על המוסריות בציווי מחיית מדין ועמלק

אכן זה דומה לבן סורר ומורה שנדון על שם סופו. אני מניח שעמלק היה עם שמחנך את כל בניו לרצחנות, ולכן יש הצדקה להרוג אותם גם כשהם קטנים. העתיד הוא ברור מראש. חשוב על יהודי במחנה ריכוז שמתפלל שימותו כל הגרמנים, זקנים נשים וטף. זה נשמע סביר, לא? ההנחה היתה שיש משהו מושחת בעם הזה, ולכן יש הצדקה להשמידו מעל פני האדמה. אני מניח שהתורה רואה כך את עמלק ולכן מצווה על השמדתו.
יש לזכור שהרמב"ם ממתן מאד את דינם של עמלק. הוא פוסק שיש לקרוא להם לשלום כשצרים על עיר שלהם, ולא להרוג אותם אם השלימו. וכך הוא כותב בהל' מלכים פ"ו ה"ד:
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
אמנם בעשה קפח משמע שיש חיוב להשמיד את כולם, ובדוחק יש מקום לומר שהוא מדבר כאן רק על ז עממין. אבל המפרשים שם לא הבינו כך, ע"ש. לכן נראה שכוונתו שהחובה להשמיד את כולם היא רק אם לא השלימו, ואז הורגים את כולם כולל ילדים. אבל אם השלימו אז לא. וצל"ע בזה.