינימום של עשרה גברים על-מנת לקיים מצוות מסוימות, אך יש מקרים שמטרת המצוות היא רק לפרסום, ובמקרים כאלה נשים מצטרפות למניין גברים גם אם דרגת חיובן אינה זהה לזו של הגברים (בניגוד לשיטה הראשונה).
נראה שההבחנה בין שני סוגי מניינים אלו נעשתה לראשונה בעניין מקרא מגילה, וזו דעתו של הר”ן:[29]
והרמב”ן ז”ל כתב… דכל אותם דקא חשיב התם [במשנה ברכות, דף כ”ג, ב’] חובת צבור הם, ואין עושין אותם אא”כ בי’ או ברובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו. אבל מגילה לא בעינן י’ אלא משום פרסומי ניסא…[בניגוד לטקסטים אחרים הדורשים מניין לצורך קיומם, למגילה המניין דרוש לצורך פרסום, ולכן נשים בוודאי משתתפות אף הן בפרסום הנס.]
גם הריטב”א  סובר שנשים מצטרפות למניין לצורך קריאת מגילה: “הלכך הכא [לצרפם] לי’ אינם אלא לפרסומי ניסא בעלמא… מצטרפות”.[30]
להלכה הכריעו גדולי האחרונים שנשים מצטרפות למניין לצורך פרסום, כדוגמת קריאת מגילה. עולה מחלוקת לגבי הצטרפות נשים לעניין שבקדושה, שהרי זו דוגמה קלאסית לדבר שמהותו קידוש שם שמים ברבים, כלומר פרסום. אם כן, האם נשים מצטרפות לעניינים של קידוש ה’ או לא? יש המשייכים אותן לשיטה זו, כגון הרב מיזלמן,  אך לדעת הרב פרימר הצטרפות נשים לעניין של קידוש ה’ אפשרית רק לפי השיטה הראשונה.[31]
 
הערות:
[19]  א”א פרימר,  ‘מעמד האשה בהלכה – נשים ומנין’, אור המזרח, כרך לד  [חוברות א-ב (קכ- קכא)], ניו יורק, תשמ”ו.
[20]מסתמך על או”ח, סימן נ”ה, הלכה א.
[21] לעיל, הערה 19.       
[22] מסתמך על או”ח, סימן נ”ה, הלכה א.
[23] הובא ברמ”א בסוף סימן תר”צ.
[24]  רב האי גאון, מובא שם.
[25]  ראש יוסף, מגילה כג א, ד”ה, “לימא ר”ע”, לבוב, המאה ה-18, מובא בפרימר (לעיל, הערה 19 ).
[26]  ביאור הגר”א לאורח חיים קצט, סימן ק, הלכה ו, וראה מקורות נוספים בהערה 73 במאמרו של פרימר, שם.
[27] בגליוני הש”ס, לברכות מה א, מובא בפרימר,שם.
[28] פרי ישורון, על התניא רבתי חלק א, עניין קריאת שמע וברכותיה, אות טו, עמוד  368, מובא בפרימר, שם.
[29]  מלחמות ה’ למגילה ה, א.
[30] חידושי הריטב”א למגילה ד, א, סוד”ה שאף.
M. Meiselman, Tradition 52 (3), Fall 1975 [31]  מובא בפרימר (לעיל, הערה  19), הערה 20.
[32] ראה פרימר (לעיל, הערה 19), הערה 71.
——————————————————————————————
שואלת:
לרב מיכי שלום,
בהמשך לשאלותי לגבי קריאת תורה לנשים, קראתי את המאמר של הרב פרימר (וגם ראיתי שצירפת את השאלה שלי ותשובתך לאתר שלך). נראה לי שהרב פרימר מרגיש יותר בנוח עם עלייה של נשים דווקא במסגרת של מניין של גברים ואפילו לא כאשר כל העולות הן נשים.
אני רוצה לחדד את השאלות שלנו כי המניין שלנו עומד להכריע את האופן ההתנהלות שלנו. בעיקר אנו מדברים על שמחת תורה שאז קריאת התורה (ברוב הבתי כנסת שאני מכירה) מתפצלת לכמה מוקדים כמספר ספרי תורה כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים (כולל ילדים) לעלות לתורה.
במסגרת התפילה שערכנו בשנתיים האחרונות התפצלנו כך שהיה ספר תורה אחד בעזרת הגברים ושני ספרים בעזרת הנשים (באו כמה מאות נשים אורתודוקסיות כדי לעלות לתורה). בעזרת הגברים קראו ועלו גברים בלבד ובעזרת הנשים קראו ועלו נשים בלבד.
השאלות שחשוב לנו לנו לקבל פסק ברור הינן:
 
