על מעמד הר סיני ועל החלק הראשון שבטרילוגיה

שו”תקטגוריה: כלליעל מעמד הר סיני ועל החלק הראשון שבטרילוגיה
בןעניים שאל לפני 2 חודשים

לרב שלום, תודה על פרסום הטרילוגיה- כרגיל מאוד החכמתי ונהנתי מן הגרסה ה”רזה???” של היהדות.
באתר שלך אתה יוצא פחות או יותר נגד חשיבות לימוד התנ”ך ועל כי אין מידע היוצא ממנו, אלא בד”כ מסיקים את הנחת המבוקש, אני מניח שלכן אתה לא מתעסק בלימוד זה הרבה. 
מאוד התפלאתי לראות אפוא כי אתה מבסס את האמונה בהר סיני על הטקסט התנכ”י. אני מתייחס  בעיקר לע’ 499 בספר.: ” תיאורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני חוזרים בעוד מקומת רבים בתנ”ך”. לענ”ד אתה פשוט טועה. בעוד שיציאת מצרים אכן מוזכרת כמאה פעמים בתנ”ך, מעמד הר סיני כמעט שאינו מוזכר בנ”ך (חיפוש בפרוייקט השו”ת יוכיח- 5 מקומות לענ”ד), אמנם ברוב המקומות שבו מזכירים את יציאת מצרים כמקור חיוב דתי- עשה X בגלל שהוצאתיך ממצרים- תמיד אפשר לטעון  שהיה חשוב להזכיר את הפן המוסרי של השיעבוד ולא את ההתחייבות בברית אבל בכל זאת, מובהקות סטטיסטית שכזו אומרת דרשני. די ברור לענ”ד שמעמד הר סיני הוא תוספת מאוחרת.
איך אפשר להוכיח כי משהו הוא תוספת מאוחרת? על ידי הפניה למקומות שהיינו מצפים שאם היה מעמד הר סיני מוכר, היינו מצפים שיוזכר.  המקומות שבהם מוכח שמעמד הר סיני הוא לא מוכר לכותב הם: (סידור לפי מובהקות ההוכחה – אביא את המקורות עצמם בסוף)

  1. יהושע כד
  2. תהילים עח,
  3. תהילים קה
  4. ירמיהו לב,
  5. עמוס ב ,
  6. דברים יא,
  7. דברים כט.

