על הכעס

דיון מעניין שנחשפתי אליו לאחרונה בעניין הכעס מטרתו לברר האם הכעס הוא מן המידות הרעות השלמות שצריך להיפטר מהם לגמרי או שהוא מידה ככל המידות שצריך להשתמש בו בתבונה.
אריסטו טוען שהכעס הוא מידה רגילה וגם בו צריך ללכת בדרך האמצע משום הוא נצרך לפעמים (הרמבם כמובן הלך עם אריסטו).  מצד שני סנקה טוען שאין כל שימוש לכעס ושצריך להיפטר ממנו. 
אעתיק כאן את דבריו. אולי הרב ירצה לקרוא. כמו כן אם לרב יש דרך להכריע או אם ירצה לכתוב את דעתו האישית – מאוד נשמח.
"אריסטוטלס אומר: “נצרך הוא הכעס, אין יכולת לגבור במלחמה בלא עזרתו, אם אינו ממלא את הנפש ומצית אש במוחות; אבל צריכים להשתמש בו לא בתור מפקד, אלא בתור איש צבא פשוט”16. הדבר לא נכון! שהרי אם הוא שומע בקול השכל ומתנהג על ידו – שוב אינו הכעס, שכל עיקרו העקשנוּת. ואם הוא מתנגד ואינו נח לפי הפקודה, אלא מוסיף עצמה בקנאתו הפראית, הרי ללא תועלת הוא גם בתור משרת לנפש והוא כאיש־צבא, שאינו משגיח באות שנותנים לו, שישוב אחור. אם הוא סובל, איפוא, שישימו לו גבול, שם אחר יאות לו וכבר חדל להיות כעס, שמשמעותו, לפי דעתי, רגש משוחרר מכל רסן עוצר בו. ואם אינו סובל – משחית הוא, ואין לחשבו בכלל הדברים המביאים עזרה. סוף דבר: או שאינו כעס, או שאינו מועיל. כי מי שהוא דורש משפט־עונש לא מפני שהוא נכסף להענש מצד עצמו, אלא מפני שהוא רואה את עצמו מוכרח לכך, לא יחשב בין הכועסים. אך זהו איש־צבא מועיל, שיודע להקשיב לעצה, שנותנים לו. רגשי־הלב גם בתור משרתים גם בתור מנהיגים הם גרועים." (סנקה, על הכעס)