1) האם כאשר יש רק נשים במרחב (זאת אומרת אין מניין גברים או שאין גברים כלל) מותר לנשים לקרוא ולעלות לתורה כולל אמירת “ברכו”? האם אמירת “ברכו” הוא אחד מהדברים  שבקדושה שמצריך מניין של י’ גברים? או שמא י’ נשים גם יכולות להוות מניין?
 
2) למי שסובר שדווקא חייבים מניין י’ גברים, האם עצם זה שיש גברים בעזרת גברים מהווה מניין “מספיק” כדי שנשים תוכלנה לומר “ברכו” בעלייתן או שמא צריך לדאוג שיהיו עשרה גברים שדווקא מכוונים לענות לאמירת “ברכו” בכל אחד מהמקודים?
 
בברכה ותודה רבה,
——————————————————————————————
הרב:
הרי עניתי לך לפי דעתי. עוד הוספתי שכידוע לך יש גם דעות אחרות. אני חושב שיש בדברייך אי הבנה ביחס לשאלה מהו פסק הלכה. אם אתן מצפות לתיאור של הדעות, כבר אמרתי שיש דעות לכאן ולכאן. במסגרת זאת, דעתי היא עוד דעה אחת, בדיוק כמו דעתו של פרימר. אם משום מה אתן מעוניינות דווקא בדעתי (למרות שאני לא רב הקהילה שלכן וכמובן אין לכן שום מחוייבות לקבל אותה) אז כתבתי אותה. כעת עליכן להחליט מה לעשות. מה פירוש לתת פסק הלכה ברור? האם את מצפה שאני אחליט במקומכן האם ללכת אחרי דעתי או אחרי דעות אחרות? הרי גם בהחלטה הזאת עצמה תוכלו לקבל או לא לקבל את דעתי, ונחזור שוב לאותה נקודה.
 
אחזור שוב: לדעתי מניין נשים הוא מניין לכל דבר, ואפשר לקרוא ולעלות ולברך במניין כזה. יתר על כן, לדעתי זה הרבה יותר טוב מאשר מצב שבו עשרה עציצים זכרים נמצאים בעזרת גברים ולא קשורים לעניין ובזכותם כי רבה אתן תעלו לתורה בעזרת נשים במקום אחר. במצב כזה הקב”ה ישכון בעזרת גברים ואתן תקראו ותברכו אותו בעזרת נשים?! המניין אמור להיות עשרה כאלה ששותפים למעשה הקריאה ועונים לברכות העולה ולא פטנטים מחוכמים מסוג זה.
 
