קבלה ותורת הסוד

תודה.
רק לדבי המשפט האחרון מדוע הרמח"ל לא היה מקובל [דברי הלשם] לכשעצמי אינני מקבל שיש נושאים שהם לא נוגעים בעולם שלנו כי אם אין להם נגיעה ברגשות ובתחושות שלנו כאן בעולם הזה מה הטעם להתעסק בהם, מה לנו ולעולמות שאינם משמעותיים לנו בשום צורה כאילו היינו חמורים שלא מבינים במרק פירות כמאמר הקלישאה. . ולכן אם זה מעניין אותנו ומדבר אלינו א"כ אלו דברים שבעולם הזה . מקווה שהובנתי, או שאני כל כך רחוק מזה שאינני מבין כלום. דומה הדבר לעוור שידבר על צבעים או חרש שידע תאוריות במוזיקה שאין שום טעם ללמוד את תורת המוזיקה אם גם בדמיונו אינו יכול לתאר מוזיקה לעצמו [ לא מדוייק כי גם חרש יכול לדמיין מוזיקה ועוור לדמיין צבעים אך המשל מובן לדעתי. למרות שאיננו מבינים אין סוף אך יכולים לחוש אותו ולכן יש עדיין טעם להתעסק בזה משא"כ להתעסק בעולמות שאין לנו בהם נגיעה של תחושות.

אני לא מסכים בתרתי:

1. יש ערך לעסוק גם בדברים שלא קשורים אלינו ולעולמנו. הלימוד הוא דבקות בקב"ה, ואין הכרח שהוא יעשה משהו לנו עצמנו (נפה"ח כמובן). כעין מדע תיאורטי (מודלים של 63 מימדים של מרחב ושני מימדי זמן, או יקומים שונים שהיו ואינם או שקיימים במקביל אלינו) שלא נוגע לשום דבר מעשי.

2. גם אם לומדים תחומים עליונים זה יכול לעשות משהו לנו. אבל אין זהה אומר שאנחנו לומדים על עצמנו. כשאנחנו לומדים על איינסופיותו שלך הקב"ה או שהוא ברא את העולם איננו עוסקים בעצמנו בשום צורה. יש לזה השלכות כאלה או אחרות עלינו ועל עולמנו. רמח"ל טון יותר מכך: שהקבלה אינה אלא שפה, אבל בעצם אנחנו עוסקים בנו ובעולם שלנו. אלו לא השלכות, אלא אין עולמות, והכל משל שמטרתו היא רק הבהרת והארת הנמשל.

1. אכן יש ערך לדעת ולהתעסק בחכמה גם אם היא לא מעשית כלל ולא תהיה אף פעם כזאת. עצם ידיעת החכמה והעיסוק בה מעשירה את הנפש. [היא לא בהכרח משפרת אותה אך היא אכן חוויה חיובית] ולכן יש עניין לדעת אותה. אך כאשר אין לה שום משמעות חוויתית היא מיותרת כגון אדם שאינו מוזיקלי לחלוטין אין לו את זה ילמד את כל התאוריה והחכמה הגדולה שבחכמת הסולמות המז'וריים והמינורים וידע לדקלם אותה היטיב אין בזה חכמה ואין בזה כלום , או לדעת את כל המילים של שפה מסויימת מבלי שהוא יודע את משמעות המילה ומה היא מבטאת. לכשעצמי למשל שאינני מבין גדול במתמטיקה [לצערי] גם אם אדע לדקלם עשרות נוסחאות מבלי לדעת מה הנוסחה אומרת אין חווית חכמה. ולכן. שאלתי הייתה האם מה שקורה בשמיים גם אם זה מנוסח בתבניות של ספירות והשתלשלות אך אינני חווה או מבין מה היא עולם אצילות ומהי ספירת כתר יש כאן נוסחאות שהם נשארות רק מילים. אלא א"כ תאמר לי שאני מרגיש אותם וחווה אותם גם אם הם לא מעשיים כלל.

2. האם הידיעות איך מתנהלים העניינים בעולם האין סוף השמימי היא נבואה? רוח הקודש? או שאדם שנשמתו מעודנת יכול להגיע לכך בסברתו וחכמת הקבלה שבידינו היא חכמה שאנשים הגיעו אליו שלב אחרי שלב ובנו בניין שלם.

3. העובדה שגם אנשים חילוניים מוצאים עניין ללמוד קבלה ומתענגים עליה כנראה שיש בה חכמה והגיון שבנפש.

שוב לא מסכים.
אדם שלא יודע מהי מוזיקה אבל לומד את החכמה הזאת בצורה מדעית הוא אדם חכם ומועשר. לעיסוק שלו יש ערך רב. ע"ע 'החדר של מרי' בויקיפדיה.
לגבי המושגים הקבליים, כפי שכתבתי לך, אחרי העיסוק מקבלים תחושה מה זה אומר. אבל זה לא בהכרח נוגע לעולם שלנו. אלו תחושות לגבי מה שנכון בעולמות ההם.
אם ניטול כדוגמה את דובר סינית שלא יודע מה אומרות המילים, בזה יש את שתי המגרעות: זה לא אומר לו כלום על עצמו, אבל זה לא אומר לו כלום גם על משהו אחר. לכן זו לא דוגמה לנדון דידן. אני מדבר על עיסוק שלא אומר לי כלום לגבי עולמי אבל אני מבין מה הוא אומר לגבי עולמות אחרים.
2. לדעתי הקבלה עיקרה הוא אינטואיציות רוחניות של אנשים בעלי רגישות רוחנית. אני לא כ"כ מאמין בכך שזה ירד אלינו מלמעלה בסיני (אולי גרעין כלשהו). יש דמיון די מפתיע בין תורות מיסטיות שונות, וזה אומר מבחינתי שיש כאן משהו אמיתי שהם תופסים. מתברר שיש לנו כנראה נגישות כלשהי לעולמות האחרים, ובעלי אינטואיציה רוחנית רגישה במיוחד תופסים את זה טוב יותר. אחרי שהם אומרים לנו מה הם תופסים גם אנחנו יכולים להבין שיש בזה ממש.
אני חושב שזה ההבדל בין רוח הקודש לנבואה. נבואה מתחילה במידע שנמסר לנביא מלמעלה. הוא פסיבי בעיקר. רוח הקודש היא תפיסה אקטיבית שלך. אתה צופה (בעיני השכל) במידע. הוא לא נמסר לך ואין בהכרח גורם אחר שמעורב בזה. גם אינטואיציה מדעית גאונית היא סוג של רוח הקודש (תורה היא בבחינת מציאה שבאה לאדם בהיסח הדעת). קבלה גם היא כזאת. מטפורית משתמשים בתיאור כאילו שיש גילויי אליהו והתגלויות מלמעלה. לדעתי מתכוונים לומר שיש צפייה רוחנית ברעיונות ותובנות. זו רוח הקודש ולא נבואה. וכידוע הגם שנבוה פסקה רוח הקודש לא פסקה. היא נמצאת גם אצל גוים וגם בתחומים רחוקים מתורה.
3. אכן. זה מה שמראה שאנשים כן פוגשים את זה בצורה כלשהי. זה לא מידע שנמסר ולא משהו תורני ייחודי. זה חלק מהעולם שלנו (הממדים הרוחניים שלו), והוא חשוף בפני בעלי אינטואיציות רוחניות. סופר ומשורר גדול גם הם בעלי רוח הקודש במובן הזה.

אני יודע שזה נשמע מאד לא טיפוסי לרציונליזם שלי. אבל יש הבדל בין רציונלי לבין רציונליסטי. בהקשר זה אספר לך (אולי כבר סיפרתי) סיפור. בתקופתי בישיבה בגוש עציון היה בחור (כיום איש ידוע) שחלה בצהבת ולא נרפא כמה חודשים. בשלב כלשהו הביאו לו מכשף שהניח על הפופיק שלו יונים שמתו בזו אחר זו ואחרי כמה ימים הוא הבריא וחזר לישיבה. שמעתי את זה מחבר שהיה שם והוא נאמן עליי (עוד בטרם היה נפוץ העניין הזה). חזרתי להוריי וסיפרתי להם את הסיפור, והם ספקו כפיים והתחילו לצחוק עליי ועל הישיבה החשוכה שמטמטמת לי את המוח (=הגוש. ללמדך כמה הם הבינו בעולם הישיבות). אמרתי להם, שבעיניי גישה רציונלית אינה להכחיש כל מה שלא מובן לך. אם כך היה, היום היינו עם הפיזיקה של אדם הראשון כי היינו מכחישים כל ממצא חדש שלא היה מתאים לתיאוריה שלנו. רציונליות היא לקבל עובדות אמינות, אלא שאז עלינו לחשוב מה מסביר אותן. הגישה הראשונה היא רציונליסטיות (היווני שמגיס לבו ומכחיש כל מה שעיניו לא רואות. כדברי הרמב"ן הידועים בפ' אחרי מות). הגישה השנייה היא רציונליות (לנהוג בהיגיון ולקבל עובדות אמינות, ואז להסביר אותן). כאדם רציונלי שאינו רציונליסט אני נוטה לחשוב שיש בקבלה משהו. למרות שכמובן יש שם המון זבל ושרלטנות וניצול ציני של תמימות. זו הבעיה בתחומים לא מדעיים שלא ניתנים לבחינה מדעית.
רק אסייג ואומר שכרציונלי שנוטה לרציונליסטיות, אני מתייחס בחשד כבד לעדויות על תופעות שלא מובנות לי. אני לא דוחה אותן על הסף (כי איני רציונליסט) אבל גם דורש ראיות טובות כדי שאקבל אותן (ובדרך כלל אין ראיות כאלה).

שלום,

הרב מיכאל, אם יורשה לי לנסות להציע הסתכלות אחרת, ההתרשמות שלי מתוך העיון בחכמה הזו הוא שכל המקובלים יוצאים מתוך נקודת הנחה שיש גם יש הרבה מן הקשר, הדמיון, ההשתלשלות וההשפעה בין העולמות העליונים לעולמנו אנו בכלל, ולחיינו בפרט. יתרה מזאת, זה עיקר הספר.

הרמח"ל הפליא לעשות וטען שאין האצילות עיקר אשר ממנה ניתן ללמוד דברים הרלוונטים גם לגבינו, אלא אנחנו העיקר (לכה"פ ההנהגה אלינו), ולא זו אף זו, לא בהכרח שישנה אצילות. ועל זה יצא הקצף.

כשבעל הלשם תקף, הוא תקף את שתי הנקודות, הן את העמדת האצילות כמשל גרידא, והן את העיסוק בעיקר בנוגע לגבינו, במקום שלא יהא זה אלא רווח שולי מן הלימוד.

אשמח לשמוע מה גרם לך להתרשם אחרת.

נ.ב. מה שכתבת לגבי רוח הקודש, מופיע כבר בדברי הזוהר גבי גילוי אליהו, הביאם רח"ו בהקדמת שער ההקדמות: "ואנת אליהו עתיד לאתגלייא בסוף יומייא, ואיתן מאן דעתיד לאתגלייא אפין באפין, ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה בטמירו בעין השכל דיליה."
ואין סיבה לחלק.

אז לפי הרב אין כל מעלה בעיסוק בקבלה על פני עיסוק במיסטיקה של אוה"ע?

אלישע, לא הבנתי את שאלתך. נראה שאתה כותב כמוני.

תלמיד, לא מהותית. כל עוד מדובר באינטואיציות רוחניות מעניינות ומועילות. בקבלה קושרים אותן לתורה ולכן אני חושב שזה יותר קרוב ומהותי לעיסוק בעל ערך. זו פרשנות כלשהי לתורה. במיסטיקות אחרות אתה צריך לעשות את הקישורים. זה קצת כמו ההבדל בין ללמוד מתמטיקה לבין לנתח סוגיא תלמודית בכלים מתמטיים.

כתבת שהמקובלים הרציניים לא עסקו במשמעות, ועל זה הערתי שעד כמה שהבינה דעתי העניה, הם עסקו אף במשמעות, שלא שהיא הייתה תפלה לסדר ההאצלה שהיה אצלם לעיקר. ושהקצף על רמח"ל יצא על כך שלא רק שהעמיד המשמעות כעיקר, אלא אף הפך את האצילות למשל.

הבנתי. ככל שאני יודע רבים מהם ממש לא עסקו במשמעות ובנמשל (ואף הכחישו את קיומו של נמשל). אבל כמובן לא ערכתי סקר.

סליחה שאני חוזר על רוב דבריי,

מכיוון שהרמח"ל נשא בגאון את דגל הנמשל, והוא הרי טען שהאצילות איננה רק משל, ממילא לאנשים נהיה מן מרק כזה של נמשל-משמעות-הנהגה, כאילו הכל אחד, וממילא הכופר באחד כופר בכולם,
ולא היא.
סוף דבר נראה ששני נושאים עיקריים תופסים את רוב משנתה של הקבלה, כרונולוגיית האצילות – דהיינו הסדר והצורה שבה קרו הדברים והשתלשלו, עד שהגיעו אל המצב הנוכחי, והנהגת האצילות – דהיינו כיצד האצילות פועלת\מנהיגה\מתנהגת.
וממילא קשה לדבר על קבלה שאינה עוסקת ב"משמעות".
כשאתה אומר נמשל, אתה מעמיד את דרושי האצילות כמשל, ועל כך קמו עוררים רבים.
אך לא נבצר גם מכל הגדולים והטובים שראו באצילות מציאות – לנסות להבין פשרה ומשמעותה.

מן הראוי לציין לספרו הנפלא של הרב יוסף אביב"י שהראה "נמשל" (אף שבהגדרות שהצעתי כאן כמובן לא בשם נמשל יקרא, אלא משמעות,) מבואר יוצא מכתבי האר"י.

ואף שקרוב לי לוודאי שהרב מסכים להנ"ל שכן אין סיבה שאדם מוכשר שעסק בתחום יגיע למסקנות אחרות, אולי יהא לתועלת לאחרים.