בכל המקומות האלה יש: סקירה היסטורית של יציאת מצרים עד הכניסה לארץ ודיבור על החיוב של עם ישראל לעבוד את ה’ מבלי להזכיר את מעמד הר סיני.
מקומות בנ”ך שמוכח שמוכר להם מעמד הר סיני הם שלושה: בנחמיה שהוא מקור מאוחר מימי בית שני (כמו שהבאת בספרך). מסיפור אליהו בהר חרב- מלכים א יט (מקור הכי קדום הדומה למעמד הר סיני -רעש וכו’ אך לא מזכיר במפורש מתן תורה והתגלות לכלל האומה) ומתהילים סח- זמן לא ידוע (דוד?)- מצטט את שירת דבורה.
בהתייחס למקומות שהבאת:
המקור בספר יחזקאל- בניגוד לדברך- יחזקאל אינו מתייחס למתן תורה בסיני אלא לחוקים שנאמרו באוהל מועד דווקא- ההקבלה המובהקת לדבריו היא לספר – ויקרא יח:
(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק: ס ולא למעמד הר סיני.
שירת דבורה- בניגוד לדברך- שם לא מוזכר מתן תורה. המעמד בסיני מוקבל לאירוע אחר שקרה בשעיר ולא מובא בתנ”ך שלנו (האירוע בשעיר מובא גם בשירת משה באותה הקבלה- ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו- די ברור שלא מוזכרים שני מתני תורה).
ולכן, לענ”ד לתלות את הדת היהודית על מתן תורה בסיני זה לא נכון. מה עוד שמהתורה עצמה רואים שהברית והדת היהודית החלה והתקיימה עוד לפני מתן תורה בסיני, ושגם אחרי מתן תורה היו עוד בריתות (ערבות מואב, יהושוע, שופטים, חזקיהו ויאשיהו) ומתני תורה (חלק גדול מן המצוות נצטוו באהל מועד ובערבות מואב).
באופן כללי, הקורא למשל בספר שמואל יראה שבכלל ההלכה התורנית לא היתה מוכרת להם ואפילו דברם בסיסים המפורשים בתורה כמו איסור אשת איש (בת שבע, מיכל ואבשלום), יחוד הכהונה (דוד אוכל מלחם הקודש, מעלים את הארון לירושלים בלי אף כהן) , לא תעשה לך פסל-  בבית דוד ואפילו גילוי עריות קלאסי (תמר כשאומרת כי אביה יתיר אותה לאחיה). ואפילו הריגת ילדים על ידי אב בעקבות נדר- (שאול כמו יפתח רוצה להרוג את בנו) ואחיזה בקרנות המזבח וכו’
ועוד הערה אחרונה וקצת חצופה המתקשרת לתחילת דברי וסליחה- דומני שלא עשית את שיעורי הבית המצופים בנושא זה. לו היית פותח את הערך של סיני- מתן תורה- באינצ’ המקראית היית רואה שמן המפורסמות הוא שהר סיני נעדר מן הסקירות ההיסטוריות לאורך התנ”ך ולכן נחשב להוספה מאוחרת.  גם אם אתה לא מסכים עם דברי- הייתי מצפה לראות התייחסות יותר מפורטת בספר לנושא זה.
 
דברים פרק יא, ב-ח
(ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה: (ג) וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ: (ד) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְקֹוָק עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ה) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל  יִשְׂרָאֵל: (ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְקֹוָק הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: (
דברים פרק כט, א-ח
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: (ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: (ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (ו) וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: (ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: פ
 
יהושע פרק כד, א-כ
(א) וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: (ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: (ד) וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם: (ה) וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם: (ו) וָאוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַתָּבֹאוּ הַיָּמָּה וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם סוּף: (ז) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְקֹוָק וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר יָמִים רַבִּים: (ח) ואבאה וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם: (ט) וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: (י) וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: (יא) וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם: (יב) וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ: (יג) וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם אַתֶּם אֹכְלִים: (יד) וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְקֹוָק וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְקֹוָק: (טו) וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק: פ (טז) וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְקֹוָק לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם: (יח) וַיְגָרֶשׁ יְקֹוָק אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ: (יט) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם: (כ) כִּי תַעַזְבוּ אֶת יְקֹוָק וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם:
 
ירמיהו פרק לב, יט-כד
יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: (כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: (כא) וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל: (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (כג) וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ ובתרותך וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת:
 
עמוס פרק ב, ט-יג
(ט) וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת: (י) וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי: (יא) וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק: (יב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:
 
תהלים פרק עח, יא-ס
(יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ: (טו) יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה: (טז) וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם: (יז) וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה: (יח) וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם: (יט) וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר: (כ) הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: (כא) לָכֵן שָׁמַע יְקֹוָק וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל: (כב) כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ: (כג) וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: (כד) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: (כה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע: (כו) יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן: (כז) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף: (כח) וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו: (כט) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: (ל) לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: (לא) וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ: (לב) בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו: (לג) וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה: (לד) אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל: (לה) וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם: (לו) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ: (לז) וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ: (לח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: (לט) וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב: (מ) כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן: (מא) וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ: (מב) לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר: (מג) אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן: (מד) וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן: (מה) יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם: (מו) וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה: (מז) יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל: (מח) וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים: (מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים: (נ) יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר: (נא) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם: (נב) וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר: (נג) וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם: (נד) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ: (נה) וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (נו) וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ: (נז) וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה: (נח) וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ: (נט) שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל: (ס) וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
 
תהלים פרק קה, לז-מה
(לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: (לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: (מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:
 
 
 
 
 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 חודשים

שלום רב.
פספסתי את השאלה הזאת ולכן התעכבתי. סליחה.
קשה לי לענות על הפירוט הזה, ואעיר בקצרה. האמירה שלא ניתן ללמוד מאומה מהתנ”ך לא נוגעת לעובדות. בלי התנ”ך לא הייתי יודע שהיו קין והבל, שלאברהם היה אוהל ושאשתו היתה שרה. אני דיברתי על ערכים. גם לגבי מעמד הר סיני התנ”ך הוא עוגן למסורת שבע”פ, ובלעדיה לא הייתי יכול ללמוד ממנו הרבה.
אני חושב שיש עוד מקומות שמוזכר מעמד הר סיני, אבל זה לא חשוב. די לי בחמישה מקומות. בפרט שזה מצטרף למכלול השיקולים שמוצגים במחברת החמישית. ככלל אומר שלפעמים לא מזכירים דברים לרוב פשיטותם. לא הייתי מסיק מסקנות מהיעדר אזכור במקום זה או אחר.

ק הגיב לפני 2 חודשים

בן עניים,
מדוע אתה לא מוסיף שגם במקומות שבו מוזכר הר חרב הוא לא מוזכר כדבר מאוד משמעותי אלא כאחד הדברים? למשל בתהילים ק”ו י”ט או בדברי הימים ב’ ה’. או בנחמיה ט’ י”ג שגם שם הוא מוזכר כך, וכך גם בשירת דבורה זה מוזכר בדרך אגב יותר.
אני חושב שאם ככה סימן שהבינו את המעמד אחרת.
בכל אופן, לא נראלי שלגישת הרב אכפת במיוחד האם היה מעמד הר סיני או שהיה מעמד מצרים. עצם ההבנה שהיה היכן שהוא בציר מצרים-א”י אירוע בו הבנו שהקב”ה רוצה מאיתנו את קיום המצוות די בזה. ולעניין הכחשת הניסים והמצוות בוודאי שלא הוכחת ולא מידי.

נראה שכל אחד מחלקי הטרילוגיה חובר ע”י מקור אחר ורק בתקופה מאוחרת צורפו שלושת החלקים. ראיה חותכת לכך היא שבכל אחד מהדיונים והתגובות יש איזכור של חלק אחד בלבד. למשל ‘בןעניים’ משיג רק על חלקה הראשון הטוען לקיומו של מעמד הר סיני. לעומתו ‘ש”צ’ משיג רק על החלק השני הטוען שהשגחת ה’ נפסקה ואינו אומר דבר על ענייני מעמד הר סיני. על החלק השלישי הנוגע לריענון ההלכה לא נמצאו באתר השגות כלל, ונראה שהוא מאוחר מאד 🙂

בברכה, ד”ר שאציוס פון לוינהאוזן

פרופ' הומניום הגיב לפני 2 חודשים

ש”צ,
כיצד אתה מבין את אופי מעמד הר סיני כאשר הוא הוזכר מעט בשאר התנ”ך?

מה הוצרכו הנביאים להוכיח? הגיב לפני 2 חודשים

בס”ד י’ בטבת תש”פ

לפ”ה- שלום רב,

במעמד הר סיני נכרתה הברית בין ה’ לעם ישראל והם שמעו את ה’ מצווה את עשרת הדברות. עובדה זאת היתה ידועה לכל שהרי תורת משה מליאה באיזכורי ציוויי ה’ בהר סיני ובמדבר סיני.היה ברור שתורת משה מצווה לא לעבוד אלילים, לא לגזול, לא לנאוף ולא לרצוח. לא על זה היה הויכוח.

