צניעות
שלום,
רציתי לדעת עד היכן תופס הקטע של תספר עמו מאחורי הגדר.
אם בטעות ראיתי מראה לא צנוע, ואם אני ממשיך עכשיו ככל הנראה המוח כבר יגזים בתיאור ודמיון;
ואם אעיף עוד מבט לראות שזה לא כזה מלהיב כנראה יהיה פחות גרוע.
האם עדיין להמנע?
יכול להיות שעצם השאלה עצת היצר היא וצריך לברר בעצמי את כוונותי. אך לו יצוייר שאלו הפרטים נטו, מה הדין?
לא הבנתי את השאלה. אם אתה צריך להסתכל כדי להימנע מהרהורים אסורים, האם זה מותר? מה זה קשור לשאלה "עד היכן"? אתה בטוח שזו שאלה רצינית?
כמדומני שכוונתו לשאול כך:
הואיל וכל הריגושים והתאוות שרשם באי מושגות/ אי ידיעה, אם כבר ראיתי מראה של איסור, אילו אפרוש עכשיו, הרי שמוחי ילך וילבה את התאווה לממדים עצומים, ואשתוקק לצילי הרים כהרים, בעוד שאם אתן דרור לתאוותי, אראה כי אין בזה באמת כלכך הרבה הנאה.
לא כתבתי זאת אלא לבאר דעתו של השואל, פשיטא שמצוות לא לשם משיכה לעבירות ניתנו, ואותו העיקרון אפשר להחיל על רוב האיסורים שנפשו של אדם חומדתן
אכן כדברי הרב המגיב לעיל.
הכוונה ב"עד היכן" היא האם מדובר רק בנסיבות של הסיפור הנ"ל או שאף כאשר הסיבה נוגעת להרהורי העבירה עצמם אין לחרוג.
מחילה על מראה חוסר הרצינות.
כמו"כ אלישע, לא פשוטה לי הפשיטא שלך.
אם זו הדרך שלך לטפל בהרהורי עבירה אז לדעתי מותר. אם אינך יודע אם זה יטפל זהו ספק איסור.
אגב יש איסור בהירהורי עבירה בעצם או רק כהכי תימצי לז"ל?
אז אפשטה יותר.
אנחנו לא יודעים טעמן של מצוות, ואף אילו היינו יודעים, אין ברשותנו להחליט ע"פ שיקול דעתנו בחישוב התכלית המבוקשת.
עד כמה שהרהור נאסר, יהא טעמו אשר יהא, ותהא הסיטאוציה אשר תהא, מאן ישרי לך?
ראשית, לא ברור האם זה דאורייתא או דרבנן. שנית, השאלה היא לגבי הגדר: האם מה שנאסר הוא ההרהור כשלעצמו או הרהור שמביא לידי עבירה. לכן שאלת טעמא דקרא לא בהכרח רלוונטית לכאן. בדיוק כמו שחכמים התירו ייחוד במצבים שבהם אין חשש לעבירה ולא אמרו שלא דרשינן טעמא דקרא. וכן עוד על זו הדרך. ראה גם ריטב"א סוף קידושין דברים יפים בזה.
האמת שהגבתי לשואל, עם הרב אין לי אומץ להתווכח.
אבל אם כבר נפתחו הדברים אז אשאל, גם אם נאמר שלא נאסר אלא הרהור המביא לידי עבירה, מי שמו את האדם להבדיל בין הרהור להרהור? אף בלא דברי חז"ל שאין אפוטרופוס לעריות, כך טבע האדם, שהוא מהרהר, וחומד, ועושה. לדעתי אין ביכולתו של אדם לדעת מה תהא תולדת הרהורו.
אם כוונתך לבעלה ועיר וכד', כמדומני שאין הכוונה שיש כאן ייחוד, וחז"ל התירו אותו מחמת סיבה חיצונית, אלא שמחמת שבעלה בעיר, אין כאן ייחוד.
ההבחנה שעשית לגבי בעלה בעיר זו ההבחנה שאני מדבר עליה כאן: גדר ולא טעם. גדר האיסור הוא הרהורים שמביאים לעבירה. הרהור שלא מביא לעבירה לא נאסר (אינו הרהור).
באשר להערכות שלך את עצמך, איני רואה מניעה לנסות ולהעריך. לעשות זאת בזהירות ובחשש. ראה ריטב"א שם. הרי אתה מציע להחמיר מספק, אבל לאסור התבוננות בגלל חשש להרהור זו גם חומרה, שהרי אתה אומר לו להישאר עם הרהוריו ולא להתבונן בערווה (כדי שלא יהרהר).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer