פסיקה מסדר ראשון

בשיעורים על פסיקת הלכה הרב הסביר מהי פסיקת הלכה מסדר ראשון. ואכן שוכנעתי כי זו  הדרך הראויה. הפסיקה מסדר שני אכן הביאה לבילוי עולם של העולם הדתי. עד כדי כך שאפילו דתיים לא יכניסו שיקולים דתיים פוליטיקה כי הם ילכו על פי מה ש"עובד" ולא לפי דיעות הזויות דתיות. אך כשהפסק נעשה מתוך שיקול הדעת האמיתי האדם הולך לפי מה שנכון וממילא זה נכנס לכל תחומי החיים. במקום עולם ארכיאולוגי דתי העוסק במצות הפועלות באופן מאגי. באמת תודה לרב על השיעורים הללו זה היה פוקח עיניים.
הרב טען שדוקא פוסק לא למדן יותר קל לו לפסוק הלכה. כי נראה לו יותר צד אחד נכון מצד הבנתו. וכך הרב הציע שכך צריך לפסוק צריך להבין את הצדדים ואחר כך לפסוק על פי הדרך היותר הגיונית מבחינתו.
על זה אני חולק לחלוטין. מדוע? פסיקת הלכה לא נעשית על ידי הבינה או על ידי החכמה (אינטואיציה). צריך להבין את כל הצדדים. ולהחכים את כל הצדדים. אז איך הפסיקה נעשית? על ידי הדעת! רש"י מפרש מהו דעת? רוח הקודש. ואסביר. כח הנפש הנקרא דעת אינו כוח שכלי. אלא הוא המודעות של האדם. היכן תשומת לב של האדם נמצאת. בדרך כלל אנשים פועלים בחוסר מודעות למעשה. הם חושבים על מטרת המעשה ולא מודעים לעצמם בכל רגע ורגע בפעולה בו הם פועלים.  (ממליץ לרב  על שיעורי הרב אריק נוה בו ניתן להבין את חכמת הקבלה באופן החוויתי שלו.)
בכל מקרה, בחכמת הקבלה לומדים שהנקודה העיקרית של היהדות הוא לחוות את האחדות. להיות מודע כל לכל רגע ורגע לעצמי כמי שהוא חלק מהמציאות כולה. ה' או בלשון קצת יותר מובנת לאוזניים מודרניות. ההויה. היא אחת. על אף שמופיעה דרך נמצאים רבים. כדי להיות מודע לעצמך למרות הפעולות המרובות שאדם עסוק בהם. צריך שהמודעות של האדם תהיה באחדות המשותפת למציאות כולה.  זוהי הנקודה היהודית. באמת ואהבת לרעך כמוך אני ה' הוא כולל את התורה כולה.
מכאן, פסיקת ההלכה תעשה  על פי אותה דרך שבאמצעותה האדם מסוגל להיות מודע לאחדות בפועל בחייו. וזה נקרא רוח הקודש. אותו מקום בו האדם מודע לעצמו כמאוחד. על פי זה יש לפסוק את ההלכה. אותו דיעה שהאדם פוגש את ה' בחיים שלו. ולא סתם עשיית מעשה טכנית.
עוד נקודה בנושא.
בגמרא לכאורה אין ממש פסיקת הלכה שאומרים שהלכה כך. מלבד מקומות נדירים (ואפשר שאני טועה בגלל חוסר הבקיאות שלי). ולכאורה הפוסק מסדר ראשון יש לו חופש פסיקה הרבה יותר גדול. כלומר אפילו אם רואה סוגיה הנוטה לדיעה אחת. הגמרא נשארת פתוחה בדיונים. ולכן יתכן שיש חופש עוד יותר גדול בפסיקה. כי אפילו שקבלנו את הגמרא עלינו. ולא נדרוש פסוקים כנגד תנאים ואמוראים. האם זה לא אומר שיש אפשרות לפסוק באופן חופשי הרבה יותר מככה נראית לנו שההלכה בגמרא היא כך? אלא פשוט כך נראית ההלכה?