הסיבה לחטאים החמורים שנכשלו בהם ישראל – היתה תועלתנית. רווחה התחושה שדווקא מי שחוטא מצליח ומי שהולך בדרכי התורה הוא ‘פראייר’. יש שפקפקו ביכולתו של ה’ להיטיב ולהרע; ויש שפקפקו שמא ‘עזב ה’ את הארץ’ ומי שרוצה כיום ‘להסתדר בחיים’ צריך לנהוג כמעשי האומות שמסביב.

כנגד תפיסה זו לא יועיל ציון העובדה שה’ ציווה על כך. כנגד תפיסות אלה צריך להוכיח שה’ יכול להיטיב ולהרע ושהוא בפועל עושה זאת. לזה מרבים הנביאים להביא הוכחות היסטוריות מניסי יציאת מצרים, קיום העם ארבעים שנה במדבר וכיבוש הארץ, שמהם נראה בעליל שהמצווה יכול גם להיטיב לשומעי מצוותיו ולהרע לעוברים עליהן. לפיכך מדגישים הנביאים בתוכחתם פן זה.

בברכה, ש”צ

הטיעונים שהתורה חוברה ממקורות שונים מופרכת בעליל מהעובדה שעם ישראל כמעט לא היה מאוחד מדינית מלבד תקופה קצרה, בימי דוד ושלמה. מאות שנים לפני כן ומאות שנים אחרי כן היו שבטים וממלכות נפרדות, ואחר כך נפוצו שבטים אלה לכל קצווי העולם.

כיצד יכולים עמים נפרדים להתאחד וליצור תורה משותפת המתיימרת לתת לכולם היסטוריה וחוקים אחידים? מי יכול היה לגרום לשבטים דעתניים לנטוש את מסורותיהם המנוגדות, אם לא היתה תודעה שלמרות הפילוג והפיצול יש לכולם בסיס משותף?

כיצד יכול להיות שהשומרונים הטוענים להיות ממשיכיהם של שבטי ממלכת ישראל מחזיקים באותה תורה בה מחזיקים בני שבט יהודה בשינויים קלים, הרי אף פעם לא היתה אחדות בין השומרונים ובני יהודה, ואדרבה היתה ביניהם יריבות מרה? מוכח בעליל שהתורה האחת קדמה בהרבה לפיצול, ושני הפלגים לא יכלו להתכחש לבסיס המשותף.

‪eitan ronen‬‏ הגיב לפני 2 חודשים

לרב שלום
לגופם של דברים לא נגעת וחבל. אפשר לטעון טענות כלליות, תמיד. אך כמדמוני שמי שיקרא את יהושע כד’ (3 דקות) יוכל להבין שיהושע לפחות לא הכיר את מעמד הר סיני…

לק’ שלום.
1. מסכים לגבי היחס למעמד הר סיני בתחילת דבריך וכמדומני שנגעתי בזה בדברי על שירת דבורה
2. באם אפשר היה להשתיל לתוך התנ”ך את מעמד הר סיני (כפי שאני טוען), דומני שאפשר בקלות לטעון שגם שאר ההגליות ההומניות הושתלו.

לש”צ שלום, אנא קרא את יהושע כד…
נקודתך השניה לגבי השומרונים מופלאה ומדוייקת ומוכיחה ש… השמרנים אינם בני אפרים אלא כת של ערב רב (יהודיים אפריימים וכותיים). בית האלוהים הראשי של האפריים היה בבית אל (כמו שכתוב בספר בראשית פרשת ויצא בניגוד למסורת היהודיאית) ולכן יאשיהו שרף את המקום עד דק וזרק שם עצמות, והאפריים לא האמינו במקדש יחיד (העגל ה2 בדן) אילו השמרנים עובדים בהר גריזים בלבד – כמו היהודיים שלהם מקדש יחיד- וכבר עמד יוספוס על פרישה זו של השמרנים מן היהודיים ע”י מנשה הכהן הגדולת ראה אדם זרטל- עם נולד…
אבל ממש לא הבנתי איך הדיון שוב הגיע על מקורות התורה…

