על תפארת דין וחסד

בכל שלשת ספירות, הראשונה היא ההתפשטות הראשונית (חסדים), השנייה היא הצורה שניתנת להתפשטות הזאת (ההגבלה שלה. דינים/גבורות), והשלישית היא התוצר מהחיבור של שתי הראשונות. כך דעת היא חיבור של חכמה ובינה, ותפארת היא חיבור של חסד וגבורה. בקצרה, חשוב על התיאור של אברהם אבינו ששוחט שלושה עגלים כדי להאכיל את המלאכים שבאו אליו לשונות בחרדל. הרי זה בלתי סביר לגמרי (בפרט בעולם שבו אין מקררים, וכל הבשר יתקלקל). וכי הוא לא יכול היה לתת להן פולקע? זהו חסד שלא מוגבל על ידי דין. חסד טהור לא יכול להופיע בעולם (זה לא הגיוני ולא נכון לנהוג כך). כדי שהחסד יקבל משמעות והיגיון וניתן יהיה לחיות על פיו, הוא חייב הגבלה מכוח הדין (הגבורה). רק החיבור של שניהם יכול לנהל את העולם באופן שלם (=מפואר). התפארת היא השלימות הזאת, שילוב ראוי ושלם של חסד עם דין. לכן יעקב היה הבחיר שבאבות כי הוא היה תפארת. רש"י בבראשית מסביר שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין (אלוקים) וראה שאינו עומד חיבר עמה את מידת הרחמים (ה'), וכך התקבל השם "ה' אלוקים" שמופיע בפ"ב בבראשית. למה הוא לא ברא ברחמים טהורים? מפני שזה לא היה עובד, כמו בדין טהור. רק השילוב יכול לפעול בעולם ריאלי. חסד טהור זה פראייריות שאינה צורה נכונה להתנהל בעולם הריאלי שלנו. דין גמור הוא לעשות רק מה שחייבים בלי חסד. השילוב הוא מה שצריך להנחות אותנו.