אלישע כתבת: "סוף דבר נראה ששני נושאים עיקריים תופסים את רוב משנתה של הקבלה, כרונולוגיית האצילות – דהיינו הסדר והצורה שבה קרו הדברים והשתלשלו, עד שהגיעו אל המצב הנוכחי, והנהגת האצילות – דהיינו כיצד האצילות פועלת\מנהיגה\מתנהגת." זה ממש לא נכון עיקר הקבלה היא עיסוק בכוונות כמבואר בהקדמת המהרח"ו לעץ חיים. הוכחה נוספת לכך היא העובדה שבעלי הנמשלים עסקו בעיקר בצמצום ובהשתלשלות. ובכלל לא הסבירו והמשילו את "הילוך המוחין" עיקר תורתו וחידושו של האר"י. אף אחד מהם (למעט ר' אייזיק מהומיל) לא נכנסו לפרטי פרטים והסבר הנמשל.

בויכוח חוקר ומקובל, וז"ל סימנים ס"ג- ע"ד (בדילוגים):
"חוקר: …אך עדיין נשאר לי קושיה גדולה על מציאות רוב הדרושים הנדרשים בחכמה זו כי הם מגשימים הדברים הגשמה רבה… וזה אי אפשר כי כשמדברים בכוחות הרצון העליון אין שייך לומר דברי גשמיות… ואם תאמר שהם משלים נמצאים כל הדרושים משל ומליצה ואינם שום אחד מהם דברים כהוויתם ולמה זה נאבד טרחא במשלים?
מקובל:אינם משל ודאי… אף אני אומר לך שכללות ראיית הכבוד העליון לפי הדמיון הנבואי הוא כל עניין הספירות והפרצופים ומה שקצרו הנביאים פירשו החכמים והנביא שיראה לו הקב"ה מרכבתו יראה כל המוזכר בדברי רשב"י ז"ל ומפרשיו, וכל הנזכר בפרקי היכלות וכל הדומה להם. על כן אינם משלים דרושי החכמה הזאת כי אמת הם והיינו הם כל מה שנראה לנביאים בראותם כבוד עליון ומרכבותיו. אך זה ידענו שכל מה שרואים הנביאים הוא בדרך דמיוני והם עצמם יודעים האמת בזה."

ואולי, מה שבעל הלשם לא ראה, זה מבואר בכתבו בספר הדעה:
"והגם שלא זכיתי ללמוד את ספריו ולא הסתכלתי בהם אלא מעט מן המעט".

הרב חרל"פ, חלק על בעל הלשם בהבנת הרמח"ל, מי מרום על שמונה פרקים להרמב"ם דף קצ"א:
"כאן מקום להעיר ע"ד אמת במה שנמצאים כאלה הרוצים לתת הסברים על בחינות הנאצלים ומסלקים מהם מציאות אמת והם תועים מדרך בינה מהפכים דברי אלקים חיים לעשות מקבלה פילוסופיא ואפילו הרמח"ל ז"ל וזי"ע שמכנה את כל המידות בשם הנהגות ח"ו להוציא לעז על צדיק שסילק את המציאות מהספירות חלילה אלא שכמו שהמקובלים הקודמים כשרצו להחלץ מציורים גשמיים כינו אותם בשם אורות וראה הרמח"ל שנמצאו עוד סכלים כאלה אשר דימו שהכוונה על האש והשלהבת ותעו בדרך תועים ע"כ ראה הוא לכנות אותם בשם הנהגה שזה ודאי לא יגשמו אבל ודאי שלא שלל המציאות האמיתית שלהם וח"ו לטעות בזה"

אלישע כתבת ששני נושאים עיקריים תופסים את רוב משנתה של תורת הקבלה: כרונולגיה והנהגה. מכאן קל להבין כמה משמעות נתנו לנמשל. אלא שאין הדבר כך על פי רוב האסכולות שעוד לפני הרש"ש, וכל שכן אחריו. עיקר עניינה של הקבלה הוא לימוד המביא לידי מעשה והוא הכוונה.
ודוק לא הנגה מצד הבורא אלא הכוונה מצד הנברא השותף להנהגת הבורא.
כך כותב רבי חיים ויטאל הרבה לפני הרמח"ל שרק נסמך עליו או מוטב לומר על מהר"י צמח : "אני משביע בשמו הגדול למי שאיוותה נפשו לבוא בחדרי החכמה הזו יקבל על עצמו סור מרע ועשה טוב כמה דברים ובכללם שיכוון בתפילה הכוונות כמו שאכתוב בספר הכוונות" ובספר מעיל קודש ובגדי ישע הגהות וביאורים בעץ חייםף "דאם אין בדעתו זה באמיתית לא יכנס ללמוד החכמה הזאת ולא יעבור כתיב על השבועה שהשביע מהרח"ו"

מניין שהקבלה אמת משהו מאמין שספר הזוהר נכתב בידי רשבי או שספר היצירה בידי אדם הראשון

מה הקשר בין השאלות הללו?