mikyab צוות הגיב לפני 2 חודשים

איתן,
קראתי כעת את יהושע כד, ואני ממש לא רואה את ההוכחה הניצחת שאתה מדבר עליה. מתוארים שם כל מעשי הקב”ה למעננו. הר סיני אינו הצלה שלנו ולא דאגה לנו אלא הטלת חובות עלינו, ואולי בגלל זה הוא לא מופיע שם.
מעבר לזה, לקראת סוף הפרק אנחנו נדרשים לעבוד אותו, והשאלה מהיכן עלינו לדעת שיש חובה לעובדו וכיצד לעבוד אותו. אם לא היה מעמד שבו נצטווינו על כך, קצת קשה לי להבין את הדרישה הזאת.
ומהדרנא לקמיייתא: כרגיל, התנ”ך לא מוכיח הרבה.

הוא אשר אמרתי(לאיתן) הגיב לפני 2 חודשים

בס”ד י’ בטבת תש”פ

דברי יהושע בפרק כד מתבארים יפה לפי מה שכתבתי שהנביאים מנסים לשכנע את ישראל שיעבדו את ה’ לא רק מפני שהתחייבו, אלא משום שבזה יהיה להם טוב.

לכןלא טוען יהושע לבני ישראל: ‘התחייבתם’. אדרבה, הוא מאתגר את בני ישראל בהצעה לבטל את הברית עם ה’, אם ברית זו ‘כבידה עליכם’ – אתם רשאים ללכת הביתה ו’שלום על ישראל’.

מה שכן לפני ‘פירוק השותפות’ מזכיר להם יהושע את הטוב שקיבלו מברית זאת, והם ‘קולטים את המסר’: אנחנו דבקים בה’ לא רק מפני שהתחייבנו, אלא מפני שבזה טוב לנו..

את זה מדגישים הנביאים: עבודת ה’ אינה רק עול – אלא ‘לטוב לנו כל הימים’

בברכה, ש”צ

איך, אגב, השתרבבה פרשת ויצא ה’אפריימית’ לתורתם של שבטי יהודה? ואיך זה לא נשתמרו בכל קצווי תבל קהילות שדבקו בתורות המקוריות של כל שבט? מי הצליח לייצר את הבלתי אפשרי?

‪eitan ronen‬‏ הגיב לפני 2 חודשים

לש”צ ולרב,
יהושע לא רוצה להזכיר את הברית אלא רק את הטוב ולכן הוא כורת ברית מחדש? מה ההגיון בזה, מה ההגיון לכרות ברית מחודשת מבלי להתייחס לברית הקודמת?

לרב,
“לקראת סוף הפרק אנחנו נדרשים לעבוד אותו, והשאלה מהיכן עלינו לדעת שיש חובה לעובדו וכיצד לעבוד אותו.”
מאותה סיבה שקין והבל ושלושת האבות והעם במצרים עבדו את ה’, ובאותה הצורה. לא מוזכרים שם תרי”ג מצוות!

לשצ,
“איך, אגב, השתרבבה פרשת ויצא ה’אפריימית’ לתורתם של שבטי יהודה?”
כי אבות אבותינו היו יותר פלורליסטים מאיתנו וידעו לכבד גם את תורתם של אחרים.
לגבי שאר תמיהותיך- לא הבנתי

מיכי הגיב לפני 2 חודשים

קין והבל והאבות לא נדרשו לעבוד בשום דבר שלא צוו (פרט למוסר).

יהושע מציע לעם את האפשרות לפרוש מהברית עם ה’, כביכול הוא אומר להם ‘אם העול קשה לכם ללא נשוא – אז אתם יכולים ללכת הביתה’,

בברית סיני הרי היתה עיסקה דו-צדדית ‘אני אהיה לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם’. אז יש מקום להבנה שיש מצב שהעם מבטל את התחייבותו לקיים את מצוות ה’ וכנגד זה ה’ אף הוא מבטל את התחייבותו הנגדית כלפי העם וכל צד ‘יסתדר לבד’.