בהצלחה רבה,
מיכי
——————————————————————————————
א’:
לכבוד הרב מיכאל אברהם
       בהמשך למה שכתבת בנוגע לעליות לנשים, אנא עיין במאמר המצו”ב:
https://drive.google.com/open?id=0BwJAdMjYRm7IQmM1N2JSYkRlejg
——————————————————————————————
הרב:
תודה על המאמר (שהיה מוכר לי לפחות בחלקו, ואף הערתי עליו לא מעט).
עברתי כעת שוב במהירות בין בתריו, וראיתי כי טוב. אף שיש כמובן הרבה מאד לפלפל בדברים כדרכה של תורה, אעיר כאן רק כמה הערות (ושוב, תקוותי שיסולח לי אם טעיתי כי עברתי מהר מאד):
1. כמדומני שלפחת בחלק מהמקרים הפוסקים שסבורים שנשים פטורות מקריאת התורה לא אומרים זאת לפני השיקול של כבוד הציבור אלא מתוך השיקול הזה עצמו. אם זה כך – אז לשיטתם המסקנה יכולה לצאת שונה (שהרי אם שיקול כבוד הציבור בטל, וגם בזה כמובן יש לדון, אז חוזר החיוב עצמו). כך תהיתי בדברי המ”ב שמביא את דברי המג”א ולא מביא חולקים, אבל בכל זאת מעיר שהאידנא רבים לא נהגו כמוהו ואף נהגו הנשים לצאת. משמע שאין כאן מחלוקת עקרונית אלא רק אי הקפדה על מימוש חובתן מטעם משני כלשהו (כבוד הציבור??). אמנם קצל”ע מדוע לצאת אם אינן חייבות? וכי איסור יש בדבר?! לא בדקתי כעת.
כך או אחרת, לגבי עלייה ואף ברכה, יש הרבה מקום להתיר גם אם בעצמן הן אינן חייבות בקריאה כפי שכתוב במאמר.
2. את דברי הרשב”א שהבאתם שבמעמד ציבורי כל אחד יכול לקרוא, גם מי שאינו מחוייב, יש להרחיב עוד. בהקדם מה שבמצוות שמוטלות על הציבור גם נשים חייבות בכלל הציבור, אף אם אלו מצוות שהן היו צריכות להיות פטורות מהן (כגון שהזמן גרמן, כמו בהקהל. כדמשמע בחינוך ועוד). ולכן אולי גם בקריאת התורה ואפילו אם מבינים שהיא חלק מדין תלמוד תורה (דבר שבעצמו בספק רב לענ”ד מכמה טעמים), כיון שזה ת”ת דציבור גם נשים בכלל הדבר, ואז יוצא שאף מעיקר הדין הן ממש חייבות בזה, ולא רק שיכולות לעלות ולברך.
3. עוד אעיר שלגבי כבוד הציבור אם הבנתי נכון (קראתי מאד מהר) נדון במאמר בעיקר בשתי טענות: 1. האם אפשר למחול. 2. האם כבוד הבריות דוחה אותו (דבריו של שפרבר). אבל יכול גם לעלות טיעון שלישי: 3. האידנא במצבנו כיום אין בכלל בעיה של כבוד הציבור, כי אין פגיעה בכבוד הציבור כשנשים קוראות או עולות. ואולי להיפך, כשאינן עולות זו פגיעה בכבוד הציבור. זה כמובן תלוי בשאלה מה משמעותו של כבוד הציבור, ואכ”מ.
4. עוד אוסיף שאפילו אם הראשונים והפוסקים מסבירים את המונח כבוד הציבור באופן מסוים, עדיין בשורה התחתונה הדין תלוי האם בפועל כבוד הציבור נפגע או לא. למשל, גם אם מישהו מסביר שכבוד הציבור נפגע אם מי שאינו מחוייב עולה, וגם אם נניח שנשים באמת לא מחוייבות בדבר, עדיין יש לדון מה הדין אם בפועל עובדתית כבוד הציבור לא נפגע מזה (או לפחות כך זה נתפס כיום). האם זה בדיוק כמו ציבור שמחל על כבודו, ותליא אי יכול למחול או לא (כפי שנדון במאמר). ואולי מה שלא יכול למחול זה נאמר רק כשברוב המקרים הציבור כן רואה זאת כפגיעה בכבודו, ואז יש דעות שאם יש ציבור ספציפי שרוצה למחול אינו יכול למחול. אבל כאן שהשתנתה המציאות ובכל הציבורים (לפחות המודרניים) לא רואים זאת כפגיעה, אז לכל הדעות אין בעיית כבוד הציבור ולא תליא אי ציבור יכול למחול או לא. לשון אחר: השאלה האם קביעת הפוסקים שזה לא כבוד הציבור היא עובדתית או נורמטיבית. 

יש שאלה קשורה גם כאן.

השאר תגובה