רק שיהושע תוקע ‘קוץ’ קטן ב’הוה אמינא’ האידילית המעלה על הדעת פרישה מהברית, והיא העובדה שעם ישראל לא יכול להתקיים בלי הגנתו המתמדת של אלקיו. את זה מוכיח יהושע בציינו את נחיצות הגנת ה’ לעמו שמבלעדיה אין לו קיום.

על טיעון הברית ניתן לערער ולהציע פרישה, אך על הטיעון התועלתי שעם ישראל זקוק לה’ כדי להתקיים – לא יכלו בני ישראל לערער.

בברכה, ש”צ

לגבי הפלורליזם של אבותינו. מספר מלכים נראה שהיה פיצול מדיני רצוף מאבקים ומלחמות בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, חוץ מאשר בתקופת ‘האידיליה’ של בית אחאב כאשר איזבל הביאה מצידון ‘תורה’ אחרת לגמרי שבה עובדים את הבעל והאשרה. אולי תניח שאחד מנביאי איזבל הוא שיצר את התורה המאוחדת 🙂

'במקום אשר יבחר' לשון עתיד הגיב לפני 2 חודשים

בס”ד י”ב בטבת תש”פ

אין שום קושי מהעובדה שהאבות הקימו מזבחות במקומות שונים, בשכם בבית אל ובבאר שבע, התורה עצמה מבארת שכאשר יגיע העם ‘אל המנוחה ואל הנחלה’ תרוכז עבודת ה’ ‘במקום אשר יבחר ה’ מכל שבטיך’.

האבות חיו במצב של נדודים ולכן יכלו להקריב במקומות שונים. אך עם ישראל לכשיגיע ‘אל המנוחה ואל הנחלה’ יידרש למצוא את ‘המקום אשר יבחר ה’, ‘יבחר’ לשון עתיד, וייעוד זה התקיים דווקא בימי דוד שבהם הגיע העם ליציבות מדינית ולכן דוד לא נותן שינה לעיניו ‘עד אמצע מקום לה’ משכנות לאביר יעקב’ (תהלים קלב).

והמקום שנבחר בימי דוד להיות מקדש הקבע של האומה כולה, הוא דווקא במקום חדש ‘בשדה יער’, מקום שלא נבחר מקודם ע”י אחד האבות או אחד השבטים למקום קבוע לעבודת ה’, כי מקדשה של האומה הנוצרת עתה צריך להיות מקום חדש, שה’ יבחר בו עתה, מקום שאף אחד מהשבטים לא יוכל לטעון ‘לי יש זכות קדימה בו’

בברכה, ש”צ

והגע עצמך, לפי הנחת ‘מכחישי המקרא’ שהתורה נכתבה בתקופה מאוחרת ושכותביה הרשו לעצמם ‘להשתיל’ בה השתלות מגמתיות, איך לא הכניסו את ירושלים לכל מקום אפשרי.דבר שהיה משרת בצורה נפלאה את המגמה לעשותה למרכז הפולחן?

ברור שכל טענותיהם שהיהודים היו זייפנים ובדאים מועדים שהכניסו שינויים מגמתיים על כל צעד ושעל, מתאימות לאנטישמים גרמניים, אבל לא מתאימות למציאות העובדתית. התורה מזכירה מקומות רבים שבהם עבדו האבות את ה’ ולא מציינת בפירוש איזהו ‘המקום אשר יבחר ה” כדי להבהיר שמציאתו של מקום זה היא חידוש שיתגלה רק בעתיד.

‪eitan ronen‬‏ הגיב לפני חודש 1

לרב מאיפוא יהודה ידע על מצוות יבום. מאיפה ידע שיש דין לשרוף את תמר. מאיפוא אברהם למד שיש משמעות חזקה לשבועת עבדו?
לש”צ, ”
על טיעון הברית ניתן לערער ולהציע פרישה, אך על הטיעון התועלתי שעם ישראל זקוק לה’ כדי להתקיים – לא יכלו בני ישראל לערער.”
לא ענית. אז למה לעשות עוד ברית? למה הנעשה ונשמע בספר יהושע עוזר אחרי הנעשה ונשמע בשמות?

mikyab צוות הגיב לפני חודש 1

מי עשה שם מצוות ייבום? יהודה עשה מעשה מקובל בחברה שלו, לייבם אלמנה בלי בנים. ושריפת תמר, זו הייתה מצווה? שאלות הזויות במחילה.

לקראת הפרידה 0לאיתן) הגיב לפני חודש 1

בס”ד עש”ק הקבצו בני יעקב תש”פ

לאיתן – שלום רב,

הצורך בחזרה על הברית מבואר בדברי יהושע בפרק כג. יהושע מרגיש: ‘הנה אנכי הולך היום בדרך כל הארץ’. והוא חושש שאחרי מותו ישובו העם מאחרי ה’ וידבקו בדרכי הגויים, ולכן יש צורך באסיפה מחודשת של שבטי ישראל בשכם והכרזה מחודשת ‘את ה’ אלקינו נעבד ובקולו נשמע’.

כדי לצרוב את הקבלה המחודשת בתודעת העם, מזעזע אותם יהושע בהניחו על השולחן האת האופציה של עזיבת ה’, והעם אכן מזדעזע ומצהיר: ‘לא, כי את ה’ נעבד’. אף שמואל רואה צורך לקראת פרידתו ‘לחדש המלוכה’ ומזעזע את העם בירידת גשם ביום קציר, כדי להפנים את הצורך במחוייבות לשמירת תורת ה’.

אף משה מביע בספר דברים את חששו שאחרי מותו ישוב העם מאחרי ה’, ולכן הוא מכנס את העם ומזהירם ווחוזר על כריתת הברית בערבות מואב. כשם שמשה מביא את העם בברית עם ה’ בתחילת דרכו, בסיני, ובסוף דרכו, בערבות מואב – כך יהושע כורת ברית בהר עיבל בכניסתו לארץ (פרק ח) וחוזר וכורת ברית בשכם לקראת סוף דרכו (בפרק כד).

מעמד נשגב ככל שיהיה עשוי להתפוגג בשגרת החיים, ולא בכדי אנחנו חוזרים ומקבלים עלינו עול מלכות שמים בתחילת היום ובסופו, בשאיפה שתהיה קבלתנו בכל יום ‘כדיוטגמא חדשה’, וכולי האי והלוואי…

בברכה, ש”צ

‪eitan ronen‬‏ הגיב לפני חודש 1

לרב. מחלתי. לשיטתך למה רצה יהודה לשרוף את תמר, היא הייתה שומרת יבם שהוא רק נוהג חברתי, אז כנראה שיהודה רצה לשרוף אותה רק כנוהג חברתי. אינני יודע אם הוא אמר לשם ייחוד אבל בעייני להאמין שהוא רצה לשרוף מישהי סתם בלי קשר לדת, נשמע לי לא סביר.
אם טענתך שדת המצווה לשרוף מישהי היא הזויה, אני מסכים.
בכלל, אם טענתך שבלי הר סיני לא יכולות להיות מצוות דתיוית, יוכיחו כל דתות העולם הקדמון שהיו משופעות במצוות מבחי מתן תורה.

לשצ. משה מזכיר את הברית הקדומה בשעה שהוא כורת ברית לפני הכניסה לארץ. אתה עונה באריכות על הכל חוץ מהשאלה הפשוטה. למה יהושע לא מזכיר את הברית שהופרה בשעה שהוא כורת את הברית החדשה.

השאר תגובה